אור גדול יא

לבעה"ב אף אם נפקח הגל ושוב לא ניתן להורגו בידים ואפילו הכי אין מפקחין, משום דמעיקרא בעת נפילת הגל הי' גברא קטילא: והדברים תמוהין לכאורה וצריכין טעם והסבר, דאמאי לא נפקח הגל עליו כיון דכבר פסק מרדיפתו ושוב לא ניתן להורגו ואמאי לא נפקח משום פ"נ, וכי משום שהי' רודף מעיקרא והי' ניתן להורגו שוב לא נפקח עליו לעולם דהוי כגברא קטילא אתמהה: ובאמת מגוף דברי הגמ' אין הכרח כלל לזה, דיש לומר דאצטריך לאשמועינן דהיכא דיש לו דמים, משום דאמרינן דבודאי לא יהרוג, לא זו דאסור להורגו רק אף לחלל עליו את השבת לפקח עליו הגל גם כן מחוייבין, ולא אמרינן דנהי דאסור להורגו משום דאמרינן דמסתמא לא יהרוג אבל עכ"פ ספק רחוק הוא דדלמא יהרוג ומש"ה נהי' בשוא"ת לחלל עליו את השבת, קמ"ל דלא זו דבשביל האומדנא דמסתמא לא יהרוג אסור להרגו, רק דאף בקום ועשה מחללין עליו את השבת בשביל האומדנא, ומיירי הקרא דלאחר הפיקוח יהיה החשש לענין הריגת בעה"ב כקודם שנפל הגל, ובזה הוא דיש חילוק בין יש לו דמים לאין לו דמים, דבאין לו דמים ניתן להורגו בידים וכ"ש א מפקחין כיון דעדיין לא פסק מרדיפתו והחשש לאחר הפיקוח לענין הריגת בעה"ב כקודם נפילת הגל, וביש לו דמים לא זו דאסור להורגו בשביל האומדנא רק אף מחללין שבת בקום ועשה לפקח בשביל האומדנא: וכן נראה לי מלשון הרמב"ם (סוף הל' גניבה) דכתב וז"ל, כל גנב שיש לו דמים אם נפל עליו גל בשבת מפקחין עליו ואם שבר כלים בביאתו חייב בתשלומין, אבל מי שאין לו דמים ששבר כלים בביאתו פטור כמו שבארנו עכ"ל, ולכאורה תמוה דפתח בתרתי וסיים בחדא, דפתח בשבת ובכלים ולא סיים אלא בכלים לחודי', והו"ל לומר דבר והיפוכו בתרתי ולסיים, אבל מי שאין לו דמים אם נפל עליו גל אין מפקחין ואם שבר כלים פטור, אבל למה שכתבנו א"ש היטב, דאם יש חשש לענין הריגת בעה"ב לאחר הפיקוח כקודם נפילת הגל, הוא מלתא דפשיטא דאין מפקחין, דהשתא בידים ניתן להורגו ס"ד לפקח עליו הגל להצילו, והוא מלתא דפשיטא שלא ניתן לאומרו וכ"ש לכותבו, ובאם שלאחר הפיקוח שוב אין חשש לענין הריגת בעה"ב, אם כן כבר פסק אז מרדיפתו ולא ניתן להורגו שוב מיקרי יש לו דמים, וכמ"ש מקודם (בהלכה י"א) דהואיל ושוב אינו רודף יש לו דמים ומפקחין עליו הגל גם כן כיון דיש לו דמים, ונכלל בהאי כללא דכל שיש לו דמים מפקחין, דאזלינן בתר שעת הפיקוח דאם אז הי' לו דמים מפקחין ולא אזלינן בתר מעיקרא, וא"ש היטב, אבל מרש"י הנ"ל מבואר להדיא להבלתי מתעקש דאף בכהאי גוונא דכעת אין חשש רודף עליו וכבר פסק מרדיפתו לן מפקחין דאזלינן בתר מעיקרא בעת נפילת הגל עליו, ואיננו מובן כלל טעמא דמלתא: וראיתי להמג"א (סימן שכ"ט סק"ד) דהביא לשון רש"י הנ"ל בשם הגמ' דסנהדרין וכתב וכ"כ הרמב"ם סוף הלכות גניבה, וכבר נתבאר דמדברי הגמ' אין שום הכרח, ומדברי הרמב"ם אדרבא משמע להיפך, ק ברש"י מבואר כן, ומסברא הדברים תמוהין וכנ"ל: והנראה בטעמו דרש"י, דס"ל דכיון דבעת נפילת הגל עליו אז אנן בידים היינו מפילים הגל עליו דניתן להורגו, ואם אנן בידים היינו מפילים עליו את הגל אף אם אח"כ שוב לא הי' חשש רודף עליו בעוד שלא נהרג עדין, אפ"ה ס"ל דלא היינו מפקחין, דכיון דעל ידי מעשיו התיר עצמו למיתה והביא בעצמו עליו הסכנה אין מחללין עליו שבת להצילו, דפשע בעצמו: וכעין זה מצינו לענין חטא כדי שיזכה חבירך, דהיכא דפשע בעצמו לא אמרינן חטא כדי שיזכה, כמ"ש התוס' פ"ק דשבת (ד' א') ד"ה וכי, ואפשר דה"נ לענין פ"נ לחלל שבת להצילו דהיכא דבעצמו הביא עליו הסכנה אין מחללין אב"ח. ה"ה הרה"ג ר' מאיר היילפרין נ"י המופריקה טבורו להצילו, ומש"ה אף בנפל עליו הגל בעצמו אין מחללין עליו, כיון דאז בעצמנו היינו מפילים עליו הגל בידים הוי גברא קטילא על, ידי מעשיו שהתיר עצמו למיתה דשוב אין מחללין להצילו, דמה לי נפל ממילא ומה לי אם היינו מפילים עליו בידים: וכן נראה קצת, דלא מצינו באופה בשבת במזיד והתראה באופן דחייב סקילה דנימא דאנן מצווין לרדות הפת מן התנור קודם שתאפה בכדי שלא יתחייב מיתה, דאף דלא אמרינן חטא כדי שיזכה חבירך היכא דפשע, מ"מ הכא דחייב מיתה בכדי להצילו ממיתת ב"ד להוי כפיקוח נפש דמחללין שבת עבורו, על כרחך נראה דגם במיתה היכא דפשע בעצמו אין מחללין שבת עבורו: וכן משמע מתוס' שבת (ד' א') ד"ה קודם שיבוא לידי איסור סקילה, דהקשו מאי בעיא היא זו פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו, ולא הקשו ביותר דאיך נאסור לו לרדות הא אין לך דבר שעומד בפני פ"נ ופשיטא דמותר לרדות בכדי שלא יתחייב סקילה, וע"כ כיון דפשע בעצמו שוב לא ניתן לחלל מפני פיקוח נפשו, ויש לדחות דהתם מפני איסור סקילה קאמר ומיירי בלא התראה דליכא חיוב ממש, וכעין דמשמע שם בתוס' ד"ה ואלא, יעו"ש במהרש"א, רק דקושית התוס' היא דלא ישמע לנו בכדי שלא יתחייב כרת מה"ת, אמנם מלשון התוס' בתירוצם נראה דהקושיא היא מסקילה, ויעו"ש ברש"י (בסוף דף ג' ב') דמבואר מלשונו דהבעי' הי' אף באתרו בו, ואף שעי"כ יתחייב מיתת ב"ד, עכ"ז, אפשר דאסרו לרדות ודלא כהתוס', ואם כן יקשה כנ"ל הא אין לך דבר שעומד בפני פ"נ, וע"כ כיון דפשע, וגם זה יש לדחות ע"פ מ"ש התוס' ישנים (שם ד' א') דהבעי' היא על זה גופי', דמי אמרינן אם לא יתירו יתחייב אף שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרים וא"כ פשיטא דלא אסרו, או דלא יתחייב ולא התירו, ואפשר דזה כוונת רש"י גם כן ראי': ויעוין ברשב"א ובריטב"א שבת (ג' ב') דהוכיחו דבמזיד ליכא חיוב סקילה בשבת כיון דרוצה לרדות ואינו נמנע אלא מפני שסבור שאסור א"כ סופו אינו אלא שוגג, והריטב"א הוסיף בלשונו, דאם לא כן איך ישמע לנו שלא לרדות ויהא מתחייב בנפשו אלא ודאי מחמת שסבור שאסור הוא פורש ואם כן אינו אלא שוגג, מכלל דלולא זה דלא ישמע לנו הי' אפשר, לנו לאסור לו לרדות אף שיתחייב בנפשו עי"ז, וכן אם הי' איסור דאורייתא ברדי' נראה דשפיר הי' אסור מדינא לרדותו אף שעי"כ יתחייב בנפשו, ולא אמרינן אין לך דבר שעומד בפני פ"נ כיון דבעצמו הביא המיתה עליו: ויעוין במנחת חינוך בסופו בקומץ מנחה (במצה רל"ז במאבד עצמו לדעת דאין הרואה עובר בלא תעמוד על דם רעך אף דאפשר לו להצילו: הנה נתבאר מכ"ז סמוכין דהיכא דבעצמו הביא הסכנה עליו דאין מחללין שבת עבורו, והוא דין חדש שלא מצאתי למי שהעיר בזה, לבד זה מצאתי בשו"ת שבות יעקב חלק א' או"ח (סימן ע"ז) במה שהשיג. על הנחלת שבעה (סימן פ"ג) דדן קו"ח דאם בשביל חולה שלא ימות מחללין שבת כ"ש להציל נפשו מני שחת ממיתה נצחית, דמש"ה אמרינן גדול המחטיא את אדם יותר מההורגו, ואם כן אף היכא דפשע אמרינן חטא כדי שיזכה חבירו, דאי"ל דחולה שאני דלא פשע הא אין מיתה בלא חטא, ועל זה השיג השבו"י דאין חטא אלא שוגג ופושע שאני דאיהו דאפסיד אנפשי', דנראה מזה קצת דסבירא לי' דבחולה היכא דפשע ובעצמו הביא הסכנה עליו אין מחללין, ויעוין בסמ"ק (מצוה ג') ובהגהות חדשות מהגאון ר"י צייטליס (ס"ק ג') וצע"ג בזה לדינא: ואברך אחד העירני לסייע קצת לזה מיומא (ל"ה ב') גבי הלל דאמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת דתמוה לכאורה דמאי בעו בזה הא על כל אדם מחללין וכל ישראל ראויין לוה, אמנם להנ"ל י"ל משום דהוא פשע בעצמו ובעצמו עליו הסכנה במה שהניח עצמו על הארובה אך