אור גדול קיח

אמרינן בה כל שבבעל כופין להוציא גם ביבם כופין לחלוץ רק בגוונא דאף בנולד כופין בזה שפיר יבם דומה לבעל אבל במומין דבנולדו אין כופין אף דבהיו ולא ידעה כופין פשיטא דזה לא שייך רק באשה אבל לא ביבמה, וא"כ א"ש דשפיר י"ל דצרה דמיא להנך ולא שייך רק באשה אבל ביבמה שפיר הרשות בידו, וא"כ שפיר י"ל דמשום מצוה דידי' יש לכוף אותה והא דמוכרח לגרש לר' אמי היינו משום מום דהוי כהי' בו ולא ידעה דנתבאר דכופין וכהבי"ש, ואף לשי' הב"ח מבואר בש"ס לדידי' דסברה וקבלה מדלא חקרה י"ל נמי דהכא ל"ש דהא לא הי' אפשר לידע, [אמנם י"ל מדלא התנתה כמ"ש הבי"מ ושייך נמי הכא אמנם כבר נתבאר דהעיקר כהבי"ש,] ושפיר כופין אותו להוציא דצרה הוי כמום ומ"מ גבי יבמה במום כזה הרשות בידו, וגם דברי המרדכי אתיין שפיר דלאחר תקנת ר"ג דכיון דכל אדם אינו רשאי לישא שפיר מוכרח לגרש משום דהוי כמום דודאי הוי' קפידא דלא גרע ממנהגא דג"כ אינו רשאי לישא וכמבואר בש"ע אבה"ע (סי' א' סעי' ט') וכשיש בו דבר שמוכרח לישא הוי' מום ולכך כופין להוציא, וא"כ באינה רוצית לא להתגרש ולא לישא אחרת שפיר י"ל דליכא חדר"ג מתרי טעמי די"ל דכופין אותה משום מצוה דידי', וגם י"ל דבכה"ג לא תיקן. יב) אמנם נראה דז"א כלום דאטו מוכרח שמתחלה היו עומדים לכך שלא להבנות יחד וכי לא אפשר דמתחלה היו באמת ראויים להבנות יחד רק אח"כ גרם החטא וכיוצא, [דאפילו בהוחזקה אמרינן (ס"ה א') השתא הוא דכחשי וכ"ש בזה די"ל הכי.] רק דקו' הגמ' לענין כתובה דמספק אין להוציא מאתו דדלמא מתחלה לא היו ראויין. ובזה הי' נראה ליישב קו' הראשונים דהקשו דהכא דהיא לא מפקדא לא מיענשא דמשמע הא אי הויא מפקדא דמיענשא שפיר היתה מפסדת הכתובה וקשיא מדף ס"ה ב' דקאמר אי לא מפקדא כתובה מאי עבידתי' דמשמע הא אי מפקדא שפיר אית לה כתובה וכמו שהקשו תוס' שם (ס"ה ב') וכל הראשונים, ולהנ"ל יתיישב בתרי אנפי, דלכאורה כיון דספק הוא אי הוו מתחלתן אינן ראויין אף קודם או דנעשה אח"כ א"כ י"ל כאן נמצא כאן הי' למתלי שנעשה הגרם ברשות הבעל, אמנם י"ל דקו' הש"ס, לרב אשי שם בכתובות דבעי טענת ברי לשי' רמב"ן ורשב"א ור"ן שם, ואף לשי' רש"י ותוס' י"ל דבזה ל"ש חזקת הגוף.] אבל לרבא באמת לק"מ וא"כ א"ש בדף ס"ה ב' דהי' אפשר לומר דס"ל כרב אשי, הא חדא, עוד י"ל דהנה דעת תוס' כתובות (ט' ב') דבס"ס מוציאין ממון והפ"י שם תמוה דהא ס"ס מטעם רוב וקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, והנה כיון דנתבאר דאף אם נתלי בדידה מ"מ איננו מוכרח דהי' מתחלה דלמא נעשה אח"כ א"כ לכאורה הוי ס"ס דלמא בדידי' ואף אם תלוי בדידה דלמא נעשה תחתיו ונסתחפה שדהו, אמנם קו' הגמ' שפיר דאף דס"ס הוא עכ"ז הא אין הולכים בממון אחר הרוב כרב, וא"כ א"א לומר דמש"ה כופין דכ"ז ל"ש רק לענין ממון דמס' אין מוציאין אבל בדר' אמי איך נכופו מספק דלמא נולדה הסיבה אח"כ דהוי כנולדו דאין כופין כדמוכח מיבמה וע"כ כנ"ל דהיא אינה מחוייבת לסבול משום מצוה דידי' ומוכח כהר"י מינץ. סימן ט. להרב אבד"ק סעמייאטיץ יצ"ו. השאלה יובן מתוך התשובה. פיסקא א. א) הנה ראשית יש לבאר אם הי' המעשה קודם שראה הרב הגט אם הוכשר בעיניו ואפשר דהגט הי' צריך איזה תיקון לתקן בו איזה אותיות, דבכה"ג דעדיין לא נגמר הגט דעת הרבה מהראשונים דיכול הבעל לבטלו, מסוגיא דגיטין (פ"ח א') דעל הא דתנן שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה כשר מקשה בגמ' ודלמא אמלוכי אימלך וכתב, ופירשו דקושיית הגמ' היא דלמא אחר שכתב מקצת הגט נמלך הבעל מלגרש בו ונתבטל הגט ושוב אינו חוזר ומגרש בו לכ"ע, דכיון דבטלו בשעה שלא נגמר עדיין כ"ע מודו דבטל ואינו חוזר ומגרש בו, וכמבואר בתוס' (שם) ד"ה ודלמא, וכן דעת הריטב"א שם, אף דפליג על הרמב"ם בנגמר וסובר דאינו יכול לבטל גופו של גט, עכ"ז באינו נגמר מודה דיכול לבטל, וכ"כ רש"י שם לפי' א', וכ"כ שם הר"ן לפי' א'. אמנם הר"ן שם בשם הרמב"ן הביא דפירש הא דקאמר בגמ' ודלמא אמלוכי אימלך וכתב, שמא מתחלה אמר הבעל לסופר כתוב גט לאשתי וכתב חציו ואח"כ נמלך בעל וחזר בו ומנעו מלהשלים הגט ונתבטל שליחותו וכשחזר ועשאו שליח להשלים אותו הגט לא עשאו שליח אלא לחצי הגט ולא ניתן לגירושין, והר"ן תמה עליו, ולפע"ד נראה ליישב תמיהתו. דהנה מה שהביא הרמב"ן משליח שלא ניתן לגירושין דחה הר"ן דהתם בפ' כל הגט (כ"ט ב') במעשה דאבא בר מניומי דקאמר בגמ' והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא היינו טעמא משום דכיון דשליח זה אינו יכול לגרש כך אינו יכול לעשות שליח אחר שיגרש כו', ולשון זה של הר"ן איננו מדוקדק כלל, דהא התם לא רצה לעשות שליח אחר שיגרש רק שליח למוסרו לאבא בר מניומי רק כיון שהוא שליח שלא ניתן לגירושין אין לו לשנות כלל ממאמר הבעל וכמ"ש הר"ן עצמו בפ' כל הגט, רק דבפשוטו איננו דומה דהתם משנה ממאמר הבעל והכא אינו משנה כלל ממאמר הבעל, אמנם י"ל כוונת הרמב"ן איננו לראי' מהתם רק בדרך דמיון קצת, דהנה חזינן לענין גט בעינן שליחות אלימא יותר מבעלמא דבעינן שישמעו קולו דוקא ושלב"פ לא מהני אף דבכל מקום יכול למנות שליח שלב"פ מ"מ בגט לא חשיב לשמה עד שישמעו מפיו ממש, ואף להפוסקים דל"ב שליחות בכתיבה מ"מ אמרינן גיטין (דף ס"ג) עשו שליחותן וטובא כיו"ב דאין הכוונה שליחות ממש רק דנתבטל צווי הבעל ושמיעת קולו ולא הוי לשמה, וא"כ בלא ניתן לגירושין דחזינן דלא אלים שליחותו והוקלש דאפילו בשינוי כל דהו בטל, [ויעוי' בירושלמי (פ"ג דתרומות) על מתני' דביטל עד שלא חרם דמיירי בשינה קצת והובא שם בר"ש דבשביל השינוי עצמו לא נתבטל השליחות רק בביטל אף דא"י לבטל מ"מ הוקלש השליחות דבשינוי כל דהו נתבטל, וכן פסק הרמב"ם וביו"ד (הל' תרומות), וה"נ בלא ניתן לגירושין הוקלש כח השליחות דבשינוי כל דהו נתבטל.] אפשר דלא מהני שליחות בכה"ג לענין כתיבה ולא חשיבא לשמה בשליחות קלושה כזו ולא מהני לענין כתיבת הגט וכעין דלא מהני בלא שמיעת קולו, ואף דהכא בלא"ה לא מצי למעבד שליח משום מילי, מ"מ בלא ניתן לגירושין הוקלש יותר. ואפשר דכוונת הר"ן לפמ"ש התו"ג והבית מאיר (סי' קמ"א סעי' ל"ו וסי' קמ"ב סעי' י"ג) דלא מינה הבעל לאבא בר מניומי לשליח שלב"פ, דבכה"ג הו"ל הראשון מעשה קוף בעלמא ולא הי' מהני אמירתו בפ"נ ובפ"נ, רק דהראשון ימנה מכחו לאבא בר מניומי לשליח, וא"כ הא אינו יכול השליח זה למסור יותר ממה שיש לו בעצמו דכיון דהוא אינו יכול לגרש איך יעשה שליח אחר לגרש, רק משום מאמר הבעל יכול לעשות לכך אינו יכול לעשות שליח אחר לעשות שליח לאבא בר מניומי כיון דהוא בעצמו אינו יכול לעשות רק משום אמירת הבעל לכך א"י לשנות כלל, אבל בל"ז שפיר חשיב. שליח גמור. ולולא דברי הר"ן הייתי אומר דהטעם כיון שלא ניתן לגירושין אינו אלא כמילי בעלמא דלא מימסרי לשליח לעשות שליח אחר, ויש לעי'. והנה כ"ז נדחקתי יען כי אני נבוך קצת בלשון הר"ן. אמנם העיקר נראה לפענ"ד בהבנת דברי הרמב"ן, דכיון דבמעשה השליח אין בו כדי לגרש לא חשיבא עשייתו לשמה ולא עביד מעשה גירושין כלל, והוי כמו שיעשה שליח על הכתיבה והשליח לא יחשוב לשמה והבעל יחשוב לשמה, דנימא שלוחו של אדם כמותו לענין הכתיבה והוי כהבעל כותב וממילא