אור גדול קיז

דאחר הידיעה שהתה עמו ושתקה זמן רב ודרה עמו כיון דלא הפסידתו כלל במה שלא ערערה תיכף אינו אלא כשתיקה ולא כקבל בפירוש, וא"כ י"ל דהפירוש היו היינו דלא ידעה בעת הנישואין רק דאח"כ נודע לה ולא ערערה תיכף דשתקה ומחלה ונתפייסה ובזה איכא חילוק בין שאר מומין דאמרינן סו"ק משא"כ במומין דחשיב באינך מתני' דאף רבנן מודו דיכולה לומר כסבורה הייתי ולכך שתקתי כיון דלא קבלה בפירוש, דלא הוי רק כשתיקה דנזקין דאין חזקה, וזהו דמתרץ לרשב"ג דיכולה לומר כסבורה הייתי היינו נמי בכה"ג, [וזהו דלא כסברת מהרי"ק הנ"ל שכתב דהכא אין צורך להך טעמא,], וזהו החילוק בין מ"ד נולדו למ"ד היו דלמ"ד נולדו משמע תיכף בעת שנולדו תובעת להתגרש דנולדו קאי אכפי' משמע דהכפי' תיכף ללידה דליכא מחילה משא"כ למ"ד היו אף דלא ידעה בעת הנישואין ונודע לה אח"כ מ"מ משמע שפיר אף אם שהתה עמו זמן רב קודם התביעה משעה שנודע לה דשייך סברה וקבלה, ואשה"ט כל הסוגיא להרמ"ה ג"כ ממש כמו לשאר הפוסקים רק דהרמ"ה ס"ל מסברא דנפשי' דהיכא דנודע לה קודם הנישואין ואפ"ה עבדה מעשה ונשאת הוי כקבלה בפירוש וכהתנה עמה ע"כ מפרש כל הסוגיא בהיו וידעה רק דהידיעה נתחדשה לה אחר הנישואין ושתקה ולא ערערה דז"א אלא כשתיקה בנזקין, ולפ"ז במתני' ב' דואלו שכופין דתני בין שהיו נמי יתפרש בכה"ג שלא נודע לה עד אחר הנישואין אף ששהתה עמו וגם בבבא דמשנישאו נולדו י"ל נמי דשהתה אח"כ דכיון דהלידה לא קאי אכפי' שפיר משמע אף דשהתה, וא"ש ברווחא למ"ד במתני' קמייתא נמי דבנולדו כופין דהתם הפי' דתובעת הגירושין תיכף בעת לידת המומין דכן, משמע הלשון דנולדו כופין תיכף בעת הלידה דליכא מחילה כלל אבל הכא במתני' שפיר משמע אף ששהתה עמו זמן אח"כ דדמיא להיו, ולפע"ד הוא פי' מרווח בהסוגיא ויעוי' בטור בהביאו דברי הרמ"ה דקאי אנשואין דאפילו נשאת לו סתם אם ידעה אין כופין דסברה וקבלה, ובש"ג (ס"פ המדיר) בשם ריא"ז דדעתו כהרמ"ה דקדק נמי אם ידעה בהן מתחלה כמי שהתנה דמיא והיינו דוקא בידעה מתחלה קודם נישואין, וכן בהגהת רמ"א (ריש סי' קנ"ד) דקדק ואם ידעה בהם קודם שנשאת כו', והיינו כנ"ל, [אך מהרמב"ם לפי מה שדקדקו המפרשים דס"ל כהרמ"ה יתיישב יותר הפי' הא' שכתבתי דלהאי תירוצא הי' לו לבאר דאף בהיו ושהה, ויש לדחות,], ויעוי' בירו' כתובות (פ"ז ה"ח) יעו"ש דמוקי רשב"ג כר"מ דמשמע כשיטת הרמ"ה דבהיו וידעה אין רבנן מודים, ומשמע נמי כהתי' הראשון. עכ"פ איך שיהי' נראה מוכרח דהא דקאמר בהיו סברה וקבלה היינו דוקא בידעה אבל בלא ידעה כופין להוציא, ומה שהקשה הבי"מ דאי בידעה א"כ תקשה למ"ד היו דמיירי בידעה כל המשנה הויא משנה יתירא דמכ"ש דאשה שמעינן לה דבידע מחל, מאוד תמיהני עליו דלדבריו לשיטת הפוסקים דלרבנן נמי אף בידעה עכ"ז אמרינן דיכולה לכופו דבזה מודים דיכולה לומר כסבורה הייתי א"כ לפ"ז כ"ש באשה אף דידע מתחלה יכול לטעון עליה אח"כ טענת מומין וזה לא שמענו ובסי' קי"ז משמע מכל הפוסקים דכל דידע יהי' איזה מום שיהי' אינו יכול לו עליה עוד, וע"כ דשאני אשה דלענין הגט אין נ"מ דהא יכול לגרשה בע"כ מדין הש"ס רק לענין הכתובה ובזה כיון דנתרצה לשעה שפיר אית לה כל חיובי ממון ול"ש לומר כסבורה הייתי כו' דריצוי לשעה סגי וכמ"ש המהרי"ק (שורש ק"ז) הנ"ל ולכך אף במומין גדולים דכה"ג באיש יכולה לומר כסבורה הייתי וכופין אותו להוציא עכ"ז באשה בידע מגיע לה כתובה, וא"כ אשה"ט דאף דידעינן באשה דידע מגיע לה כתובה עכ"ז שפיר איצטריך לאשמועינן באיש דאין כופין, [וראיתי בשמ"ק כתובות (דף פ"ז) בשם הר' ישעי' מטראני דכתב באמת דבמומין גדולים אף דראה וידע מקודם עכ"ז תצא שלא בכתובה מקו"ח דאשה דיכול לומר כסבור הייתי כו', ונראה דהר"י מטראני לטעמי' דבדף ע"ה במתני' דמומין דבגלוי כתב דר"מ פליג אף אמומין שבגלוי וטעמו משום דיאמר הבעל כסבור הייתי אלמא דריצוי לשעה לא מהני אף לענין כתובה וחיובי ממון ודלא כמהרי"ק הלכך שפיר דן קו"ח הנ"ל, אבל יחיד הוא בזה ויתר הראשונים לא פירשו כן בהא דר"מ ושפיר ס"ל כמהרי"ק, וגם למהרימ"ט ל"ק קו' הבי"מ דשפיר איצטריך לאשמועינן דבאיש אף ר"מ מודה]. גם מה שהקשה שם דאיך אפשר דבלא ידעה באיש כופין הא משנה שלימה שנינו כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלים בנשים והיינו בלא ידע הא אף באנשים פוסלים בלא ידעה לענין שכופין להוציא, ג"כ לאו קו' היא, כיון דלאו בחד ענינא נינהו דבאשה היינו לענין כתובה דלענין גט לא נ"מ מידי דבלא"ה מצי לגרש בע"כ, ובאיש הנ"מ לענין כופין, ובאשה אשמועינן דאפילו ריצוי לשעה ליכא דליכא כה"ג באיש וכנ"ל. ותדע דהא למ"ד היו אבל נולדו כופין א"כ נ"מ גם באיש לענין נולדו, וכמו שהקשה הבי"מ בעצמו, ומה שתירץ דלמ"ד היו הפי' דבנולדו אף לת"ק כופין במומין גדולים, מבואר ההיפוך בת' הרא"ש (ריש כלל מ"ב) לגבי הדין דנכפה באשה שכתב בריש דבריו אמת הוא שחכמי הגמ' אמרו בין שנולדו בו [ובת' הרא"ש נדפס בה והוא ט"ס וצ"ל בו,], מומין גדולים בין שנולדו בו מומין קטנים כופין אותו להוציא וכו' וכוונת הרא"ש למ"ד היו דס"ל דבנולדו כופין להוציא, [אף דבפסקיו פסק כמ"ד נולדו אפשר דבת' סובר כמ"ד היו דגם שם בסוף הכלל סותר ג"כ לפסקיו, עוד אפשר דכוונתו דכיון דבש"ס איכא מ"ד דאף באיש כופין אף דאין הלכה כן עכ"ז י"ל דבאשה כ"ע מודו, וכעין שכתב המהרמ"ל בת' (סי'. א') יעוי' בח' תפארת צבי (סי' מ"ד),] ומבואר דס"ל דלהך מ"ד אף במומין קטנים כופין, וע"כ דאף דנ"מ באיש עכ"ז כיון דלאו בחד גוונא הוא לכך דקדק בנשים אף דבאנשים נמי נ"מ לענין אחר וה"נ לא קשה אי נימא דבלא ידעה כופין, וסוגית הש"ס א"א לפרש רק בהיו וידעה, וא"כ מדלא מפרש בהיו ולא ידעה ואיפכא למ"ד נולדו אבל היו לא ולמ"ד היו כ"ש נולדו והי' מתיישב נמי הא דמקשה מרשב"ג, מכלל דבהיו ולא ידעה פשיטא לי' דכופין וכהבי"ש. [עיין לעיל סי' ד'. המעתיק]. יא) ומעתה נראה דיש לסתור ראיית הר"י מינץ, דהנה בהא דאמר בברייתא יוציא ויתן כתובה דשמא לא זכה להבנות ממנה מקשה בגמ' ודלמא איהי היא דלא זכתה והיינו דלמה מגיע לה כתובה כדפירש"י וכן פירשו כל הראשונים, ולכאורה תמוה דאף אם איהי היא דלא זכתה אמאי מפסדת הכתובה דמ"ש מכל המומין שנולדו באשה דאמרינן נסתחפה שדהו ואינה מפסדת הכתובה, והניחא לשי' הראשונים שהבאתי (באות ח') דנסתחפה שדהו היינו דתלינן במזלו אבל אי הוי תלינן במזלה באמת היתה מפסדת שפיר, אבל לשי' הרמב"ן והרשב"א והרא"ה והרימ"ט שהבאתי שם דאפילו אם מזלה גרם עכ"ז לא הפסידה הכתובה וזהו הפי' דנסתחפה שדהו א"כ מאי פריך, ואף לשי' הראשונים דפי' בכ"מ דתלינן במזלו ולא במזלה ג"כ יש להבין דמ"ש דמקשה הכא יותר מבכל דוכתי דתלינן בדידי' ולא בדידה משום דהוא קנין כספו כשורו וחמורו וא"כ ה"נ הכא, ואי"ל משום דהכא תלינן בזכות ולכך גרע אם הוא מדידה דהויא בפשיעתה משא"כ בכ"מ דתלינן במזל ולא בזכות, דז"א דהא גופי' קשיא מ"ש הכא דתלינן בזכות ולא במזל ובכ"מ תלינן במזל ולא בזכות ובפרט דקאמר מו"ק (דף כ"ח) בני כו' לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, ופשיטא דאין שום מקום לחלק בין הכא לכ"מ וא"כ קשיא כנ"ל,] ונראה בפשוט דהא במומין דוקא בנולדו ברשות הבעל אבל אם קודם שנתארסה היו בה והוא לא ידע תצא שלא בכתובה, וא"כ ה"נ כיון ששהה עשר שנים ולא ילדה מוכחא דמתחלתן לא הי' ראוי להבנות יחד וא"כ אם איהי היא דלא זכתה שפיר מפסדת הכתובה דהוי כהיו בה מומין קודם שנתארסה, ומש"ה א"ש בהיו לה בנים ומתו אף דבזה פשיטא דיש לתלות בזכותה ג"כ כדמוכח מנודרת ואינה ואפ"ה אינה מפסדת הכתובה משום דהתם כיון דנעשה אח"כ אמרינן נסתחפה שדהו, וכן מצאתי שכתב בת' תפ"צ (סי' ל"ז), וא"כ למסקנא דתלינן בדידי' נמי הוי כהי' בו מום זה קודם אירוסין והיא לא ידעה וא"כ א"ש דמש"ה כופין אותו להוציא [ושוב ראיתי בבי"מ (סי' קי"ז), דמבין ריסי דבריו שם נראה ג"כ דפי' דהוי כמום שקודם אירוסין יעו"ש,]. ושפיר י"ל דצרה הוי כמום דבנולד אין כופין רק בהי' ולא ידעה ולכך בהא דר' אמי דתלינן בדידי' וכל הנושא אשה על אשתו ברצון יוציא ויתן כתובה והכא אף דאנוס הוא מ"מ כיון דמתחלה הי' מוכרח לזה הוי כהי' בו מום ולא ידעה דכופין וכנ"ל, משא"כ ביבמה דלא