אור גדול קטז

אבל למ"ד דתני היו ובנולדו ס"ל דכופין א"כ ע"כ דעיקר החילוק בהיו וכיון דמיירי בלא ידעה ע"כ דבשאר מומין אף בלא ידעה אין כופין, והא דקאמר לעיל למ"ד נולדו כ"ש היו דסברה וקבלה היינו מדלא חקרה סברה וקבלה, ודעת הבי"ש דבהיו ולא ידעה כופין והא דקאמר כ"ש היו היינו בידעה דסברה וקבלה, ועיקר החילוק בין שאר מומין לאלו שכופין היינו בנולדו, ולמאן דתני היו לדידי' באמת יהא מוכרח דלא ס"ל כשיטת הרמ"ה רק דבאלו שכופין אף בהיו וידעה והרמ"ה לא קאמר רק למ"ד נולדו דקי"ל כוותי', ודבריו תמוהין מאוד דאין זה סגנון כלל לעשות מחלוקת בין האמוראים בכדי, דכיון דלמ"ד היו מוכרח דבאלו שכופין אף בהיו וידעה כופין ולמ"ד נולדו איננו מוכרח דפליג עלי' בזה א"כ מה"ת יסבור הרמ"ה דדוקא בלא ידעו, וכבר תמה עליו בזה הבית מאיר, והיא באמת תמי' קיימת על הבי"ש, ולכן תפס לו לעיקר שיטת הב"ח דבשאר מומין אף בהיו ולא ידעה אין כופין והא דקאמר סו"ק היינו מדלא חקרה. ולפע"ד נראה מוכרח דהא דקאמר היו היינו בידעה, דאי בלא ידעה והא דקאמר סברה וקבלה היינו מדלא חקרה דאף דבאיש במביא ראי' שעד שלא נתארסה אמרינן דהיה מקחו מק"ט ע"כ היינו טעמא משום דבאיש איכא חזקה דאין אדם מתפייס במומין משא"כ באשה דבכ"ד ניחא לה אמרינן בהיו ולא ידעה מדלא חקרה מכלל דסברה וקבלה ובמומין דכופין להוציא בהיו ולא ידעה אף דבידעה וסברה וקבלה אין כופין ואינה יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל עכ"ז בלא ידעה במומין גדולים כאלו ע"כ דאיכא חזקה נמי באשה דאין אדם מתפייס במומין ולא אמרינן סו"ק מדלא חקרה, א"כ תקשי למאי מתרץ למאן דאמר היו דפריך מרשב"ג דלדידי' מ"ל מומין קטנים מ"ל מומין גדולים הא סו"ק וקאמר משום דיכולה לומר סבורה אני כו' דז"א אלא לר"מ הא בפשוטו ניחא אפילו לרבנן דבגדולים איכא חזקה דא"א מתפייס וכעין דמחלקי באידך מתני' במומין דכופין, [ודוחק לומר משום דבירו' דפ' לא יחפור ס"ל לרשב"ג כר"מ לכך מוקי לה הכי,], וגם דקארי לה מאי קארי לה מרשב"ג הא גם לרבנן איכא חילוק בין מומין אלו לאידך מתני' בענין לא ידעה דלא אמרינן סו"ק וה"נ מחלק רשב"ג בין קטנים לגדולים, וגם הא אף למ"ד נולדו דסובר כ"ש היו מוכרח לחלק בזה מאידך מתני', דבשלמא להפוסקים דמיירי באידך מתני' אף בהיו וידעה דכל שהתנה בפירוש ס"ל לרבנן דאינה יכולה לומר סבורה הייתי אבל בידעה ולא התנה גם רבנן מודים דיכולה לומר סבורה הייתי לא קשה דא"כ מאי מקשה מרשב"ג הא גם לרבנן ואף למ"ד נולדו ע"כ מוכרח לסברת סבורה הייתי באידך מתני' דואלו שכופין זה ל"ק, דאפשר דהי' ס"ל להמקשן דסברת סבורה הייתי איננו שייך רק במלתא דמאיסותא אבל לא במומין דליכא מאיסותא, וכמו דאיתא סברא זו בת' מהרי"ק (סי' ק"ז), אבל אי נימא דמיירי דוקא בלא ידעה קשיא ככל הנ"ל, ודוחק גדול לומר דבאמת בהיו ולא ידעה בכ"ע אמרינן סו"ק אף במומין דאידך מתני' והא דכופין להוציא היינו משום דכיון דלא קבלה רק על הספק מדלא חקרה מכלל דנתרצית אף אם יהיו בו בזה שפיר יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ולכך נכנסתי לבית הספק ולא חקרתי ועכשיו אינני יכולה לקבל, משא"כ בידעה דקבלה על הוודאי איננה יכולה לומר סבורה הייתי כמו בהתנה וא"כ זהו גופי' סברת הגמ' דמתרץ לרשב"ג דסבורה הייתי שאני יכולה לקבל ולכך נכנסתי לבית הספק דאף רבנן מודים להך סברא בהיו ולא ידעה, ולכך א"ש נמי דפריך לרשב"ג משום דס"ד דסברת סבורה הייתי לא שייך רק במלתא דמאיסותא אף בנכנסת לבית הס', דזה דחוק מאוד, ועוד דהא חזינן באיש בהיו בה ולא ידע דהוי מק"ט ולא אמרינן מדלא חקר סבר וקבל וע"כ משום דאין אדם מתפייס וכמ"ש הבי"מ א"כ גם באשה ממילא במומין גדולים שפיר י"ל א"א מתפייס ואין צורך לטעמא סבורה הייתי, ע"כ נראה מוכרח דסוגיא דקאמר דהיו סברה וקבלה היינו דוקא בידעה דבלא ידעה הוי מק"ט ופשיטא דכופין להוציא וע"כ דלמ"ד היו היינו בידעה ולכך קאמר דלמ"ד נולדו כ"ש היו דסברה וקבלה, וא"ש כל הסוגיא, וביאור המשניות למ"ד היו נראה דכולה מתני' קמייתא ואידך כולה ר"מ היא דואלו שכופין להוציא היינו נמי ר"מ ושפיר החילוק בין מומין אלו לאינך בהיו וידעה והא דקאמר בין היו עד שלא נישאו היינו היו וידעה ואח"כ הוסיף עוד דאפילו התנה ות"ק ורשב"ג דמתני' קמייתא נמי כר"מ ס"ל, ואף דקצת דחוק הוא עכ"ז הוא מוכרח לכאורה לשיטת הרמ"ה, וכן ראיתי להגר"א (שם ס"ק ד') דכתב דלהרמ"ה הא דקאמר לרשב"ג סבורה הייתי היינו כר"מ ולא לרבנן א"כ מבואר ג"כ דאיננו מפרש כהב"ח דלהב"ח דאיירי בלא ידעה מצי אתי' אף כרבנן וכנ"ל, [ומ"ש בסוף ודוחק לומר דת"ק ורשב"ג פליגי בפלוגתא דר"מ ורבנן לא הבנתי דהא תרווייהו כר"מ רק דפליגי אם גם במומין גדולים אמרינן הכי,], וע"כ דס"ל ג"כ דאיירי בידעה אבל בלא ידעה נראה דבכל ענין כופין דת"ק אינו מחלק בין גדולים לקטנים דאם לת"ק בהיו ולא ידעה דוקא בגדולים כופין א"כ גם לת"ק איכא חילוק בהיו [ולא ידעה] בין גדולים לקטנים וא"ש דברי רשב"ג בהיו ולא ידעה רק דעיקר המחלוקת בידעה והו"ל לפרש, וע"כ דבלא ידעה בכל ענין כופין. י) עוד הי' נראה לבאר שיטת הרמ"ה ברווחא בהקדים דברי הירושלמי ב"ב (פ' לא יחפור הל' ג') והובא ברמב"ן ב"ב (דף כ"ג) גבי אין חזקה לנזקין כקוטרא וביה"כ, ובנ"י שם דהירו' ס"ל דגם לענין ריבוי הדרך הוי כקוטרא וביה"כ דאין חזקה, אמנם כ"ז בחזקת שתיקה דראה ומחל או דנימא מדשתק ודאי מכר אבל באיכא עדים שנתן רשות בפירוש פליגי ת"ק ורשב"ג ותלי לה הירו' בפלוגתת דר"מ וחכמים גבי מומין, והכי פסקינן בחו"מ (סי' קנ"ה סעי' ל"ו וסי' קנ"ו סעי' ד') דאין חזקה אבל ראי' יש, [ויעו"ש בביאורי הגר"א דהביא להירו' הלז] א"כ מבואר דאף דבכל מילי אמרינן דשתיקה ראי' למחילה או למכירה אבל בנזקין אמרינן דוודאי לא מחל ולא מכר ואין מהשתיקה ראי' עד שנדע בעדים דמכר או מחל בפירוש, וא"כ מדמדמה בירו' חזקת נזקין למומין מכלל דבמומין נמי אף בגוונא דבשאר מומין אמרינן דהוי מחילה דראה וניפייס כגוונא דשתיקה דחזקה אבל במומין גדולים דדמיא לנזקין דאין חזקה בשתיקה ה"נ לא אמרינן דהוי מחילה רק בגוונא דקבל בפירוש, וא"כ מחלוקת הרמ"ה ואינך דשאר הפוסקים ס"ל דידעה ונשאת לו הוי כשתיקה דנזקין והרמ"ה ס"ל דהוי כקבל בפירוש אבל בגוונא דל"ד רק לשתיקה דנזקין גם הרמ"ה מודה, ובזה נבוא לביאור דנראה דהיכא דבשעת הנישואין לא ידעה רק אח"כ שהתה עמו ושתקה אף דנודע לה דבכה"ג בשאר מומין פשיטא דהוי מחילה, וכמ"ש הרמב"ם (פכ"ה מאישות ה"ו) ובש"ע אבה"ע (סי' קי"ז סעי' י') לגבי דידי' וה"ה גבי דידה, אפ"ה נראה דמחילה זו אינו אלא בגוונא דשתיקה בנזקין דמדלא מיחה ע"כ דמחל, א"כ במומין גדולים דהוי דומיא דאין חזקה בנזקין בשתיקה בדלא מיחה ה"נ לא הוי מחילה, וגדולה מזו כתב המהרי"ק (סי' ק"ז) דהיכא דנודע לו המומין שבה אחר הנישואין ואפ"ה שהה עמה ולבסוף טען דאינו יכול לקבל כתב המהרי"ק דאף דמחל בשעת בעילה לענין כתובה מהניא כיון דנתרצה שעה אחת אבל מ"מ לענין שיתחייב להיות עמה כל ימיו זה לא מצינו דצערא דגופא לא מחיל אינש ושנאמר דמשום שמחל שעה אחת ונתרצה להיות עמה שיצטרך תמיד להוסיף מחילה על מחילה זה לא מצינו ואין השכל מחייבו, והוסיף עוד דנראה דל"צ לטעמא דסבורה הייתי דבשלמא ביודעת בשעת הנישואין אין לה להנשא לו להפסידו כתובה או להפסידו יציאות הסעודה ולהטריחו אי לאו דקים לה שתוכל לקבלו ולפיכך כי הדרא בה לאחר הנישואין דין הוא שתקבל ע"כ אי לאו טעמא דסבורה הייתי, אבל היכא שלא נודעו המומין עד לאחר הנישואין מה מפסידה אם בא עלי' כיון שהוא פורע לה כתובתה דאדרבה טוב לה שיבוא עלי' משאם הי' מוציאה תיכף בלא כתובה ועוד דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות כו', אלמא דמחלק נמי בין אם ידעה מקמי נישואין לנודע לה אח"כ, ועכ"פ שפיר יש מקום לומר דאף להרמ"ה דאף בלא התנה הוי כהתנה היינו דוקא בידעה מקמי נישואין ואפ"ה נשאת לו דעבדה מעשה בנישואין הוי כקבלה בפירוש, משא"כ בלא נודע לה עד אחר הנישואין אם