אור גדול קיד

על אשתו יוציא ויתן כתובה וגם בלא ההיא יש במקומנו ח' שלא לישא ב' נשים אפ"ה לא כפינן לחלוץ דשמא כיון דנפלה ממילא לא מקרי ב' נשים כיון שהשני' אשה הקנו לו מן השמים כו', ומינה הוכיח הר"י מינץ דפוסק כר' אמי, ע"כ דהא דר' אמי אינו אלא לסניף בעלמא דגבי יבמה בוודאי ל"ש הא דר' אמי כדמוכח ממתני' דד' אחין הנ"ל ואינו אלא סניף לההיא דח' הנ"ל, ומ"ש בסוף דשמא ל"ש ביבמה ומסופק בהכי לא קאי רק אהא דח' דהא דר' אמי פשיטא דל"ש ביבמה וכנ"ל, [ולפ"ז הי' אפשר לדחות גוף הראי' מס' התרומות דאפילו אם פוסק כרבא עכ"ז י"ל דעשה סניף מסברת ר' אמי דעכ"פ הוי אמתלא לגבי היבמה דלרש"י כייפינן לי' וע"ז בא ס' התרומות לאפוקי מסברת רש"י שהביא שם מקודם דכייפינן בכל אמתלאה, וראיתי בכנה"ג אבה"ג (סי' א') בטור אות כ' דהביא דהרש"ך יישב דברי התרומות דפוסק כרבא ואין בידי לעיין בו,], או אפשר דקאי גם אהא דר' אמי דאין ראי' ממתני' הנ"ל דל"ש ביבמה די"ל דמתני' אתיא כמשנה ראשונה דמצות יבום קודמת וכמו הא דדף ל"ט דביאת קטן וחליצת גדול, משא"כ להלכה דמצות חליצה קודמת אפשר שפיר דשייכא הא דר' אמי גם ביבמה ושפיר מסתפק, ולפ"ז יתיישב נמי דשפיר יש לומר דפוסק כרבא ככל הפוסקים רק דסובר דרבא ל"פ על ר' אמי רק משום מצות פו"ר וכמ"ש היש"ש יבמות (פ"ו סי' מ"ב) ובת' מהרש"ל (סי' י"ד) [והובא לעיל אות ד'], וא"כ כיון דקי"ל מצות חליצה קודמת ליכא מקום מצוה ושפיר אפשר דגם רבא מודה ושפיר מסופק. שוב אחר כל הנ"ל מצאתי בת' הראנ"ח (ח"ב סס"י ל"ג) שכתב וז"ל אפילו את"ל כר' אמי א"נ לרבא בדלא אפשר לי' למיקם בסיפוקייהו אם נפלה לו יבמה נראה דל"ד לשאר נשים מדתנן בהחולץ ד' אחין וכו' וס"ד בגמ' בדלא אפשר לי' ופריך ושבקינן לי' כו' משמע דאף בלא אפשר לא עבדי לי' מלתא אחריתי אלא משיאין עצה אע"ג דבשאר נשים בדלא אפשר מודה רבא לר' אמי עכ"ל, ונהנתי מאוד דמצאתי לי רב ביסוד שכתבתי להוכיח לחלק בין יבמה לאשה מההיא דהחולץ. ו) ומעתה ראיית הר"י מינץ מוכח גם מרבא דהא בשביל לא אפשר לחוד לא כפינן להוציא, דל"מ לדעת י"א (בסימן ע' סעי' ג' בהג"ה) דבעני דאין לו לזון אשתו אין כופין להוציא, פשיטא דהכי הוא, ואף לדעה הראשונה שהיא דעת הרמב"ם דאף בעני כופין הא דייקו שם הח"מ (ס"ק ט') והבי"ש (ס"ק ז') דדוקא אין לו אפילו לחם הא יש לו לחם אף דאין לו ליפתן ושאר דברים אין כופין ובאמת ראי' לדין זה מס"ד דהחולץ דמתני' דד' אחין מיירי בדלא אפשר וא"כ אם בבעל כופין להוציא גם ביבם כיפין לחלוץ ומאי איצטריך לאקשויי ממשיאין עצה וכנ"ל וע"כ דס"ד דאינו מספיק רק על לחם ולא על שאר דברים דבכה"ג באשה אין כופין ולכך פריך רק ממשיאין עצה, [ובזה מדוקדק קצת פירש"י בתי' הגמ' ד"ה דאפשר דפי' דעשיר הוא היינו דיש לו על כל ההצטרכות], ובאשה בכה"ג נראה דאף לרבא אינו יכול לישא אשה על אשתו אף שאיננו חסר רק ליפתן, דוהוא דאית לי' דקאמר רבא היינו על כל ההצטרכות, דאל"כ לשי' הרמב"ם הנ"ל למאי איצטריך לסיים והוא דאית לי' הא בלית לי' אף בלא נושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה לשי' הרמב"ם הנ"ל וע"כ כנ"ל, ובאינו מספיק לכל ההצטרכות אף דלחם יש לו עכ"ז אף לרבא יוציא אף דהוכרח לישא משום מצות פו"ר, וא"כ גם לרבא מוכרח לחלק בין פו"ר ליבום וכנ"ל וא"כ גם לרבא מוכח ככל הנ"ל דכל דלא אפשר לי' למעבד בלא המצוה גם בשביל המצוה דרמיא עלי' לא מצי למעבד כל דאית לה איזה ריעותא וגם לרבא מוכח ככל הנ"ל. [אך נראה דלרבא אפשר לדחות קצת דהתם דנפלו לו בב"א הוי כנפלו לפני עני דאי"ל אלא לחם לבד דאין כופין לחלוץ, ואיך שיהי' עכ"פ מר' אמי ראיית הר"י מינץ חזקה ודבריו כראי מוצק.] ז) ואין להקשות אהא דכתבתי דבאשה היינו טעמא דאין לעשות לה ריעותא בשביל מצוה דידי' דהיא לא איכפת לה במצוה דידי' מהא דחזינן בעבד בחציו עבד וחציו בן חורין דכופין את רבו לעשות. בן חורין בשביל מצות פו"ר דעבד, אלמא דעושין ריעותא להאדון ומפסידינן לי' משום מצות פו"ר דאחריני, לק"מ חדא דגם שם תקנה הוא ולא מדינא, והיכא דתקנו תקנו והיכא דלא תקנו לא תקנו ומדינא אין לו רשות לקיים מצוה בריעותא דאחריני כמו דמדינא אין לו לקיים מצוה בממונא דאחרינא, ועוד נראה די"ל בעבד טעמא אחרינא ויתיישב בזה הרבה קושיות וכאשר יבואר והוא בהקדים לבאר דברי התוס' ריש חגיגה (ב' ב') ד"ה תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם ואי משום עבדות לא איכפת לי' כיון דמעיקרא הי' כולו לרב ועכשיו ביומו לעצמו, ואיננו מובן כלל דמאי בעו בזה, ובמהרש"א שם ביאר דמשום עבדות שעובד את רבו נימא דכופין לעשותו בן חורין, ואיננו מובן כלל דמה"ת נימא כן דמ"ש מכולהו עבדים דלא כייפינן להוציאן לחירות, וגם מה שפי' המהרש"א שם לגי' הר' משולם דתקנתם את עצמו במה שמשתכר דביומו לעצמו איננו מובן ג"כ דבמה תקנו להעבד מה שמרויח העבד איננו מן החכמים רק מרבו שעשאו ב"ת, ודברי התוס' אין להם ביאור כלל. והנראה לבאר דבריהם עפ"י מ"ש הרשב"א בת' תולדות אדם (סי' קמ"א) דחלוקת זמנים בדבר שאין בו דין חלוקה איננו מדינא רק מתקנתא אבל מדינא כל אחד ואחד משתמש תמיד ואין אידך יכול לסלקו ממנו אף לשעה ובדבר שאין שניהם יכולים להשתמש כאחד כל שמקדים להשתמש בו ראשון אין חבירו יכול לסלקו עד שיסתלק מאליו ויקדים אידך להשתמש בו יעושה"ט, ולדבריו נראה בעבד בח"ע וחב"ח מדינא דליכא חלוקת זמנים והעבד קודם לזכות בו תמיד דאין לך קדם וזכה כהעבד בעצמו, א"כ ממילא אין הרב יכול להשתמש בו כלל ואפס מטעם דהעבד תמיד קודם לזכות בעצמו והרב א"א לו לקדם ולזכות, א"כ ממילא התקנה דחלוקת זמנים הוי פסידא להעבד בהעבדות שעובד את רבו יום אחד דלולא זה לא הי' עובד כלל, וזהו כוונת התוס' דמשום עבדות לא איכפת לן, ולגי' רבינו משולם הפי' תקנתם בתמי' את עצמו ואת רבו לא תקנתם כלל לשניהם לא הוי תקנה כלל, והפי' לגי' רבינו משולם מבואר בשימ"ק לב"ב (דף י"ג) בשם תוספי הרא"ש, כנ"ל ביאור דברי התוס' הנ"ל. ועכ"פ נתבאר מהנ"ל דלולא התקנה דחלוקת זמנים לא הי' עובד לרבו כלל, ויעוי' בתוס' גיטין (ל"ח א') ר"ה כל דהיכא דלא מצי למעבד בי' ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו, וא"כ לולא התקנה דחלוקת זמנים שפיר מדינא כופין את רבו כיון דאיננו מפסיד כלל, [והכא ל"ש נמי שבני' עבדים המבואר בגיטין (מ' א') דעבד אין לו חייס ואין הולדות נגררין אחריו לשיטת הרמב"ם הל' עבדים (פ"ט ה"ג) יעו"ש,] וכמו עבד שברח מבית האסורים גיטין (ל"ח א"ז, וא"כ א"ש דכיון דחלוקת זמנים איננה תקנה להעבד בטלו בזה התקנה דחלוקת זמנים וממילא כופין את רבו וכנ"ל, דל"ל שום פסידא. ויתיישב בזה נמי הקו' המפורסמת על הרשב"א שבת (דף ד' א') דכתב דגבי חציו עבד וחציו בן חורין ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו משום הצד חירות, והתמי' מפורסמת מגיטין (דף ל"ח) דהוכיח מחצי' שפחה וחצי' בת חורין דכפו את רבה לעשותה בת חורין משום מלתא דאיסורא דמשום איסורא דחינן לעולם בהם תעבודו אלמא דבחציה בת חורין נמי איכא עשה, ולפי הנ"ל יתיישב בטוב טעם דבחציו עבד וחציו בן חורין כיון דלא עשו בו תקנתא דחלוקת זמנים ממילא ליכא עשה כיון דא"א לעבוד בו וכנ"ל, משא"כ בחצי' שפחה וחצי' בת חורין כיון דעשו בה תקנתא דחלוקת זמנים ואפשר לעבוד בה יום אחד שוב ממילא איכא עשה ואשה"ט בפשוט. ויתיישב בזה נמי מה דקשה לי לכאורה על המרדכי (פ' הבא על יבמתו), דכתב דבזמה"ז אין כופין על מצות פו"ר מחמת גמ' דב"ב (ס"פ חזה"ב) דדין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא נשים כו', וקשיא ע"ז מגיטין (מ' א') בח"ע וחב"ח דאקני' לבנו קטן דמצינו דבימי האמוראים כפו לשחרר אף דהוא משום מצות פו"ר, ומצאתי אח"כ קו' זו בשו"ת משיבת נפש להגאון מפלאצק זצ"ל (סי' ס"ט) [ושם דחה דעת מינץ