אור גדול קיב

אתי שפיר האי אף דקאי על הברייתא. **(הגה"ה. אב"ה. עיין ביבמות (דף ס"ד וס"ה) בתוס' חד מקמאי, (הנדפס בש"ס החדש דפוס ווילנא שלא הי' עוד כשנכתב הקונטרס הזה) שהביא בשם אביו ז"ל כשיטת הי"מ שהובא במרדכי, ואפשר כי הוא הוא אשר אליו כיון המרדכי בשם הי"מ, ומבואר שם כמו שהעלה אאמו"ר הגאון זצ"ל דהאי איזל ואבדוק נפשאי לא קאי אמימרא דהיא אמרה מיני' עיי"ש.)** ויתיישב נמי פי' קמא דהרז"ה דפי' דהיא אמרה מיני' דא"י כחץ וא"כ גם מאחרת לא יוליד ורוצית לישב תחתיו שלא יגרשנה וסובר דנאמנת ואי"צ להוציאה ודקדק עליו הרמב"ן במלחמות ג"כ מדקאמר אח"כ אף בזו משמע דגם מקודם יוציא ויתן כתובה, ולהנ"ל אשה"ט דלא קאי על הקודם רק על הברייתא וא"ש דאף בזו קאי על הברייתא. ומתפלא אנכי דבטוש"ע ורמ"א הולידו דינים מזה דהבינו דאבדוק קאי על אמרה מיני' וכמבואר בבי"ש (ס"ק י"ז) ובהגר"א שם, וכולם לא הרגישו בדברי ההלכות הנ"ל, ולפע"ד הוא ברור בשי' בה"ג ורי"ף מסידור לשונם וגם מהשמטת הרמב"ם דפירשו כמ"ש. וא"כ אתיא שפיר ראיית הר"י מינץ הנ"ל בפשיטות דהא לא קאי כלל על היא אמרה מיני' רק על שהה עשר שנים וא"כ איכא מצות פו"ר ואפ"ה סובר ר' אמי דא"י לישא וה"ה לדידן אחר ח' דר"ג. ולהלן יתבאר אי"ה דאף מרבא יש ראי' לזה. **(הגה"ה. אב"ה. הדברים ראויין למי שאמרם, אמנם מהר"י מינץ לא כיון לוה דבתשובתו מבואר דפירש דהא דר' אמי קאי על היא אמרה מיני', וכבר נאמר ונשנה כי בעת שנכתבו הדברים האלה תשובת מהרי"מ לא היתה לעיני קדשו לעיין בה,)** ה) עתה נבוא להשגה השני' של הנוב"י על מהר"י מינץ וכתב דהדברים מרפסין איגרא דמה ענין פו"ר להא דר' אמי אטו ר' אמי אמר שלא לישא ר' אמי לא אמר רק שיוציא ויתן כתובה ומה ענין נתינת הכתובה לפו"ר יוציא ויתן כתובה וישא אחרת ויקיים פו"ר, ובקו' זו נתלבט גם התפארת צבי (סי' ל"ז ל"ח ול"ט), והעלו בדעת הר"י מינץ דלא החמיר רק כשהראשונה רוצית להתגרש, והתפארת צבי (סי ל"ח) כתב אף שיגרשה בע"כ. עוד יעוי' בנוב"י (מה"ת סס"י ק"ד) מה שהביא שם בשם גאון א' שהקשה על הר"י מינץ במה שסבור דאף למאן דמתיר ביבמה עכ"ז אוסר בפו"ר דיבום עדיפא וע"ז הקשה דהא חזינן דפו"ר עדיפא לענין דחיית עשה יעו"ש, וכן הקשה התפ"צ (סי' ל"ח), עוד הקשה שם התפ"צ דהא מצות יבום דחינן משום קטטה ומצות פו"ר בוודאי לא דחינן משום קטטה, והנראה להבין עומק כוונת הר"י מינץ וממילא יתיישבו כל הקושיות הנ"ל, והוא דהנה יש להבין בהא דא"ר אמי שאני אומר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה היינו דיכולה לכופו שיגרשנה, אף דמוכרח הוא לישא אחרת, עכ"ז יכולה לכופו, א"כ לכאורה הויא לדידי' הך דנושא אשה על אשתו כעין הך דכופין להוציא דמבואר בסוף פ"ז דכתובות בנעשה מו"ש ובעל פוליפוס ואינך דאף דאנוס הוא הבעל עכ"ז יכולה לכופו לגרש משום דאינה יכולה לסבול וה"נ הך דהכניס לה צרה אף דאנוס הוא עכ"ז איננה יכולה לסבול ויכולה לכופו, א"כ תמוה לכאורה איך יפרנס ר' אמי משנה ערוכה פ"ד דיבמות (מ"ג ב') דד' אחים נשואין ד' נשים ומתו אם רצה הגדול שבהן לייבם את כולם הרשות בידו, דמבואר דהרשות בידו לבד ואין היבמות יכולות לעכב עליו, והא קי"ל יבמות (ד' א') דיבמה שנפלה לפני מו"ש אין חוסמין אותה וכן בכתובות (ע"ז א') במתני' במת ולו אח בורסי דיכולה לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל, ודעת רש"י יבמות (לט ב') דבכל אמתלאה כופין אותו לחלוץ והתוס' שם וכל הראשונים השיגו עליו והעלו דדוקא בהני דבבעל ג"כ כופין להוציא אזי גם ביבמה כופין לחלוץ אבל בשאר אמתלא לא, והכי פסקינן בש"ע (סי' קס"ה סעי' ד' וסעי' א' בהג"ה וריש סי' קנ"ד סעי' ב'), ועכ"פ בגוונא דבבעל כופין להוציא גם ביבמה כפינן לחלוץ, א"כ לר' אמי דהיכא דנושא אשה על אשתו אף דמוכרח ואנוס הוא עכ"ז כופין להוציא, א"כ ה"נ כיון דייבם הראשונה איך יכול שוב לייבם השני' הא יכולה לכופו לחלוץ דהא כיון דיש לו צרה הוא מהנך שכופין להוציא דגם ביבמה כפינן לחלוץ, ובוודאי אין שום מקום לחלק בין שם דנושא בזו אחר זו בין הכא דנפלו לו בב"א, דמ"מ כיון דצרה גרוע כ"כ דהוא מהנך דכופין להוציא א"כ ה"נ אף דנפלו בב"א מ"מ איך יכול לייבם שתים דיהיו צרות זו לזו, וגם נראה דאין מקום לומר דבאמת הפירוש במתני' דהרשות בידו היינו אם היבמות אינן מוחות בידו וגם הן מרוצות, דמשמע ממתני' דהרשות בידו לבד ואינן יכולות למחות בידו אף אם אינן מרוצות, וגדולה מזו מבואר בגמ' דפריך ושבקינן לי' הא משיאין עצה ההוגנת, והקשה הריטב"א דמאי קו' הא אין ב"ד כופין ע"ז אם אינו ציית לעצתם ומתרץ דלשון הרשות בידו משמע דאי"צ למחות בידו אפילו בדרך עצה, אלמא דלשון הרשות בידו היינו בלי שום מוחה אף בדרך עצה טובה ופשיטא אם היבמות יכולות למחות בידו דל"ש הלשון דהרשות בידו וגם הי' נ"ל לכאורה דהא דמשיאין עצה ההוגנת אינו אלא בהיא אינה רוצה אבל בשניהם רוצים לייבם אין נזקקין להם להשיא עצה, וראי' לזה נראה מירושלמי יבמות (פ"ד הל' י"ב) על הך מתני' דד' אחים דהביא מעשה דהיו י"ג אחים ומתו י"ב והיבמות רצו להתייבם ובאו לפני ר' ואמר לאח הי"ג שייבם ואמר שאינו יכול לזונן ואמרו היבמות שכל אחת מהן תזון חודש אחד לכולם ועכ"ז אמר היבם דאינו רוצה לייבם משום דמה יעשה בחודש העיבור ואמר ר' דהוא יזון החודש העיבור, ואם נימא דאף בשניהם רוצים עכ"ז משיאין עצה ההוגנת וא"כ התם דלא מצי למיקם בסיפוקייהו וא"כ הי' לו לר' להשיא עצה לחלוץ ואיך סייע עוד בכדי שיוכל לייבם, אלא ודאי דהיכא דשניהם רוצים ביבום אי"צ להשיא עצה ואין משיאין עצה רק בהיא אינה רוצית, וא"כ מאי פריך הגמ' ושבקינן לי' הא משיאין עצה ההוגנת הא בשניהם רוצים אין משיאין עצה, וע"כ דמשמע דהרשות בידו אף אם היבמות אינן מרוצות, ושפיר מקשה, אמנם יש לדחות דאף דהיכא דלא מצי למיקם בסיפוקייהו משיאין עצה היינו היכא דאינם פוטרים אותו משאר וכסות אבל הכא דפטרו אותו ובדבר שבממון תנאו קיים ומועלת המחילה שוב ליכה עצה טובה כלל, ואדרבא נראה להביא קצת ראי' מירושלמי דיבמות (פי"ב הל' ו') להיפך דאיתא שם דאומרים לו ולה להשיאם עצה ההוגנת היו שניהם רוצים ביבום אתא עובדא קומי ר' יוסי ואמר אפיק לבר והיינו משום עצה טובה וכמ"ש שם במראה הפנים דאיננו משמע משום דסובר מצות חליצה קודם דמשמע דקאי דוקא על הוא ילד והיא זקנה, אמנם בק"ע שם גרס בענין אחר ואין ראי', ובת' הריב"ש (סי' ר"ט) סוף ד"ה והשנית ראיתי דסובר דאף בשניהם רוצים משיאין עצה, אך מה דמבואר מדבריו דלו לבד משיאין ולא לה, מבואר ההיפך בירו' שם דמבואר דמשיאין לו ולה], וראיתי להבי"ש (סי' א' ס"ק י"ח) אהא דכתב בח"מ שם דאם מוחלת רשאי לישא אחרת אף היכא דא"א למיקם בסיפוקייהו, [ומ"ש שם הח"מ ומקרא מלא הוא כו', לפמ"ש לעיל במוסגר לאו ראי' הוא דשאני התם דלא נתחייב כלל בשאר כסות, משא"כ היכא דיש לה החיוב עליו אף דמרוצית אם לא תספיק עכ"ז אפשר דאי"ל רשות] ע"ז כתב הבי"ש דביבמה מוטל על הב"ד להשיאן עצה טובה והוכיח כן מדפריך ושבקינן לה, וכן משמע מהש"ג שם, והנה מהש"ג לא ידעתי שום משמעות, וגם מה שהוכיח מהש"ס כוונתו דאי נימא דבמרוצית אין משיאין עצה דלמא מיירי במרוצית, ולפע"ד לא ידעתי שום הוכחה דמלשון דהרשות בידו משמע אף אם אינה מרוצית. ומצאתי להתשב"ץ (ח"ב סי' ג' וסי' ק"פ) דהביא מזה הגמ' ראי' לשי' בה"ג ורש"י דבכל אמתלאה כופין לחלוץ אף בהוא ילד והיא זקנה מזו הגמ' דפריך ושבקינן לי', [וכקו' הריטב"א הנ"ל], אלמא דסובר ג"כ דהרשות בידו היינו אף אם היבמות אינן מרוצות דאל"כ פשיטא דלא כפינן לכ"ע, וא"כ קשיא טובא לר' אמי דכופין אותו להוציא גבי בעל א"כ פשיטא דגם גבי יבם כופין אותו להוציא, וא"כ איך יפרנס משנה זו, וביותר דלמאי