אור גדול קיא

כתובה מבואר בברייתא (ס"ד א') אבל הא דישא אשה אחרת הראוי' לילד לא ידעתי היכן מבואר זה, ומ"ש המגיד שם מבואר כרבא, הא להמגיד קאי שם על טוען ברי דמינה ואינו מגיע לה כתובה ומש"ה י"ל דלא כפינן לי' להוציא וליתן הכתובה אחר דרוצה לבדוק נפשי' דאפשר לא יגיע לה הכתובה וא"כ אמאי נכופנו לגרש וליתן כתובה, אבל זו"ז אין ראי' דהברירה בידו, ואף די"ל דלא הי' משמע לי' לחלק והי' פשוט אצלו דיכול לישא אחרת, עכ"ז כבר כתבתי דאין דרכו של הרמב"ם לכתוב דבר שאינו מבואר בש"ס להדיא, [ואף דהראשונים דקדקו כן מל' המשנה דקאמר אינו רשאי לבטל ולא קתני יוציא וגם יש להביא ראי' לזה מכתובות (ס"ב ב') גבי כלתיה דר' דקאמר נינסוב איתתא אחריתי, מ"מ כיון דאיננו מבואר להדיא אין דרכו להביא]. ד) ע"כ נראה לפי מה שראיתי בהלכות גדולות (הלכות כתובות) דהביא שם כל הסוגיות דיבמות (דף ס"ד ס"ה), דהנה הוא פירש הסוגיא דהוא אמר מינה והיא אמרה מיני' בתוך עשר ובאה מחמת טענה דנאמנת ומשנה אחרונה דסוף נדרים באינה באה מחמת טענה, והנה לפ"ז הא דאיזל ואינסב ואבדוק נפשאי הוא אף בבאה מחמת טענה דכייפינן לי' להוציא משום טענה דידה עכ"ז אם רוצה להמשיך הענין ולבדוק נפשי' רשאי ולא כפינן לי' להוציא, וכל כי האי הו"ל לאשמועינן, וההלכות גדולות הפסיק באמצע בדינים אחרים, ולבסוף כתב והיכא דאית לי' בני מינה וניחא לי' למנסב עלה איתתא אחריתי אית לי' רשותא דאמר רבא נושא אדם כמה נשים על אשתו כו', והנה הא דכתב היכא דאית לי' בני מינה אף דהגמ' קאי בלית לי' בנים, י"ל דרבותא אשמועינן דלא נימא דוקא באין לי' בנים וכמ"ש היש"ש (פ"ו דיבמות סי' מ"ב) ובת' מהר"ש (סי' י"ד), לכך אשמועינן רבותא דאף ביש לו בנים דמשמע לי' מלישנא דרבא דבכל ענין נושא כמה נשים, אמנם איך השמיט גבי היא אמרה מיני' ובאה מחמת טענה דכייפינן לי' להוציא דיכול הבעל להמשיך הדבר אף דצועקת ובאה מחמת טענה עד שיבדוק נפשי' דמבואר בש"ס להדיא ומימרא דרבא גופי' קאי ע"ז ואיך הפסיק באמצע בכמה ענינים אחרים בין היא אמרה מיני' למימרא דרבא והו"ל להסמיך מימרא דרבא להיא אמרה מיני' לאשמועינן דיכול למבדק נפשי' ולאשמועינן רבותא אף ביש לו בנים נושא, ואיך השמיט עיקר הדין דנאמרה עלי' מימרא דרבא, וגם ברי"ף לאחר שביאר הסוגיא דהוא אמר מינה והיא אמרה מיני', דפירשו הרמב"ן והרשב"א בשיטתו דמפרש לה דהוא אומר ברי, הפסיק במלתא אחריתי וז"ל והיכא דשהה עשר שנים ולא ילדה ולא קא בעי לאפוקא ולמיסב אתתא אחריתי מפקינן לה מיני' בע"כ ואפילו בשוטין ואפילו אמרה דאירנא בהדי' בסהדי לא שבקינן לה אלא יוציא ויתן כתובה כדגרסינן בפ' המדיר, ושוב כתב הסוגיא אמר איזל אנסוב אתתא ואבדוק נפשאי, וכיון דהאי איזל אנסוב ואבדוק נפשאי קאי על הא דאמרה מיני', איך הפסיק באמצע וחזר לדין המשנה דשהה עשר שנים, והדברים מתמיהין מאוד על סידור הדברים בבה"ג וברי"ף אשר מכ"ז נראה לפענ"ד ברור דלא פירשו האי דאבדוק נפשאי על האי דאמרה מיני' רק על המתני' דאינו רשאי לבטל ועל הברייתא דיוציא ויתן כתובה וישא אחרת משום דשמא לא זכה להבנות ממנה ויבנה מאחרת הלכך צריך למבדק נפשי' להוציא זו ולישא אחרת דאולי יוליד מאחרת [וזה דנושא אחרת אולי יזכה להוליד מאחרת קרי לה למבדק נפשי'], ע"ז קאמר בגמ' אם אינו רוצה להוציא זו רק דקאמר איזל ואסב איתתא [על אשה זו] ואבדוק נפשאי [אולי אבנה ממנה] בזה פליגי ר' אמי ורבא, ולא קאי כלל על היא אמרה מיני' הקודם דיתברר מזו דלא כטענתה רק דענין בפ"ע הוא וקאי על הברייתא וכנ"ל, וא"ש מאוד סידור דברי הרי"ף דאחר שסיים הענין דאמרה מיני' חזר לדין הברייתא ושוב כתב ע"ז פלוגתא דר' אמי ורבא, וגם דברי בה"ג הנ"ל נכונים מאוד דכיון דכתב מקודם והיכא דנסיב איתתא ושהה בהדה עשר שנים ולא ילידא לא שרי לי' למבטל מפו"ר אלא מתבעי לי' לגרושה ומנסב איתתא אחריתי כו' א"כ מדכתב הטעם דכופין לגרש משום דלמא לא נסיב א"כ ידעינן דהיכא דנושא אשה אחרת שוב אין כופין ולכך העתיק מימרא דרבא בפ"ע והוסיף לרבותא אף יש לה בנים. ומדוקדקין מאוד דברי הרמב"ם הנ"ל (בהל' ז') דכתב יוציא ויתן כתובה היינו דינא דברייתא או ישא אשה הראויה לילד דהיינו ממש מימרא דרבא ע"ז גופי' ובפי"ד הל' ג' השמיענו הרבותא של בה"ג הנ"ל דאף, בלא מצות פו"ר יכול לישא כמה נשים כדמשמע ממימרא דרבא הנ"ל, וא"ש דברי הרמב"ם ובה"ג והרי"ף כנ"ל. ואף אם שי' הרי"ף כשי' הרמב"ם בפי' המשנה דהיא אמרה מיני' נמי קאי על הברייתא דיוציא ויתן כתובה, מ"מ א"ש הא דהפסיק באמצע וחזר לדין שהה עשר שנים משום דהשקלא וטריא דהיא אמרה מיני' הוא לענין הכתובה והאי שקלא וטריא דאבדוק נפשאי הוא לענין הגט לכך חזר לדין הגט דכופין להוציא וע"ז קאי השקלא וטריא דאיזל ואבדוק אי כופין והדברים מדוקדקין מאוד בדברי הראשונים. ולפ"ז יתיישב מאוד לשי' הרמב"ם לפי מה שביאר הבי"ש דיוכ"ח תליא בזכות וא"כ מאי בדיקה היא במאי דישא אחרת דמה בירור הוא זה לענין הראשונה דדלמא עכ"ז לא זכה להיות יוכ"ח אצל הראשונה, וכמו שתמה הבי"מ כפי שהבאתי לעיל (באות הקודם), אבל להנ"ל אשה"ט דבאמת לא מהני הבדיקה לענין הראשונה רק דכוונת הגמ' לענין שלא לגרש להראשונה וכנ"ל והאי דשמא יבנה מאחרת קרי לה ואבדוק נפשאי, ואף דלא מצאתי למי שיפרש כן מ"מ מדברי גדולי הראשונים הבה"ג ורי"ף ורמב"ם נראה כן וכנ"ל. עוד מצאתי קצת סעד לזה במרדכי פ' הבא על יבמתו (סי' נ"ד נ"ה) וז"ל אמר איזל ואינסב איתתא ואבדוק נפשאי ולא אתן לך מידי א"ר אמי אף בזו יוציא ויתן כתובה, פירוש אפילו יוליד מן השני', שאני אומר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה וכך נראה דשמא לא זכה להבנות מן הראשונה ובעונו ולא בעונה כדפרישית לעיל אפילו הוחזק איגלאי מלתא דלאו חזקה מעליא הוא ואין לומר באיש השתא הוא דאברי כי הא דאמרינן בה רבא אמר נושא כו' והלכתא כרבא ומיהו בזמה"ז יש ח' של ר"ג שלא ישא אדם שתי נשים הלכך יתן כתובה וכ"ז מאביאסף. והנה סוף דבריו מ"ש אפילו הוחזק איננו מובן כלל ואין לו שום ביאור ולא ידעתי מאי קאמר, אמנם מ"ש בריש דבריו דאפילו יוליד מן השני' מגיע כתובה להראשונה לכאורה איננו מובן דהא ע"ז קאמר איזל ואבדוק נפשאי ור' אמי לא קאמר רק דאין מניחין לו לבדוק עצמו מטעם דא"י לישא אשה על אשתו אבל היכא דנשא ובדק נפשי' והוליד מנ"ל דלא מהני הבדיקה, ע"כ הי' נראה בפשוט דסובר דהבדיקה לא מהני לי' מידי לענין הכתובה רק הא דקאמר ואבדוק נפשאי היינו שלא להוציא הראשונה, וכמ"ש בשי' הבה"ג ורי"ף ורמב"ם, אך דסובר כמ"ש המרדכי (פ' המדיר) והובא בהגהות ש"ע (סס"י קנ"ד) דהיכא דאיננו מפורש דכופין אין כופין רק דגבינן מאתו הכתובה וסובר ג"כ דבשהה עשר שנים אין כופין וכמי שהקשה הרא"ש על הרי"ף וא"כ הא דקאמר בברייתא בשהה עשר שנים יוציא ויתן כתובה היינו דכפינן לי' במה דגבינן מאתו הכתובה, וזהו שאמר בריש דבריו ואבדוק נפשאי ולא אתן לך מידי היינו משום דשוב לא יוציא וגם הכתובה לא יתן וסובר ר' אמי דא"י ורבא סובר דנושא, משא"כ עתה דא"א לישא ב' נשים כפינן לי' בהכתובה וזהו שאמר הלכך יתן כתובה, אמנם אין להעמיד יסוד על דברי המרדכי דסוף דבריו אינם מובנים כלל במ"ש אפילו הוחזק, ונראה דחיסור לשון יש בדבריו והוא דעה אחרת דחולק אמ"ש מקודם וסובר באמת דהבדיקה מהני לענין הכתובה. ואיך שיהי' בדברי המרדכי, עכ"פ מבה"ג ורי"ף ורמב"ם נראה כמ"ש. ויתיישב בזה דעת הי"מ שהביא המרדכי (שם סי' נ"ג) דמתרצי דההיא דנדרים מיירי כשתובעת כתובה והא דיבמות דמהימנא היינו דרוצית לצאת בלא כתובה אבל אינו נראה לר"י מדאמרינן אף בזו יוציא ויתן כתובה משמע כמו בההיא דלעיל, אבל למאי שנתבאר מבה"ג וסייעתו הנ"ל דלא קאי עלה רק על הברייתא דשהה עשר שנים א"כ