אור גדול קי

ומ"ש על הסוגיא דנדרים דמיירי תוך עשר ולא מוקי לה לאחר עשר והיכא שהיא מפקעת עצמה מאתו, היינו משום דלאחר עשר הי' קשיא הא אנן מפקינן והי' נצרך לאוקמא ביש לו בנים או די"ל אשה אחרת, ולכך אוקמא בפשוט יותר דמיירי תוך עשר] אלמא דס"ל להרי"ף דאף בהיא אומרת שאינו יורה כחץ עכ"ז מפקינן לי' ע"כ, דבוודאי דוחק לומר דכוונת הרי"ף היא דלולא טענתה הי' ב"ד מפקי מיני' בע"כ ומש"ה ליכא חששא דעיניה נתנה באחר אבל באמת כשטוענת שוב אין ב"ד מוציאין מאתו, דז"א דא"כ למאי צריך הטעם דליכא חשש דעיניה נתנה משום דאנן מפקינן לולא טענתה, תיפוק לי' דאיננה מפקעת עצמה מאתו כלל דהא רצונה לישב תחתיו ורק הוא ברצונו מגרשה וא"כ איך שייך החששא דעיניה נתנה באחר, אם לא דנימא דסובר הרי"ף בהא (דדף ס"ה ב') דבאתה מחמת טענה דמיירי דשהה עשר ולא ילדה ואמרה שא"י כחץ, דמשום דידי' לא כייפינן לי' דהא טוענת דאינו יורה כחץ ומהימנא גם לענין מצות פו"ר דידי', רק משום דבאתה מחמת טענה כייפינן לי' והא דלא חיישינן לעיניה נתנה באחר היינו משום דהא גם לולא טענתה הי' ב"ד מוציאין מאתו משום דידי', ולכך קאמר האי טעמא דאנן מפקינן לה מיני' כדי שיתיישב גם הא (דדף ס"ה ב'), דכל זה דוחק גדול עד שלא ניתן לאומרו בפשטות דברי הרי"ף, וע"כ מוכח דס"ל דאף דטוענת א"י כחץ מפקינן לה מיני', וכן מוכח מדברי, הרמב"ן במלחמות בהשיגו על הרז"ה דמפרש דנאמנת לענין דאין כופין אותו להוציא משום מצות פו"ר, והשיג עליו מדקאמר ר' אמי גבי איזל ואנסב ואבדוק נפשאי אף בזו יוציא ויתן כתובה משמע דגם בהקודם בהוא אמר מינה והיא אמרה מיני' ג"כ יוציא ויתן כתובה, אלמא דסובר ג"כ דלפי' הרי"ף בע"כ מפקינן אף דהיא אמרה דאינו יורה כחץ, וא"כ מוכח ג"כ דאף באינו יורה כחץ שייך גבי' מצות פו"ר דשמה יזכה להבנות מאחרת ולהיות יורה כחץ. אמנם לזה הי' אפשר לומר כתי' הלח"מ הנ"ל דלענין מצות פו"ר דידי' אינה נאמנת רק לענין כתובה הנוגע לה, ולהכי שפיר אמר ר' אמי ברוצה לישא אחרת דיוציא מטעם נושא אשה על אשתו דאף דאנן כייפינן לי' משום מצות פו"ר מ"מ היא טוענת דליכא גבי' מצות פו"ר ולגבי דידה היא נאמנת ולכך יוציא וכדחיית הנוב"י. והרווחנו בזה דאף אם נימא כשי' המגיד והבי"מ בדעת הרמב"ם דדעתו כהרמב"ן ורשב"א דמיירי בטוען ברי, עכ"ז כיון דמוכח שם (בהל' ח') דאף בטוענת שאינו יורה כחץ כייפינן לי' להוציא, ולדידי' ליכא למימר כתירוץ הלח"מ דלא מהימנא לענין איסורא כמו שהוכחנו לעיל (מהל' י' הנ"ל) דאף לענין איסורא מהימנא א"כ שוב מוכח דאף באינו יורה כחץ שייך גבי' מצות פו"ר, ואיצטמיד ראיית מהר"י מינץ הנ"ל אף להבנת המגיד בדעת הרמב"ם, ויעויין בבי"ש (סי' קנ"ד ס"ק כ"ג) דכתב ג"כ דמשמע דאף דאומרת דא"י כחץ עכ"ז כופין אותו לקיים פו"ר, ואפשר שכיון ג"כ לדברי הרי"ף הנ"ל, אמנם כבר נתבאר די"ל הטעם דלא מהימנינן לה, אמנם מהרמב"ם שפיר מוכח כנ"ל. ג) ועוד נראה הא דסובר הנוב"י בפשיטות דהאי דקאמר בגמ' (שם ס"ה א') אמר איהו איזל אינסיב אתתא ואיבדוק נפשאי קאי על מימרא הקודמת דאיהו אמר מינה והיא אמרה מיני', נראה לפענ"ד דדעת גדולי הראשונים אינו כן וכאשר יבואר, ויען כי מלתא חדתא הוא מוכרח אני להאריך קצת, דאף דבטוש"ע (סי' קנ"ד סעי' ו') והנ"י והרמ"ה שהובא בטור כולם הבינו בפשיטות דהאי דאיזל ואינסיב קאי על הא דהיא אמרה מיני' והולידו מזה חידושי דינים לפי השיטות, וכמבואר בבי"ש (שם ס"ק י"ז) ובהגר"א (ס"ק ל' וס"ק ל"ה) ולא ראיתי לשום אחד שיפקפק בזה, אבל מה אעשה שתורה היא וללמוד אני צריך דלפענ"ד דדעת גדולי הראשונים אינו כן וראשונה יש לתמוה על הרמב"ם דלא הביא כלל האי דאיזל ואיבדוק נפשאי, דלא מבעי' לדעת הבי"ש והיש"ש בשיטת הרמב"ם, וכפי שנתבאר מהרמב"ם בפי' המשנה כנ"ל, דהאי דינא דברייתא דיוציא ויתן כתובה הוא דוקא בהיא אמרה מיני' והגמ' דהוא אמר מינה הוא בדרך ביאור על הבריייתא לפרש הטעם דיתן כתובה וכנ"ל (באות הקודם) והאי דאינו רשאי לבטל ומחוייב לישא אחרת היינו משום דיוכ"ח תליא בזכות ודלמא לא זכה להבנות ממנה ומש"ה אינו יורה כחץ וכשישא אחרת יזכה להבנות ויהא יורה כחץ, א"כ הא דקאמר איזל אינסיב ואיבדוק נפשאי לכאורה מאי בדיקה היא זו דאף אם מאחרת יוליד ויהא יורה כחץ עכ"ז איננו בירור לגבי הראשונה, ע"כ כמ"ש הבי"ש (שם ס"ק י"ז) דאז אם ילדה מבורר דהמניעה ממנה ולא אמרינן שמא לא זכה להבנות ממנה, ואיננו מובן כלל כאשר תמה ע"ז הבי"מ שם דמה בירור הוא זה דשמא לא זכה להיות יוכ"ח אצל זו אף דיוכ"ח באחרת, וע"כ נצרך לומר כסברת התוס' דכיון דיהי' לו בנים מאחרת ואפ"ה לא תלד הראשונה לא תלינן בדידי' כיון די"ל בנים, או דנאמר דוודאי אין סברא דהחטא גורם להענישו במעשה נסים היוצאים מן הטבע רק עפ"י הטבע לקה שאינו יוכ"ח ואם ישא אחרת יתרפא ג"כ עפ"י דרך הטבע ויתחזק שיהי' יוכ"ח וכיון שיתחזק ממילא יהא יורה כחץ בכל הנשים, אבל לומר באדם אחד כשבועל זו אינו יוכ"ח ובזו יוכ"ח זה לא אמרינן, וא"כ כשישא אחרת על זו ויוליד ועכ"ז זו לא תלד נתברר דהמניעה ממנה דכיון דנתרפא ויוכ"ח בשני' שוב ממילא גם אצל הראשונה יוכ"ח, ואיך שיהי' עכ"פ הוא דבר גדול ודין חדש שהיה צריך להרמב"ם לכתבו דאם אמר אינסיב ואיבדוק נפשאי לא כפינן לי' להוציא הראשונה ואם תלד השני' תצא הראשונה בלא כתובה, דאף דהא דלא כפינן לי' להוציא הראשונה כבר נשמע מדבריו שם בהל' ז' דכתב בשהה עשר שנים ולא ילדה דיוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראוי' לילד וגם הדין דנושא כמה נשים כתב בפי"ד מאישות (הל' ג'), עכ"פ הו"ל לאשמועינן כאן בפט"ו גבי הוא אמר מינה והיא אמרה מיני' דאם ישא שני' ותלד תצא הראשונה בלא כתובה דמבואר בגמ' להאי פירושא, והוא דין הצריך להשמיענו ולמה השמיטו, ואף אם נימא כסברת הלח"מ הנ"ל דמש"ה כייפינן לי' לישא אחרת משום דלא מהימנינן לה לגבי מצוה וחיוב דידי', עכ"ז איננה סברא פשוטה דאם ילדה השני' נתברר דהראשונה היתה משקרת דדלמא נתרפא, [או אפשר דתוכל לומר צא ובדוק על בניו כדאמר יבמות (ע"ה ב'),] ואף דגם עתה הראשונה אינה מוליד עכ"ז הי' צריך לשהות עוד עשר שנים עם הראשונה, ואף בשהתה עוד עשר שנים ולא ילדה הראשונה ג"כ יש להבין לכאורה דאמאי מפסדת הראשונה הכתובה כיון דילדה לו השני' וקיים פו"ר שוב ממילא מגיע כתובה להראשונה דאף בהוחזקה שלא לילד ונשאת למי שי"ל בנים אף שלא הכיר בה י"ל כתובה כמ"ש המגיד (שם בהל' י"ד) וכ"כ הבי"ש (ס"ק ל"ג) וכ"ה דעת כל הפוסקים הרשב"א והריטב"א והנ"י, לבד הרמב"ן יבמות (ס"ה א') ויחיד הוא בדבר זה, וא"כ אמאי אם ילדה השני' תצא הראשונה בלא כתובה, אמנם החילוק פשוט דהתם בשעת הנישואין הי' בהיתר אבל הכא איגלאי מלתא למפרע דמתחלה היתה המניעה ממנה בעוד שלא היו לו בנים ואבדה אז כתובתה, וכיון דצריכין לאיגלאי מלתא למפרע א"כ כל כי האי הו"ל להרמב"ם לאשמועינן דלאו מלתא דפשיטא הוא ולא הו"ל להשמיט הדין המבואר בש"ס, ואף להבנת המגיד בדעת הרמב"ם דדעתו כפי שפירשוהו הרמב"ן והרשב"א לשי' הרי"ף דמיירי בטוען ברי דמינה, עכ"ז הו"ל לאשמועינן דמהני בדיקה באחרת ואיגלאי מלתא למפרע לסתור טענתה ולא תלינן שמא נתרפא, דדוחק גדול לומר דעבור שפשוט הוא וגם בגמ' לא הוצרך להשמיענו דבדיקה מהני רק אי יכול לבדוק ולישא אחרת וכיון דכבר השמיענו הרמב"ם דיכול לישא אחרת שוב לא הוצרך להשמיענו הבדיקה דפשוט הוא דיכול לבדוק דכ"ז הוא דחוק, [ובפרט למ"ש לעיל במוסגר הו"ל לאשמועינן דלידת השני' הוי בירור ולא תוכל לומר צא ובדוק על בניו דאף דהשני' ברי ג"כ מ"מ איננו מועיל לגבי הבעל,]. עוד יש לדקדק קצת ברמב"ם (שם הל' ז') על שהה עמה עשר שנים ולא ילדה דכתב ה"ז יוציא ויתן כתובה או ישא אשה אחרת הראוי' לילד, דכבר ידוע דרך הרמב"ם דדרכו בקודש לבל להביא דין שאינו מבואר בגמ' להדיא והנה הא דיוציא ויתן