אור גדול קט

חזקת החולי ממנה ותצא שלא בכתובה, אלמא דס"ל דהא דקתני בברייתא בשהה עשר שנים דיוציא ויתן כתובה מיירי דוקא בהיא אומרת דאינו יורה כחץ. שוב ראיתי בבי"ש (סי' קנ"ד ס"ק י"א) שביאר כן שיטת הרמב"ם יעו"ש, וכ"נ שהבין היש"ש יבמות (סי' ל"ז), וראיתי להבי"מ ששפך סוללה על פי' הבי"ש הנ"ל ובחר לו לפרש בדוחק כשיטת הרמב"ן ורשב"א הנ"ל דמיירי בטוען ברי יעו"ש וכשי' המגיד הנ"ל. [אך מ"ש שם במוסגר בשיטת הרמב"ם לנטות קצת מדברי הרמב"ן ורשב"א הנ"ל, דהם כתבו דלפי טענתה שאינו יורה כחץ שוב לא איכפת לן בטענתו אף אם אמת הוא דלאו בת אולודי היא, אבל מהרמב"ם נראה דכל שאינו יורה כחץ שוב אינו נאמן עליה אף בטוען ברי, אבל אי הוי ידעינן דטענתו עליה אמת דלאו בת אולודי היא אף דאינו יורה כחץ עכ"ז לא הי' לה כתובה, בזה נראין דבריו תמוהין, דא"כ אמאי כתב הרמב"ם שם (בהל' ט') בהוא אומר מינה והיא אומרת מיני' דיש לו עליה חרם סתם והיינו מפני שטענתו שמא וכמ"ש המגיד שם (בהל' י"ג), דעכ"פ מגיע לה שבועה להכחיש טענת ברי שלו דמינה דאם אמת הוא אזי אף אם אינו יוכ"ח איננו מגיע לה כתובה, וכיון דמגיע לה שבועה על טענה זו ממילא יתגלגל עליה שבועה ע"י גלגול גם על הא דאינו יורה כחץ וכמ"ש המגיד (פ"א מטוען הל' י"ב) אמנם מדקדוק לשון הרמב"ם שם (בהל' ח') נראה כהבי"מ מדכתב ואם אינו יורה כחץ חזקת החולי ממנו בלבד, מדקדוק לשונו שכתב בלבד משמע דאף אם הוא אינו יורה כחץ עכ"ז אם גם לה יש חולי דלאו בת אולודי היא לא הי' מגיע לה כתובה ולכך דקדק ממנו בלבד ולא ממנה, וכיון דנתבאר דבזה הדין עם הבי"מ ממילא מוכח דאין כוונת הרמב"ם (בהל' ט') כפי שהביא המגיד והבי"מ דמיירי כשטוען ברי דמינה דא"כ הי' מגיעה לה שבועה וכנ"ל, וע"כ דאינו טוען ברי וכפי' הבי"ש והיש"ש הנ"ל, אמנם יש לדחות דאפשר דעל טענת ברי שלו דמינה לא קים לה להכחישו, גם יש לומר דטענתו עליה שהיא פולטת ש"ז וכמ"ש הרמב"ן וחזקת החולי הא דפולטת ש"ז הוא ממנה, אמנם אם איננו יורה כחץ שוב יש לתלות הא דפולטת הוא משום דאינו יורה כחץ ואם הי' יורה כחץ הי' הש"ז נכנס לעומק הגוף ולא היתה פולטת וממילא חזקת החולי ממנו בלבד, ומדוקדק הלשון הוא אמר מינה והיא אמרה מיני' דקאי הכל על פליטת הזרע מאיזה סיבה הוא אה מינה אם מיני', וא"כ א"ש הא דאינו מגיע לה שבועה (בהל' ט') משום דכל טענת ברי שלו דמינה הוא הא דפולטת ש"ז וכיון דאינו יוכ"ח שוב יש לתלות דמיני' ולית לי' להבעל עליה עוד שום טענת ברי כלל, אמנם כ"ז דוחק כמובן,]. וכולם לא ראו פי' המשניות להרמב"ם (בפ"ו דיבמות) ואחריו נמשך הרע"ב שם דמבואר דהא דקתני בשהה עשר שנים יוציא ויתן כתובה הוא דוקא בטוענת שאינו יורה כחץ, [אך קצת נראה מלשון הרמב"ם והרע"ב שם בסופו דמסתמא אמרינן דאינו יוכ"ח מדכתבו דאינו פוטרו מהכתובה אלא הודעתה שהוא יורה כחץ וגם בח"ס כתבו מי שיודע שאני יוכ"ח ולא תודיע הדבר, דמשמע שאם איננה מודיעה כלל לא שיורה כחץ ולא שאיננו יורה כחץ חייב מסתמא, וברמב"ם שם (בהל' ט') כתב בהיפך דהח"ס הוא על מי שטוענת דבר שאינה יודעת בו בוודאי וכ"נ מהגמ' דקאמר דנאמנת מטעם קים לה לפי מאי דמפרש דקאי על הברייתא, ואפשר לדחוק ולהפכים דברי הרמב"ם והרע"ב בפי' המשניות למ"ש בחיבור היד.] וכן הוא במאירי למס' נדרים (צ' א') יעושה"ט, א"כ מבואר דס"ל דהא דאמרי' בברייתא בשהה עשר שנים דיוציא ויתן כתובה דשמא לא זכה להבנות ממנה מיירי דהיא אומרת דאינו יורה כחץ, והגמ' דהוא אמר מינה והיא אמרה מיני' קאי על הברייתא דיוציא ויתן כתובה ולפרש הטעם דנאמנת. אמנם א"כ קשיא כיון דאינו יורה כחץ אמאי כפינן לי' להוציא משום מצות פו"ר, הא כיון דאינו יורה כחץ לאו בר אולודי הוא וגם מאחרת לא יוליד, וכבר הקשה זה שם הלח"מ, [ונראה מדבריו ג"כ שהבין שיטת הרמב"ם כהבי"ש והיש"ש הנ"ל ודלא כהמגיד ובי"מ,]. ומה שתי' הלח"מ דאף דמאמינין לה לענין ממונא עכ"ז לענין איסורא לענין מצות פו"ר שלו אינה נאמנת, הנה אף דמצינו כה"ג דנאמנת להוציא ממון ואינה נאמנת לענין איסורא וכמ"ש המגיד (פי"ח מאי"ב הל' י') בשי' הרמב"ם שם, עכ"ז נראה דהכא א"א לומר כן. דיעויין שם ברמב"ם (הל' י') בבאה מחמת טענה בשהה עשר שנים ולא ילדה באם אומרת שאינו יורה כחץ שומעין לה וכופין אותו לגרש ויוציא ויתן כתובה ומשמע מפשטות דברי הרמב"ם דאם לא אמרה שאינו יורה כחץ אין שומעין לה לכופו לגרש אף אם תמחול הכתובה מטעם כיון דלא ידעינן אם העיכוב ממנו א"כ דלמא העכוב ממנה וגם לא תלד רק מחמת טענתה שאינו יורה כחץ כייפינן לי' בשביל טענתה ומהבי"ש (סי' קנ"ד ס"ק י"א) משמע דהא דבעינן דתטעון שאינו יורה כחץ היינו משום הכתובה, וכ"כ היש"ש (פ"ו דיבמות סי' מ"ה) וכ"ה דעת הט"ז באבה"ע (שם ס"ק ה' וי"א) וכ"כ הבי"מ שם, ופשטות דברי הרמב"ם אינו כן, דבתחלת ההלכה לא הזכיר מענין הכתובה עד לבסוף ובתחלה לא מיירי רק לענין לכופו לגרש ואפ"ה התנה שתטעון שאינו יורה כחץ, וכ"נ דעת הגר"א זצ"ל (שם ס"ק ל' ול"ה) וכ"כ להדיא הנוב"י (מה"ת אבה"ע סי' ק"ג) וכיון דגם לענין הכפיה בעינן טענתה שאינו יורה כחץ, א"כ אם משקרת בזה וטוענת שקר א"כ שלא כדין כפו לי' והוי גט מעושה שלא כדין דאינו גט, דפשיטא דלא מיירי בענין דבלא טענתה הוי כפינן לי' משום מצוה דידי' דמבואר דמיירי בענין דדוקא משום טענה דידה כפינן לי' וכגון שיש לו בנים או שנשא אשה אחרת, וא"כ אם נימא דאינה נאמנת לענין איסורא איך כפינן לי' ומינסבא בהאי גיטא לאחר דלמא טענה שקר והוי גט מעושה שלא כדין ואינו גט והויא א"א, דבוודאי אן שום סברא לומר דכיון דלפי דיבורה בדין כפוהו הוי גט, דז"א כלום דאם יתברר דשקר ענתה בו ולא היה בדין לכופו פשיטא דהוי גט מעושה שלא כדין, [ואף דלפ"ז יקשה על סברת הרא"ש (סוף נדרים) אפשר דמ"מ חמירא לה אבל הדברים פשוטים כנ"ל,], וע"כ דגם לענין איסורא נאמנת, וכמו דנאמנת לענין איסורא לעלמא שהאחר רשאי לישא אותה ה"נ אמאי לא תהא נאמנת לענין מצות פו"ר של הבעל [אם לא דנימא דשאני התם דהאיסור נוגע גם לנפשה מש"ה נאמנת גם לענין איסורא, משא"כ הכא וכעין זו כתב הרמב"ן והפ"י ריש גיטין לענין נדה יעו"ש] וגם הסוגיא דשמא לא זכה להבנות ממנה ושקלא וטריא דגמ' דלמא איהי היא דלא זכתה עולה לפי' הלח"מ בקושי ובדוחק כמובן להמעיין. ע"כ נראה עיקר כמ"ש הבי"ש (שם ס"ק י"א) דאף שאינו יורה כחץ עכ"ז מחוייב לישא אחרת, דאף דבדידה אינו יורה כחץ עכ"ז באחרת יהא יורה כחץ, דהא דאינו יוכ"ח בדידה היינו משום שלא זכה להבנות ממנה, אבל מאחרת יזכה להבנות ויהא יוכ"ח, דיוכ"ח תליא בזכות ואיהו הוא דלא זכה, ושפיר מקשה ודלמא איהי היא דלא זכתה ומש"ה אינו יוכ"ח. ומה דהקשה הבית מאיר דאין סברא דבזכותה דידה נעשה אינו יורה כחץ, נראה להוכיח גם מתוס' יבמות (ס"ה א') ד"ה שבינו לבינה דכתבו שם לפירושם, דמה שלא טענה מקודם לפי שלא היתה נאמנת, ולכאורה תמוה מי לזה ולא בפשוט דמקרוב נתקלקל בסוף העשר וטוענת תיכף, אלא ודאי משום דתלינן בזכותה דידה אם נתקלקל תחתיה וע"כ דטוענת דהיה כן מקודם שנשאת לו יעושה"ט ודוק. וא"כ מוכח שפיר דאף באינו יורה כחץ עכ"ז שייך גבי' מצות פו"ר לישא אחרת, וא"כ אתיא שפיר ראיית הר"י מינץ הנ"ל דאף במקום מצות פו"ר אסור לישא אחרת לר' אמי. והנה גם מלשון הרי"ף בהלכותיו נראה דאף בטוענת שא"י כחץ כופין אותו להוציא משום פו"ר מדקאמר בהא דר' אמי דמש"ה נאמנת ולא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר משום דאנן מפקינן לה בע"כ, [ומדברי הרי"ף הללו מבואר דלא ס"ל כהרמב"ם (בהל' י') הנ"ל דהא על לאחר עשר כתב דהא דלא חיישינן לעיניה נתנה באחר היינו משום דאנן מפקינן לה בע"כ, הא אי אנן לא הוי מפקינן לא היתה נאמנת משום חששא דעיניה נתנה באחר אף דשהתה עשר שנים, וע"כ הא דמבואר (פ"ה ב') דבבאה מחמת טענה כופין היינו בידעינן שהוא עקור, וזה דלא כמ"ש הבי"ש (סי' קנ"ד ס"ק י"ב), ולפענ"ד מבואר מהרי"ף כמ"ש,