אור גדול י

על האיסור דרבנן שיש בזה, והאי דימות ואל יספר שוב הוא מדינא מטעם דאין מתרפאין באביזרא דגילוי עריות אף באיסור דרבנן, כן נראה נכון ליישב דבריהם שלא יהיו תמוהין כל כך: אבל באמת אין דעת הראשונים כן, דיעוין רז"ה (ס"פ ב"ס) דמבואר להדיא דאין הראי' רק מלישנא דא"א, דמשמע דלהאי לישנא א"ל לטעמא שלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות רק מדינא, אבל ללישנא דפנוי' דקאמר שלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות, היינו דעשו גדר דוקא בזה שהעלה לבו טינא ואיננו מדינא, וכ"ה בר"ן וביתר הראשונים: אמנם אכתי יש להביא ראי' דאף בדרבנן באביזרא דג"ע אין מתרפאין, מדברי הרמב"ן במלחמות שם דהסכים לרז"ה, וכן הוא ברמב"ן בתוה"א הובא בר"ן לפרק בתרא דיומא) א הרמב"ן סובר דקריבה אינה אלא דרבנן אף בא"א, ואם שפיר מוכח דאף בדרבנן אסור: והש"ך יו"ד (סימן קנ"ז סק"י) הוכיח באמת מגמרא זו כדעת הרמב"ם דקריבה דאורייתא, (ומ"ש הש"ך שם דדוקא דרך חיבה והסכים לזה דעת הר"ן, וחמה החוות יאיר (סימן קפ"ב) דבאנסין איך שייך דרך חיבה, ומדכתב הר"ן יהרג וא"י מכלל דאף באנסין, לק"מ דכוונת הר"ן כעין דהעלה בלבו טינא דהוי דרך חיבה, ואף דהו"ל לומר ימות, מ"מ שיגרא דלישנא דגמ' נקט וכוונתו בגוונא הנ"ל, ויותר מזה מצינו דעת השאילתות דמפרש בגמ' יהרג וא"י בהעלה לבו טינא וכמו שהביא התוספות ביומא (פ"ב ב') וביבמות משמו, ואף שדקדקו התוס' דהול"ל ימות, מ"מ על הר"ן אין להקשות כן דשיגרא דלישנא דגמרא נקט וכוונתו כנ"ל], אבל להרמב"ן דסובר דקריבה דרבנן והסכים להראי' דס"פ ב"ס,, מוכח דאף בדרבנן אסור ואף לדעת הרמב"ם דקריבה דאורייתא, עכ"ז דקדקו דהא סיפור עמה לאו דאורייתא, יעוין ת' פני יהושע ח"ב אה"ע (סימן מ"ד) וסדרי טהרה (סס"י קצ"ה), ואם כן מוכח דאף בדרבנן באביזרא דג"ע אסור [ולדעת הש"ך צ"ל, דאף בדיבור דרך חיבה הוי דאורייתא, וכמו דאיתא באבות דר"נ (פ"ב) וידבר עמה דברים בטלים, יעוין בספר המצות (מצוה שנ"ג) ובהשגות הרמב"ן שם]: אמנם אף לפי זה דוקא בגוף הערוה דאורייתא אזי אסור אף אביזרא דידה דרבנן, אבל לא בגוף הערוה דרבנן, דגדולה מזו מבואר ברמב"ן במלחמות (סוף פרק כ"ם) דאף חייבי לאוין אינן בכלל ג"ע, וכ"כ החינוך (מצוה רל"ז) וכ"כ הריטב"א פסחים (כ"ה א'), וכבר ביאר כל זה הברכי יוסף (סימן קנ"ז) בשם חידושי הר"ן סנהדרין, ודלא כהרא"ם שהביא המל"מ להוכיח מינה אף לגוף הערוה דרבנן: ובהכי מתיישבת קושית המגי' במל"מ, (פ"א מהלכות יו"ט סוף הי"ז) דמאי מקשה הגמרא (ס"פ ב"ס) למ"ד פנוי' היתה, הא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, ולהנ"ל לק"מ, דבאיסור כרת הוי ג"ע דאמרינן וא"י אף באביזרא דידה, מה שאין כן בפנוי' דגוף האיסור לאו הא נדחה מפני פיקוח נפש: א אמנם גוף דברי הרמב"ן תמוהים לי, דמ"ש חייבי לאוין ועשה דפשיטא ש דלא שייך בהו יוא"י משום דלא ניתן להצילה בנפשו, ומ"ש לעניין אביזרא דסבירא לי' דאף באביזרא דג"ע אמרינן יוא"י, דהא פשיטא לענין להצילה בנפשו אם רודף אחרי' לא לעשות גוף המעשה רק לקירוב בשר וכדומה לדבר עמה ולראותה ערומה דאין מצילין אותה בנפשו, דהא טעמא משום פגמה ובקירוב בשר ודיבור ליכא פגמא, [ומאד שנה בזה במח"כ בהעמק שאלה בשאילתות (שאילתא מ"ב בסק"ד) דנראה דס"ל דגם בדיבור שייך פגמה ולא ניתן לאומרו כלב, ואיננו דומה להא דאמרו בגמרא (ס"פ ב"ס) משום פנה משפחה כמובן] ואפ"ה לענין יוא"י ובהעלה לבו טינא אף באביזרא בדיבור ימות ואל יעבור, ואם כן מאי שנא דלענין אביזרא אין מדמין יהרג וא"י לענין להצילה בנפשו, ולענין חייבי לאוין ועשה פשיטא לי' דמדמין: והנראה בזה על פי מ"ש לעיל, דהנה בשפ"ד נראה דאף באינו עושה מעשה הרציחה שהי' חייב מיתה רק גורם לבד, כגון לכפותו לפני ארי או להשיך בו נחש וכדומה, דבכל הני פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כמבואר ברמב"ם (הלכות רוצח), אפ"ה גם בזה אמרינן יוא"י וכמבואר בתוספתא וירושלמי דתרומות (פ"ח) והובא לקמן ברמב"ם (הל"ה) דאף באמרו העכו"ם תנו לנו אחד ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו ואל ימסרו נפש אחת מישראל, אף דבמסירה ליכא חיוב מיתה דאינה אלא גרמא בעלמא, וכ"ה בריטב"א פסחים (כ"ה א') הנ"ל דאף באומר מסור לי כלי זיין להרוג לפלוני יוא"י אף דאינו אלא גרמא בעלמא, וכ"נ מסברת הגמרא מאי חזית דדמא דהאי סומק, דסוף סוף העבירה שעושה נצרך לומר דנדחה מפני פ"נ וכיון שעי"ז יהרג פלוני שייך מאי חזית ולא נדחית מפני פ"נ, ויעוין בגלי' מסכת (סימן ה') שכתב שיש לו קונטרס מיוחד בענין שפ"ד דאמרינן יוא"י איך הדין בגורם לשפ"ד, ותלי לה בפלוגתת ר' יוחנן ור"ל בירושלמי (תרומות פ"ח) ביחדו, דלר' יוחנן דביחדו שרי היינו משום דבגורם לא אמרינן יוא"י, ולדעתי דגם ר' יוחנן מודה דאף בגורם יוא"י, מהא דבלא יחדו אסור אף לדידי', ואי בגורם ל"א יוא"י הו"ל למשרי אף בלא יחדו, והא דביחדו שרי לדידי' אין הטעם משום גורם רק כאשר יבואר להלן אי"ה, וכיון דבשפ"ד אף בגורם אמרינן יוא"י וכדמוכח מסברת הגמרא מאי חזית, אף דגורם איננו שפ"ד ממש רק אביזרא דשפ"ר, מזה ילפינן לנערה המאורסה דאף באביזרא אמרינן יוא"י, ואף דלעיל כתבתי לחלק דבגורם לשפ"ד הא עכ"פ נעשית השפ"ד אף דהוא לא עביד רק הגורם מ"מ גוף השפ"ד נעשה ע"י גרמתו, משא"כ באביזרא דג"ע דגוף הג"ע לא נעשית כלל, מ"מ י"ל דלא ס"ל להגמ' לחלק בזה, דכיון דהוא לא עביד רק הגורם ואפילו הכי יוא"י מוכח דאף באביזרא אמרינן יוא"י, מה שאין כן בחייבי לאוין ועשה, וא"ש **הגה"ה ועפ"י הנ"ל נראה ליישב הגירסא שלפנינו בתוס' ע"ז (נ"ד א') ד"ה מתקיף דכתבו מאי ראי' מייתי מלנערה לא תעשה דבר אדרבה מינה ילפינן דחייב למסור עצמו בשלהי ב"ס אפילו במצוה קלה דקאמר ה"ז כו' ויעו"ש במהרש"א דכתב טעות קחזינא הכא יעו"ש דהגי', ועפ' הנ"ל אפשר דכוונת התוס' במצוה קלה אאביזרא דעריות, ולפ"ז הא דקאמרי בשלהי ב"ם כוונתם על הסוף ממש בהא דתעמוד לפניו ערומה. ולפ"ז מיושב נמי כמו שהיא לפנינו, דלא כמו שהבי' הב"ח דב' דברים הן, דמינה ילפינן דחייב למסור עצמו איננו בשלהי ממש רק מ"ש בסוף דקאמר ה"ז בא ללמד כו', בשלהי ב"ס אפילו מצוה קלה היינו ההוא דתעמוד ערומה:)** ובגוף הראי' מההיא דס"פ ב"ס הנ"ל חשבתי איזה דברים לדחות, ואף שמצאתי להאחרונים שקדמוני קצת בזה, עכ"ז יען חשבתי בתוספות ביאור והוא נפקותא רבתי לדינא, הנני להאריך קצת בזה: והוא על פי מה שנראה לי, מרש"י סנהדרין (ע"ד ב') ד"ה לפקח דכתב דבבא על עסקי נפשות כיון דניתן להרגו בלא התראה גברא קטילא הוא משעת חתירה, יעוש"ה דנראה ברור כוונת רש"י דמיירי אף באופן דהשתא שוב אין חשש שיהרוג את בעה"ב לאחר שנפקח הגל ופסק רדיפתו ושוב לא ניתן להרגו כעת ואפ"ה אין מפקחין עליו את הגל שנפל עליו בעת שהי' רודף, משום דבעת נפילת הגל עליו הוי כגברא קטילא ומש"ה אין מפקחין עליו עוד אף דכבר פסק רדיפתו, דאי מיירי באופן דהשתא גם כן יש לחוש שיהרוג לבעה"ב אם נפקח הגל, א"כ הא ניתן להורגו בידים ופשיטא דאין מפקחין, וכדפריך כעין זה (ע"ז כ"ו ב') השתא אחותי מחתינן לי' אסוקי מיבעיא, ולמאי איצטריך רש"י לאהדורי אטעמא דגברא קטילא הוא משעת חתירה, תיפ"ל דכעת ממש הוא גברא קטילא וניתן להורגו בידים ואיך נפקח עליו את הגל, על כן נראה פשוט וברור כוונת רש"י כנ"ל, דמיירי אף בגוונא דכעת כבר פסק רדיפתו דשוב אין חשש שיהרוג