אור גדול קח

טו) עוד הקשה כת"ר לפרש לו דברי פירוש המשניות להרמב"ם (ר"פ בא סימן) דתמוה מאוד שכתב ומותר היבום בקטנה זולת לר"מ שהוא מקיש אשה לאיש, הא אין טעמא דר"מ משום ההיקש רק משום חשש מיעוטא דסריס ואיילונית הנה בדרך ישוב היה אפשר לומר דכוונת הרמב"ם עפ"י שי' ר"ח שהביא הרשב"א יבמות (קי"א ב') דקאמר שם מי איכא מידי דהשתא אסירא לי' ולבתר הכי שריא לי' היינו לר"מ מקשינן דאם חיישינן למיעוטא לעולם תאסר אף כשמתברר דאיננה איילונית וסריס מטעם דנאסרה עליו שעה אחת, ויש לומר דגם דעת הרמב"ם הכי אך דס"ל דבאמת הא דלא אמרינן הכי היינו משום דגלי קרא דכי ישבו אחים יחדו אף בן יום א' כדקאמר התם וזה יספיק לתרץ גם לר"מ דמש"ה לא אמרינן דנאסרה עליו לעולם דגלי קרא דזקוקה לו לאח"ז, אמנם זה ניחא בקטן אבל אכתי קשיא מקטנה דתאסר לעולם מטעם דנאסרה עליו שעה אחת, אמנם י"ל כיון דבקטן מוכח שוב מקשינן אשה לאיש דכשם בהוא קטן זקוקה אח"כ ה"נ בהיא קטנה, וא"כ י"ל דזהו כוונת הרמב"ם ומותר היבום בקטנה זולת לר"מ [והיינו מטעם חשש איילונית והא דזקוקה אח"כ ולא אמרינן כיון דנאסרה עליו שעה אחת אסורה לעולם ע"ז כתב] שהוא מקיש אשה לאיש [דבי' גלי קרא דלא אמרינן כיון דנאסרה וכנ"ל וה"נ בדידה]. אמנם כ"ז בדרך ישוב קצת. אבל באמת נראה ברור דקצת ט"ס יש בדבריו וחילוף שיטות וכצ"ל, וכבר ידעת שהאשה לא תחלוץ עד שתביא ב' שערות כר"מ שהוא מקיש אשה לאיש ומותר היבום בקטנה זולת לר"מ ולא יהי' אצלו יבום כשר אלא לגדולה כצ"ל, וכוונתו דביבמות (ק"ה ב') על מתני' דקתני קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל קאמר בגמ' אר"י א"ר זו דברי ר"מ דאמר איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש כו' וחכמים דר"מ הכא ס"ל בזו כר"מ כדאמרו לא יפה אמרת שאין חולצין דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש, אלמא דבזה ס"ל כר"מ וכן פסקינן אנן להלכה כר"מ בזו, אמנם ביבום פליגי עלי' רק ר"מ בלחוד חייש למיעוטא, וזה כוונתו וכבר ידעת שהאשה לא תחלוץ עד שתביא ב' שערות כר"מ שהוא מקיש אשה לאיש היינו דגם חכמים דהכא ס"ל בזה כר"מ [אבל ביבום] ומותר היבום בקטנה זולת לר"מ [דבזה לר"מ בלחוד דאין חכמים מודים לו משא"כ בחליצה דגם חכמים מודים לו], והמדפיסים כשראו בתחלה דקאמר כר"מ דשם אזיל לחכמים סברו דט"ס הוא ומימרא דר"מ שהוא מקיש אשה לאיש החליפו בתר מימרא דר"מ גבי הא דקאמר זולת לר"מ כתבו מאמר ר"מ דלעיל מינה שהוא מקיש והוא טעות דמוכח וברור. טז) ובגוף הענין קשה לי לשיטת הפוסקים דביאת בן ט' כמאמר בגדול דאינו קונה מדאורייתא רק מדרבנן, א"כ כשם דבחליצה מקשינן אשה לאיש דקטנה לא תחלוץ ה"נ ביבום אמאי לא נקיש אשה לאיש דבשם דקטן איננו מייבם ה"נ קטנה לא תהא מתייבמת מדאורייתא שיקנה אותה מיד לכל דבר. ואפשר דלענין יבום דהוא כקדושין לא שייך להקיש, דהא בעלמא נמי מצינו חילוק בין קטן לקטנה דקטן אין לו קידושין כלל משא"כ קטנה דיש לה קידושין ע"י האב עכ"פ, ומש"ה לא שייך להקיש לענין יבום, ועוד יש ליישב. יז) ואגב ראיתי להבי"מ (בסי' קנ"ה סעי' י"ד) שנתקשה מאוד בדברי התוס' דר"פ בא סימן במ"ש נ"מ דצריכה גט לקידושין וגם אסור באחותה, דהא בלא"ה חוששין שמא נשרו, [ועפ"י דברי הבי"ש דלעיל הי' אפשר ליישב כמובן]. ולפע"ד היה נראה בפשיטות דמ"ש התוס' דצריכה גט לקידושין היינו לקידושין שקידש אותה בקטנותה ואיננה יוצאה במיאון אפילו לא בעל דאין חוששין שמא נשרו אפ"ה כאן חיישינן, וזהו שכתבו וגם אסור באחותה דהממאנת הוא מותר בקרובותיה משא"כ לבתר דהביאה העליון איננו מועיל המיאון להתירו בקרובותיה ויהא די בזה כעת להפקת רצונו ויקבל ברכת החוה"ש מאדה"ש כנפשו ונפש אחיו ידידו ואוהבו דושו"ט וחפץ בהצלחתו ירוחם יהודא. סימן ח. בענין חדרגמה"ג וצ"ל. יען כי אין להענין הזה מקור בש"ס וראשונים רק בת' הראשונים והאחרונים, וראשי המדברים בזה ה"ה ת' מהר"י מינץ ומהר"מ פאדוואה אינם בידי, ע"כ נתתי עיוני בת' נוב"י ות' תפארת צבי ואפלפל בהם בעזהשי"ת כפי אשר יעלה בעטי וה' יעזרני שלא אכשל בדבר הלכה. א) הנה אי חדר"ג נוהג אף במקום מצוה הביא הנוב"י (מה"ת אבה"ע סי' ק"ב) בשם ת' מהר"י מינץ (סי' י'), שדעתו דגזר אף במקום מצוה, והביא ראי' מדר' אמי יבמות (ס"ה א') דאמר גבי שהה עשר שנים ולא ילדה דאם אמר הבעל איזל ואינסב אתתא ואבדוק נפשאי דאף בזו יוציא ויתן כתובה מטעם דכל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה, ואף דאנן לא קי"ל כר' אמי רק כרבא דנושא כמה נשים על אשתו כל דמצי למיקם בסיפוקייהו, מ"מ לדידן אחר החדר"ג מסתבר דהוי כמו לר' אמי מדין הש"ס דאף במקום מצות פו"ר אסור לישא אחרת. והנוב"י שם תמה עליו דהא שם קאי על מימרא דר' אמי הקודמת דהוא אמר מינה והיא אמרה מיניה דאינו יורה כחץ דאמר ר' אמי דהיא נאמנת מטעם דהיא קים לה ביורה כחץ ואיהו לא קים ליה וע"ז קאמר דאם אמר הבעל דרוצה לישא אחרת למבדק נפשיה שפיר סובר ר' אמי דיוציא ויתן כתובה כיון דלפי דברי האשה איננו מוטל עליו כלל מצות פו"ר, אבל במקום דשייך מצות פו"ר שפיר י"ל דגם לר' אמי יכול לישא אשה על אשתו, כן תמה הנוב"י ולכאורה היא תמיה עצומה, ושם בסי' שלאחריו (בסי' ק"ג) החכם השואל עם שאר חכמי קהלתו טרחו ליישב ראיית הר"י מינץ הנ"ל ולא עלתה בידם כאשר השיג עליהם הנוב"י שם. ויען כי הר"י מינץ היה גדול הדור בזמן הרא"מ וח"ו לשוי' טועה בדבר פשוט, גם ראיתי לרבינו הגר"א זצ"ל באבה"ע (סי' א' ס"ק כ"ח) שרמז לראי' זו, ע"כ אמרתי לעיין קצת בזה ולפענ"ד דנכונים דברי הר"י מינץ הנ"ל, וכאשר יבואר. ב) דהנה ביבמות (שם) בביאור הסוגיא דהוא אמר מינה והיא אמרה מיניה דנאמנת, נתקשו בה כל הראשונים ממשנה אחרונה דסוף נדרים (צ' ב') דהשמים ביני לבינך דחזרו לומר שלא תהא נותנת עיניה באחר דאינה נאמנת, ותי' הרי"ף בהלכותיו דהתם בתוך י' והיא רוצית להפקיע עצמה מאתו חיישינן לעיניה נתנה באחר, אבל הכא מיירי אחר י' דב"ד כופין להוציא רק טענתם לענין הכתובה בזה שפיר נאמנת. ותמהו הראב"ד והרז"ה על הרי"ף דא"כ למאי צריכה לטעון דאינו יורה כחץ הא גם בל"ז קתני בברייתא דיוציא ויתן כתובה מטעם דתלינן בדידי' שלא זכה להבנות ממנה ולא תלינן בדידה דאיהי היא דלא זכתה מטעם דהוא מפקד מענש והיא דלא מפקדא לא מענשא כדאמר שם (ס"ד ב'), והרמב"ן במלחמותיו כתב על קו' זו הקשה אדם קשה כברזל, והעלה ליישב שיטת הרי"ף בב' אופנים או דמיירי בבעל שני לשיטת הסוברים דגם מבעל שני אין לה כתובה, או דמיירי כשהבעל טוען ברי מינה דיודע דלאו בת אולודי היא והיא טוענת שאינו יורה כחץ וא"כ חזיא לי' אף דלאו בת אולודי היא, וכן העלו הרשב"א והריטב"א, וכ"נ שהבין המגיד (פט"ו מאישות) שיטת הרמב"ם שם שכתב, (שם בהל' ח') דדעת הרמב"ם כדעת הרשב"א. אמנם לפענ"ד דהרמב"ם ז"ל רוח אחרת אתו בשיטת ההלכות ובביאור הסוגיא, דשם (בהל' ח') לא הזכיר כלל טענת הבעל ואפ"ה כתב דכל שהוא יורה כחץ