אור גדול קג

והעצי ארזים (בסי' מ"ד) חשב לרפאות על נקלה דג"ז מסימני איילונית הא דלא הביאה ב' שערות ולסימן זה בעינן דוקא בת עשרים משא"כ בשאר סימנים, ומאוד תמיהני עליו דאיך העלים עין דהמל"מ בעצמו הרגיש בזה וכתב דהא ליתא וכמו שיראה המעיין, ובאמת ז"א כלום דהא מבואר (ס"פ יוצא דופן וס"פ האשה רבה) דלבן עשרים שלא הביא ב' שערות בעינן נמי נולדו בו סימנים סריס ואיילונית, וכן משמע להדיא בברייתא דיבמות (פ' ב'). וא"כ קו' המל"מ תמוה מאוד, ומה שתי' המל"מ בדוחק תמוה ג"כ, דלדבריו בחנם הזכירו הקו' דבעינן בת עשרים ולא הביאה סימנים דהא עיקר הקו' מיתר סימני איילונית דלא הביאה עדיין יעושה"ט, [והנה עוד יש להקשות בדבריהם לפי פירוש המל"מ דאי היו בה כל הסימנים לא הוי קשיא אף דחסר זה הסימן דבת עשרים ולא הביאה ב"ש, א"כ מאי קשיא להו הא עד עשרים משכחת לה כל הסימנים כשהיא יותר מי"ב ואין לה דדים ואינך ונבעלה ומתקשה בשעת תשמיש, ואי דהא הסימן דאי"ל דדים היינו כשהיא יותר מי"ב וממילא כיון דהיא איילונית נעשית גדולה למפרע להלכה דקי"ל כרב ושוב אינו יכול למוכרה, דז"א דאי הקו' מכח זה א"כ מ"ט לא הקדימו להקשות על תי' אביי דס"ד בבגרות לא תיפוק דאימת מכר אי קודם י"ב יצאה בשש ואי לאחר י"ב הא לרב נעשית גדולה למפרע ואיגלאי מלתא דלא הוי זביני כלל, וכמו שהקשו באמת הרמב"ן ורשב"א וריטב"א בחי', ואי דהוי ניחא להו דהי' אפ"ל דאביי אליבא דשמואל אמרה ובפרט די"ל דס"ל דהלכתא כשמואל, וכמ"ש היש"ש בשי' הרמב"ם והטור וכ"כ הנוב"י (אבה"ע מה"ת סי' מ"ג) בדעת רבינו ישעי' (ואי דקשיא לרב, יש לומר דזה ידעו די"ל לענין איגלאי מלתא למפרע וכמ"ש בתירוצם, רק דלשון הגמ' לא הוי זביני' זביני משמע להו דהנ"מ בעידן הזבינא ולכך קשיא להו, ואפ"ה תרצו דלאו דוקא והכוונה לענין למפרע, אבל באביי י"ל שפיר דלשונו דוקא ואתי' אליבא דשמואל ולרב ל"ק דבאמת נימא לענין למפרע) א"כ גם לרב אשי לא מקשי מידי, אמנם שוב ראיתי דהא בורכא דכיון דנימא דבהביאה כל הסימנים, ל"ק להו ולכך בבת י"ב ולמעלה שפיר הויא איילונית אף דעדיין איננה בת עשרים משום דיתר הסימנים איכא כולהו, א"כ ממילא לאביי לק"מ בפשיטות דאתיא שפיר במכרה קודם י"ב ויוצאה לאחר י"ב דניכרין כל הסימנים וא"כ לק"מ]. עוד נתקשה השעה"מ (פ"ב מאישות) בדברי התוס' דהא קי"ל אפילו באחד מהן הוי סריס יעושה"ט שהניח בצ"ע, וגם לשונם דהא אמרינן בסריס עד שיהא כולן איננו מדוקדק כלל, דמשמע דהוא מלתא דפסיקא והא באמת אינו כן, ולפחות הול"ל למ"ד: והנה לכאורה רציתי לומר כוונה אחרת בדבריהם, דהנה בתוס' יבמות (פ' ב') ד"ה עד הקשו לר"ה דבעי כולם א"כ קטן וקטנה אמאי אין מייבמין לר"מ כיון דחזינן דעושה כיפה ייבם, ואי"ל דבאותו קטן שיש בו סימני סריס כו' וזה הי' תימא דאותן שיש בהן סימני סירוס בקטנותן רובן מתוקנין כו' יעו"ש, והנה בתוס' כאן בקידושין נראה דס"ל דאף דיש בה סימני איילונית מ"מ הוי רובא, דאי לאו רובא היא א"כ הרי היא מוחזקת בעצמה ואיך יוכל למוכרה מספק וא"כ מאי קשיא להו, ויעוי' בלח"מ (פ"ח מעבדים ה"ד) דאף בעבד כנעני אינו יכול להשתעבד מספק דהוא מוחזק בעצמו, ואף להקצה"ח דפליג עלי' (בסי' פ"ח ס"ק ט') היינו דוקא בכנעני משום דהו"ל כשורו וחמורו, משא"כ בעבריה פשיטא דמספק אינו יכול למוכרה, ויעוי' במקנה קידושין שם דנתקשה אף דהוי רובא איך יוכל למוכרה הא אין הולכין בממון אחר הרוב יעו"ש, אבל מספק פשיטא דאינו יכול למוכרה. שוב ראיתי בת' רע"א זצ"ל (בסי' צ"ח) שנתקשה בזה, ופשוט דהתוס' ס"ל דאף בסימני סריס ואיילונית איכא רובא, אמנם מאי דפשיט להו עד שנתקשו בזה, יש לומר דהכריחם לזה דס"ל כאן ליישב קושייתם ביבמות ד"ה עד הנ"ל כסברת הואין לומר שכתבו שם דע"כ מחלוקת ר"מ ורבנן היינו בקטן וקטנה שיש בהם סימני סריס ואיילונית למ"ד בעינן כולם ואפ"ה ס"ל לרבנן דאזלינן בתר רובא, וכיון דלמ"ד דבעינן כולם מוכח דאף בזה איכא רובא, שוב ממילא אף למ"ד דאפילו באחד מהם הויא הכי דבהא לא פליגי, א"כ יש לומר דזהו כוונתם כאן דלא נימא דכיון דיש בה סימני איילונית שוב הויא ספק איילונית וליכא רובא ומספק אינו יכול למוכרה דז"א דהא אמרינן בסריס דבעינן כולם וא"כ ה"ה בקטנה ומעתה הא דפליגי ר"מ ורבנן ע"כ בקטנה שיש בה סימני איילונית ואפ"ה ס"ל לרבנן דאזלינן בתר רובא, א"כ חזינן דגם בזה איכא רובא וממילא דה"ה אפילו למ"ד אפילו באחד מהם הויא הכי ואף בנולדו בה כל הסימנים כל שאיננה בת עשרים ולא הביאה שערות, והי' מיושב כל הדקדוקים הנ"ל אמנם הוא רחוק מאוד בכוונתם, וגם יש לסתור דהא לכאורה יש לתמוה על תוס' יבמות (פ' ב') ד"ה עד הנ"ל, דכתבו ואי"ל וסתרו מסברא דאמאי לא סתרו זה בחוזק יד ממתני' דר"פ בא סימן דהביאה דדים ואפ"ה חייש ר"מ לאיילונית וא"כ קשה למ"ד דבעינן כולם, אמנם נראה בפשוט דהי' אפ"ל דדוקא בסריס ס"ל דעד שיהא כולם אבל באיילונית מודה דאפילו באחד ולכך שפיר חייש, משא"כ התוס' בקידושין דס"ל דה"ה באיילונית שוב ממילא אי אפשר לומר כסברת הואין לומר הנ"ל ממתני' דר"פ בא סימן הנ"ל. ז) אמנם לפי הנ"ל נראה ליישב דבריהם, דהנה באיכא סימני סריס ואיילונית לא חיישינן שמא נשרו ומש"ה בני עשרים שנים ולא הביאו שערות פטורין מחליצה ויבום משום דהויין וודאי סריס ואיילונית ולא חיישינן דלמא היו להן שערות קודם עשרים ונשרו, והיינו משום דסימני סריס ואיילונית מוכיחין עליהם. ומאוד תמוה לי בזה דברי הרמ"א (סי' קע"ב סעי' ו' בהג"ה) שכתב וי"א דאין לדון עכשיו דין סריס ודאי דחיישינן שמא נשרו או שהיו לו גומות כו' יעוי"ש, ויעוי' בביאורי הגר"א דנראה מרמיזותיו וקיצוריו כדרכו בקודש דשמא נשרו היינו בבעל דהוי ספיקא דאורייתא וגומות היינו אף היכא דאינו אלא ספק דרבנן, ואצלי תמוה מאוד הטעם דנשרו, דהא לענין חשש נשרו לא שייך לחלק בין זמן הש"ס לעכשיו בזמה"ז, דהא גם בזמן הש"ס חששו לנשרו בספק דאורייתא ואפ"ה בסריס ואיילונית מוכח דלא חששו לנשרו, וא"כ פשיטא דגם בזמה"ז הכי דאין לחלק בזה בין זמן הש"ס לזמה"ז. והנה מקור דברי הרמ"א הם מהריב"ש (סי' תע"ד) ועיינתי שם, ודבריו הובאו בקוצר גם בב"י (סי' קע"ב), והנה לא כתב דבריו רק על הא דתני ר"ח עד רוב שנותיו דבזה יש מקום לומר כיון דליכא סימני סירוס רק דלא הביא שערות עד רוב שנותיו בזה שפיר יש לומר דחיישינן שמא נשרו, והא דר"ח יש לומר דלא קאי על מתני' למפטר מחליצה ויבום להקל דבזה חוששין להחמיר שמא נשרו רק עד כמה מספקינן לי' בקטן עד רוב שנותיו וכן פירש"י יבמות (ד' צ"ז) ורשב"ם ב"ב (קנ"ה) וכ"כ התוס' שם בנדה (מ"ז ב') בד"ה עד בתחלה, אמנם עוד כתבו דהוי סריס ודאי, ונראה דס"ל דאף דבעלמא חיישינן לנשרו עכ"ז הא דלא הביא עוד עד רוב שנותיו הוי סי' סירוס ומש"ה לא חיישינן עוד שמא נשרו, וגם בטור (סי' קע"ב) דהעתיק הא דרוב שנותיו בסריס ואיילונית משמע ג"כ דס"ל דהוי סריס ודאי, והריב"ש ס"ל דבזה חיישינן לנשרו כמו דאמרינן בעלמא בהגיע לשנים ולא הביא סימנים. וזה נראה בכוונת הרמ"א ג"כ, דהנה המחבר כתב בני כמה שנים יהיו לשיהיו נידונים כסריס ואיילונית עפ"י סימנים הללו נתבארו כו' בסי' קנ"ה, וכוונתו אסימנים שכתב בסעי' ד' ה' דזה נתבאר בסי' קנ"ה סעיף י"ב דבעינן בני עשרים ולא הביאו שתי שערות, והרמ"א הוסיף וציין סעי' י"ג כוונתו כפי הנראה מהטור דבליכא שום סימן סרים ואיילונית די בסימן דלא הביאו עד רוב שנותיהן דזהו שם בסעי' י"ג וה"נ הכא, וע"ז כתב וי"א דאין לדון עכשיו דין סריס ודאי [ברוב שנותיו בלא סימני סריס] דחיישינן שמא נשרו כמ"ש הריב"ש דלא כמו שנראה מהטור גם דלא כתוס' נדה (מ"ז ב') ד"ה עד דחשבו לי' ודאי סריס וכנ"ל, ובזה להריב"ש אף מדינא דש"ס הכי ולא דוקא עכשיו וכנ"ל דלענין נשרו לא שייך לחלק, רק הא דדקדק עכשיו היינו לסימני סירוס דבזה לא חיישינן לנשרו בין בזמן הש"ס ובין בזמה"ז ואפ"ה אין דנין עכשיו משום טעם