עונג יום טוב צט

למימר דלא מצי להקנות לו בתורת חצר כמש"כ הרבה מהאחרונים ז"ל דאף דמבואר בש"ס דאם עומד בצד חצירו חצר משום יד אתרבאי מ"מ הא אמרינן התם (דף י"א) דלא ילפינן קטן מקטנה והיינו דדוקא בחצר דאיתתא אתרבאי משום יד מקרא דונתן בידה דכתיב גבי גט לרבות גגה וחצירה וקרפיפה אבל חצר דגברא לא אתרבאי מתורת יד אלא מתורת שליחות ואין שליחות לא"י: אלא שבס' מק"ח הקשה שהרי בהדיא אמרינן בע"ז (דף ע"א) ותקני לי' כליו כו' עיי"ש וכלים קונים מטעם חצר הרי דעכומ"ז יש לו חצר לכה"פ אם עומד בצד חצירו ועיין בדבריו ז"ל שכ' דהא דמפלגינן בין קטן לקטנה היינו בין חצר דגברא לחצר דאיתתא הוא רק בקטנים שאינו משתמר לדעתם אבל בחצר דגדולים שמשתמר לדעתם מהני משום יד אפילו בגברא ואנו בארנו לעיל (בסי' כ"ח) דיש לחלק באופן אחר דיש לחקור בטעם הדבר מ"ט נימא דחצר דאיתתא הוא משום יד וחצר דגברא הוא משום שליחות כיון דלא מצינו בהדיא קרא לחלק ביניהם אמאי נוקי ונימא הכי: ונראה דהטעם הוא דכיון דקרא דחצר משום יד כתיב באתתא אמרינן דוקא אשה שאינה חייבת במצות חצר דידה חשוב כידה ממש אבל גברא דחייב במצות אין חצירו חשוב כידו לפי מה שהחצר חשוב כיד הוא מפני התקשרותו אצל אחוזתו עד שעדיף משלוחו ודמי לידו: [וכמו שמצינו בתוס' בקידושין (דף ז') שהקשו על רש"י שכ' דאדם הוקש לקרקעות דהא ההוא קרא דוקא בעבד כתיב ולא בבן חורין עיי"ש והטעם הוא ג"כ דמי שאינו חייב בכל המצות נוכל לדמותו לקרקע אבל ב"ח שחייב במצות בטל גופו לנפשו ואינו דומה כקרקע] וזהו דוקא באדם שאינו חייב במצות כמו אשה אבל איש דחייב במצות אין אחוזתו כיד ממש וה"נ לענין חצר משום יד איש שחייב במצות אין חצירו כגופו ממש אלא כשלוחו בעלמא ואשה שאינה חייבת בכל המצות חצירה כגופה ממש וכידה והנה כ"ז בישראל אבל עכומ"ז דאינו בר מצוה כלל חצירו כידו וידו כחצירו ממש וחצירו משום ידו אתרבאי ל"ש איש ול"ש אשה ושפיר יש קנין חצר לנכרי דגברא ואם עומד בצד שדהו שפיר יש לו דין יד: ומ"מ בנ"ד יש להקל דמי יודע אם בשעת חובת הביעור היה עכומ"ז עומד בצד חצירו שיקנה לו החמץ להפקיע ממנו איסור ב"י כנ"ל לענ"ד: ודע שאין להקל בנידון זה מטעם שכתב הנבו"י שהחמץ נעשה הפקר וקנה לו חצירו דעכומ"ז בתורת הפקר ולא עבר הישראל הנגנב אב"י כמש"ל בתשובה והבאנו ראי' מהא דאמרינן בב"ק (דף ס"ו) דפריך למאן דאמר יאוש קונה מהא דתנן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך. ואי אמרת יאוש קונה האי מכי מטי זמן איסור מייאש מיני' ומשני כי קא אמינא זה מתייאש וזה רוצה לקנות הכא זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות ע"כ והתם מיירי בישראל שגזל דאמרינן דודאי אינו רוצה לקנות דהחשוד על הגזל אינו חשוד אאיסור ב"י. אבל בעכומ"ז שרוצה לקנות בעינן למימר כיון דמייאש מרי' מיני' קנה בתורת הפקר ושוב לא עבר הישראל בב"י ובבי"מ: מיהו אין זה מעלה ארוכה דכבר כתבנו לעיל דהאי חמץ אינו בדין הפקר משום דאין אדם יכול לזכות בו שהגנב צריך להחזירו לבעליו לפטור עצמו מגניבתו ולומר לי' הרי שלך לפניך וכיון דאין אדם יכול לזכות בו מחמת שהעכומ"ז יכול למחות אין בזה דין הפקר והבאנו ראי' מדברי התוס' בב"ק (דף ס"ט) ד"ה כל שהקשו בהא דאמר כל שלקטו העניים יהא הפקר אם בעה"ב מתייאש למה צריך הפקר כדי לפוטרו מן המעשר הלא יאוש חשוב כהפקר ותירצו דלא מקרי יאוש הפקר משום שכ"א אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן לפטור מן הנגזל ואם זכה בה אחר לכה"פ חייב לשלם דמים לגזלן הלכך לא חשוב כהפקר לפטור מן המעשר וה"נ בנ"ד לא חשיב כהפקר לפטור את הבעלים מדיני איסור ב"י ועיי"ש בדברינו ודו"ק סימן ל בענין משהה חמצו על מנת לבערו אי עובר עליו אי לא. כתבו התוס' בפסחים (דף כ"ט) ד"ה ר"א דב"י הוי לאו הניתק לעשה ומזה הטעם כתבו בשם ר"י ז"ל דהמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו באותו שהיי' והביאו ראיה מהא דאמרינן דלמ"ד אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים האוכל חמץ של הקדש במועד מעל לריה"ג משום דיכול להסיק תחת תבשילו ואם נימא דהמשהה חמצו ע"מ לבערו עובר עליו אמאי מעל הא מיד כשיפדה אותו עובר עליו ואינו יכול לפדותו כלל א"ו דאינו עובר עליו כשמשהה ע"מ לבערו: ולכאורה לא הוי צריכי התוס' להסביר סברת הר"י ז"ל דלהכי אינו עובר עליו במשהה ע"מ לבער משום דהוי ניתק לעשה דבלא"ה איכא למימר כיון דבחמץ מהני ביטול ועיקר הביטול הוא במה שיסירנו מדעתו שלא יהא נחשב אצלו כשאר ממון שלו ולא ידאג עליו אם יאבד או ישרף כמ"ש בתשובה במק"א א"כ הרי לא אסרה תורה אלא כשמחזיקו לצורכו ולהנאתו ובמשהה ע"מ לבערו הרי אינו מחזיקו להנאתו ולצורכו ולא עבר עליו וכה"ג אמרינן (בע"ז דף ס"ד) גבי שכרו לשבור ביי"נ דכל למעוטי תפלה שפיר דמי אף דרוצה בקיומו אסור מ"מ אם רוצה בקיומו כדי לאבדו שרי כמ"ש הב"י (סימן קל"ג). וה"נ רוצה בקיומו לאבדו לקיים בו מצות ביעור אלא דמשום הא לא אירי' דהא ביטול לא מהני אלא אם ביטלו קודם זמן איסורו או קודם שתתחמץ אבל אחר שנתחמץ ואחז"מ איסור לא מהני ביטול מטעמא דאף דהוא לא ניחא לי' בהאי חמץ מ"מ כיון שהוא ממונו מכבר אינו יוצא מרשותו במחשבת ביטול ומאיליו הוא ברשותו ועובר עליו עד שיבערנו ולהכי נמי לא מהני במשהה ע"מ לבערו דאף דלא ניחא לי' בהאי חמץ ומשההו רק לבערו מ"מ אין החמץ יוצא בזה עדיין מרשותו כמו שאינו יוצא בביטול לאח"ז איסורו והכא הרי מיירי בפדהו תוך המועד: מיהו קשה לי טובא דמאי ראי' הוא מהכא הא יכול לפדות ע"מ שלא יחול הפדיון עד שיתן את החמץ על האור דאז כבר מקיים בו מצות ביעור ולא עבר כלל אלאו דב"י. וכדאשכחן בעירובין (דף ל"ו) אמר רבא ככר זה היום קודש ולמחר חול ואמר עירבו לי בזה אין עירובו עירוב ופרש"י ז"ל שאמר למחר תהא מחולל על מעות שיש לי בבית הרי שיכול לפדות שיחול הפדיון לאח"ז (עיין ריטב"א שם) וה"נ להכי מעל משום שיכול לפדות שיחול פדיונו כשיניחו על האור קודם שתמשול בו האור דכל דבר שבידו יכול להתנות שיחול לאחר זמן: ונראה שדעת התוס' דאם איתא שמשהה חמצו ע"מ לבערו עובר עליו אסור לפדות אף שיחול הפדיון כשיניח על האור דמ"מ נכנס רגע אחד לרשותו ועבר על ב"י אף שבאותו שעה הוא מבערו מ"מ עבר על אותו רגע שנכנס לרשותו ועוד י"ל לפמש"כ התוס' במנחות (דף צ') ד"ה מארבע שאסור ליקח מעות הקדש לילך אצל בעה"ב שיש לו פירות ליקח בהם פירות שיחולל המעות על הפירות מטעם דחיישינן שמא ימעול בהם עד שיחוללו א"כ ה"נ אסור ליקח חמץ של הקדש שיחול בשעה שיניחם על האור דכיון שאין