עונג יום טוב ק

הפדיון חל עכשיו מיד חיישינן שמא ימעול בהם עד שיניחם על האור ובהא דהיום קודש ולמחר חול אינו לוקחם לעצמו קודם הפדיון משא"כ הכא שצריך ליקחם להסיק תחת תבשילו חיישינן שמא ימעול בהם ואפילו מונחים ברשותו מ"מ כיון שתלה הפדיון לאחר זמן חיישינן מדרבנן שמא ימעול בהם ואסור לפדותו אא"כ פודה שיחול הפדיון מיד ושפיר הוכיחו התוס' שהמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו מיהו קשה לי על דברי התוס' דאף אם נימא דהמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר מ"מ הא זהו דוקא אם משהה לבערו בלא שום הנאה רק לקיים מצות ביעור אבל זה שמשהה ע"מ להסיק תחת תבשילו הרי משהה בשביל הנאתו ופודהו בכוונה מהקדש ונותן דמים להקדש כדי שישתמש להסיקו תחת תבשילו וזהו עיקר אסור ב"י שמחזיק החמץ לצורכו והנאתו אטו לא הזהירה תורה רק אם מחזיק החמץ לאוכלו הלא רק אם מחזיק לעצמו והנאתו זהו איסור ב"י ומאי אהני לן מה שבשעת הסקה מקיים מצות ביעור מ"מ הא הוא מחזיקו לצורכו ועבר אב"י: ואף שהתוס' בשבת (דף כ"ז) ד"ה לפי כתבו בטעמא דאין מדליקין בתרומה טמאה ביו"ט אף שרשאי ליהנות בשעת ביעורה משום דכיון דהתורה אסרה כל הנאות רק הנאת שריפה א"כ הבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה ובטל צורך הדיוט לגבי צורך גבוה עיי"ש וא"כ ה"נ הא אפשר לומר דכשיבער החמץ ויסיקו תחת תבשילו יתבטל צורך הדיוט שלו לגבי צורך גבוה ומקרי משהה חמצו ע"מ לבערו ואינו עובר מ"מ הא לא דמי כלל להתם. דהתם אנו דנין רק על מלאכת ההבערה שהתורה אסרה הבערה לצורך גבוה ובהעברה זו יש צורך הדיוט וצורך גבוה ולהכי אנו אומרים דבטל צורך הדיוט גבי צורך גבוה וחל על תכונת תכלית מלאכתו צורך גבוה ואסור אבל הכא גבי פודה את החמץ להסיקו תחת תבשילו נהי דבשעת הסקה יחול על מעשה ההיסק שם ביעור חמץ משום דצורך הדיוט בטל גבי צורך גבוה ולא חל עליו שם צורך הנאת בישולו מ"מ משעה שפדה עד הסקה מה שמחזיקו ודאי עובר עליו בב"י ולא שייך לאמר דחל על פעולת החזקת החמץ ברשותו צורך גבוה לבערו מן העולם דהא לא הי' שלו כלל והוא ברצונו קנהו ופדה אותו מן ההקדש לצורך הנאת הסקת תבשילו ועל מעשה החזקת החמץ ודאי דחל צורך הנאתו יותר מצורך גבוה שהוא ביעור חמץ כיון שלא הי' מוטל עליו לבערו כלל והבאת החמץ לרשותו והחזקתו אצלו הוא רק בשביל צורך הדיוט ועבר אב"י ולא מהני לי' מידי מה דבשעת הבערה יתבטל צורך הדיוט לגבי צורך גבוה כיון שאנו דנין על ההבאה לרשותו והחזקה שהוא מחזיק עד שעת ההבערה וזה הי' לצורכו ודאי דעבר אב"י: שוב ראיתי דלק"מ דכיון דפדיית הקדש במידי דלא חזי לגופי' הוי מצוה וכמש"כ הפנ"י בשמעתין (בדף כ"ט) שהיא אחת ממצות שבתורה דכתיב אך בהמה טמאה פדה תפדה ומצוה בבעלים קודם לכל אדם עיי"ש בדבריו ז"ל א"כ שפיר אמרינן דלר' יוסי הגלילי האוכל חמץ של הקדש במועד מעל דיש להקדש בהם דמים שהרי הבעלים יכולים לפדותן דלרבנן לא מעל דכיון דאסור בהנאה לא חייל פדיון עלייהו כיון שאינו שו"פ. אבל לריה"ג שיכול להסיקו תחת תבשילו מעל שיכול לפדות ואין פדיונו בשביל שיסיק תחת תבשילו לצרכו אלא לקיים מצות פדי' [ומשכחת לה נמי שאם ימתין עד אחר המועד יתקלקל החמץ ולא יהא בו שו"פ ולא יהא באפשרו לפדותו] וכיון שאינו פודהו לצורכו רק לקיים מצות פדי' שרי אח"כ להסיקו תחת תבשילו: אלא שלכאורה לפי"ז נראה בעיקר דבריהם ז"ל שהוכיחו מכאן דמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו ממה שיכול לפדות במועד ולא חיישינן לאיסור ב"י הוא רק לשיטתם דסברי דלאו דב"י הוי ניתק לעשה אבל לשיטת הר"מ ז"ל דחמץ לא הוי ניתק לעשה דהא כתב בהלכות חו"מ דאם עשה מעשה לוקה ודחי סוגיא דפסחים (דף צ"ה) מהלכה כמש"כ שם המל"מ ונראה דלפי דברי הר"מ ז"ל ליכא כלל עשה דתשביתו ביו"ט גופא וקרא דאך ביום הראשון תשביתו מוקמינן לי' אערב יו"ט כדאמרינן בש"ס (דף ה') וכן כתב הר"מ ז"ל בהלכות חו"מ (פרק ב' הלכה א') ובעריו"ט איכא עשה ולא הלאו וביו"ט איכא לאו ולא עשה וכן משמע מדברי הר"מ ז"ל דבכ"מ דאיכא עשה ול"ת דרכו לכתוב שעובר בעשה ול"ת עיין בריש הלכות יו"ט ודוכתי טובא ובהלכות חו"מ כ' המניח חמץ ברשותו בפסח עובר בב' לאוין ולא הוזכר שעובר בעשה וע"כ הטעם דסובר דהעשה הוא רק בעריו"ט אבל ביו"ט ליכא אלא לאו לחודיה ואע"ג דבש"ס (דף כ"ז) אמרינן לא מצא עצים לשורפו יהא יושב בטל והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם ור"ת ז"ל פי' (בדף כ"ז) דפלוגתא דר"י ורבנן אחר זמן איסורו משמע דביו"ט נמי איכא תשביתו יש לומר דמיירי בעריו"ט אחר חצות דמקרי נמי לר"ת ז"ל בשעת ביעורו שהרי אסור מה"ת ואז איכא עשה דתשביתו]: א"כ כיון שבארנו דמצות פדי' בבעלים הוי מ"ע ומנאה הר"מ ז"ל במנין המצות (סימן קט"ו) וז"ל להיות מעריך בהמה טמאה ליתן דמי' שנאמר והעמיד את הבהמה וגו' ובבכורות (דף י"ג) איתא מצות הגאולה באדון עיי"ש: ובערכין (דף כ"ז) איתא דאי ציית ציית ואי לא כופין אותו ע"ז ואם יתקלקל החמץ אם ימתין מלפודאו עד אחר המועד ודאי דאתי עשה דפדי' ודחי לל"ת דב"י כיון דהוי רק לאו גרידא ועשה דתשביתו ליכא ביו"ט ולהכי לא חיישינן במה שיעבור אב"י עד שיבערנו ויסיקנו תחת תבשילו ואף דהרמז"ל כ' (בפ"א דחו"מ) דב"י ובי"מ הוי שני לאווין מ"מ הא כ' הפנ"י ז"ל בביצה (דף ח') דחד עשה דוחה לשני לאווין דמה לי חד לאו ומה לי תרי לאווין ומזה גופא סעד לשיטת הר"מ ז"ל דבתוך המועד ליכא עשה כלל ואע"ג דאמרינן בכל דוכתא דלא דחי עשה לל"ת אלא היכא דבעידנא דמיעקר לאו קא מקיים לעשה דומיא דכלאים בציצית והכא בא העבירה דב"י אחר הפדי' מ"מ נראה דדוקא היכא דעבירת הלאו בא קודם קיום העשה להכי לא דחי ועיין ריטב"א ר"ה שכ' הטעם משום פשיעה שיעבור על הלאו ולא יקיים העשה] אבל הכא שהלאו בא אחר קיום העשה שפיר דחי ועוד דלענין זה ודאי דמהני אם יתנה שיחול הפדיון תיכף קודם התחלת ההבערה בחמץ וכמ"ש למעלה דאז באים טפי כאחד עבירת הלאו וקיום העשה מהיכי שחל הפדיון תיכף: וראיתי להגאון בעל שא"ר ז"ל שתמה מאוד על דברי התוס' שכ' דבמשהה ע"מ לבערו אינו עובר וז"ל ותמה על עצמך לאוי דגזל ומשכון ופיאה ואונס שגירש דכל הני הוי לאו שנל"ע כדאמרינן התם (בפ"ג דמכות) וכי מותר לכתחילה לעבור על לאוין הללו כשכוונתו בשעת עבירת הלאו לקיים העשה שבו כגון שגירש ע"מ להחזירה וגזל ע"מ להשיב וכו' עיי"ש בדבריו ז"ל ובהדיא אמר (בפ' הכונס) גבי הא דשאל דוד לסנהדרין מהו ליטול גדישים של שעורים דישראל ליתן לפני בהמתו ע"מ לשלם גדישים של עדשים דפלשתים ושלחו לי' חבול ישיב רשע גזילה ישלם וכו' הרי אעפ"י שגזל ע"מ להשיב רשע מיקרי עיי"ש בדבריו: ונראה לי דדברי התוס' ז"ל נכונים מאוד דאף דבבכל לאו הניתק לעשה אסור לעבור על הלאו ע"מ לקיים העשה כמו גבי גזל פיאה ואונס שגירש גם התם הוי שרי ולא הוי חיישינן שמא לא יקיים העשה בפשיעתו דבאיסורא מזדהרי אינשי כדאמרינן בנדרים (דף ט"ו) בקונם עיני בשינה למחר אם אישן היום שמותר לישן היום ולא חיישינן שמא יישן למחר דדוקא בתנאי לא מזדהרי אינשי אבל באיסורא מזדהרי אינשי וה"נ הרי האיסור נגמר כשמבטל העשה או כשאינו מקיימה ובאיסורא מזדהרי אינשי רק דחיישינן שמא