עונג יום טוב צה

המוקדשין) נמי שרי משום דמהני הא דאוקמי ברשותו לענין דין תורה כמו דמהני לענין כרת ויצא לו להרמז"ל דלמסקנא אמרינן לעולא אפילו חטאת משום דבברייתא דתני עלה בחוץ ענוש כרת לא מפליג בין חטאת לעולה ומשמע דבעולה נמי ענוש כרת משום דאוקמי ברשותו א"כ תקשה אמאי נקט חטאת דווקא א"ו דלמסקנא מפרשינן אפילו חטאת משום רבותא דאכילת בשר: ומיושב לשון הר"מ ממה שהקשה עליו הראב"ד בהא דכתב ואפילו היה חטאת שהכהנים אוכלין בשרה דלפי דברינו הרמז"ל מיירי קודם זריקה ושרי לזרוק הדם לכתחילה ואשמעינן רבותא טפי שמותרין ג"כ לאכול הבשר משום דמהני הא דאוקמי ברשותי' לענין קום עשה ג"כ ומה שבנודע לא מכפר מיירי ג"כ דווקא קודם זריקה שתקנו שלא יזרוק אבל אם זרק הורצה דמה"ת הקרבן כשר משום דאוקמי ברשותו ואין אנו יכולין לחייבו בקרבן בקום עשה מחמת תקנה דמזבח אוכל גזילות ולהכי נמי מתחייב כרת ג"כ אפילו בנודע דמה"ת הקרבן כשר אם זרק ולהכי לא חשב הר"מ ז"ל שם (בפ"ג מהלכות איסורי מזבח) בהדי כל הפסולין קרבן גזול משום שבאמת בגזל עשו תקנה שיכפר ואוקמה ברשותו ומזה ג"כ ראי' לדברינו הנ"ל דהא דבנודע אינו מכפר לדידן היינו שלא יזרוק הדם אבל אם זרק הורצה מדלא חשיב הרמז"ל שם אלא י"ד פסולין ולא חשיב גזול ונודע לרבים שאינו מכפר א"ו דמכפר אם זרק וזה ברור: והנה (בפי"ח מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ד) כתב הרמז"ל גבי גנב והקדיש ושחט בחוץ דחייב כרת משום שעשו תקנה והעמידו ברשותו והוא ששחטו אחר יאוש אבל לפני יאוש אינו קדוש ע"כ מבואר מזה דאם לא נתייאשו הבעלים לא עשו תקנה להעמידו ברשותו והכי משמע בתלמודא דכולא סוגיא מיירי ביאוש ולא הקפיד הרמז"ל אלא שהשחיטה תהא לאחר יאוש אבל ההקדש לא איכפת לן אפילו הוא מקודם יאוש ולפמש"כ א"ש דכיון דש"ר ואח"כ יאוש נמי מהני א"כ אם הקדיש לפני יאוש נמי קנה וחל ההקדש שפיר כמו בהקדיש אחר יאוש וכיון דהקדש חל ואין בו פסול אלא משום מהב"ב כמ"ש התוס' שם בגיטין (דנ"ה) להכי עשו תקנה להעמידו ברשותו ולהכשירו לגמרי אבל בלא יאוש דאין ההקדש חל כלל לא עשו תקנה להעמידו ברשותו אלא שקשה לפי"ז מה שכ' הרמז"ל (בפ"ב מהל' גניבה הלכה ו) גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר פטור מדו"ה בד"א שהקדיש אחר יאוש אבל הקדיש לפני יאוש אינו קדוש וחייב בדו"ה והוא מהסוגיא דב"ק (דף סח) דקאמר שם איתבי' ר"י לר"ל גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר פטור אימת אילימא לפני יאוש איש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא וכו' אלא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש כו' הרי מבואר בהדיא דלפני יאוש לא מהני ההקדש (וצ"ל דאף דבגיטין אמרינן דאוקמי רחמנא ברשותי' שיהא חל ההקדש מ"מ לענין דו"ה לא רצו לפוטרו משום תקנתם וכדאמרינן בב"ק (דף עב) למ"ד חולין שנ"ב לאו דאורייתא אין האיסור פוטרו מדו"ה וכן לענין מעשה שבת (דף עא) עיי"ש ומצאתי להש"מ בב"ק (דף סח) שהקשה מאי פריך אילימא לפני יאוש מי קדוש דילמא קדיש משום דאוקמי' רחמנא ברשותו ולענ"ד כמש"כ] הרי חזינן דלא משכחת לה שיחול ההקדש אלא אם נתיאש קודם ההקדש כדקאמר בהדיא אימת אילימא לפני יאוש מי קדוש אבל בנתייאש אח"כ לא מהני ההקדש כלל ובדברי הש"ס א"ש דהתם ר' יוחנן קאמר לה להך קושיא ואיהו סובר בב"ק (דף קט"ו) דש"ר ואח"כ יאוש לא קני להכי בעינן שיהא היאוש קודם ההקדש אבל על הר"מ ז"ל שכתב דבעינן הקדיש אחר יאוש קשה דהא איהו סובר ש"ר ואח"כ יאוש נמי מהני א"כ יועיל ההקדש אף אם נתייאש אח"כ וכמש"כ בעצמו בהלכות מעה"ק (פרק י"ח הלכה י"ד) בשחטה אחר יאוש הקרבן כשר משמע אף שההקדש היה קודם יאוש וכמ"ש לעיל כיון דאיכא קנין ש"ר ואח"כ יאוש למקני הקרבן מהני תקנת חכמים להעמידו ברשותו דלא ליהוי מהב"ב: לומר דהרמז"ל סובר דשינוי השם ואח"כ יאוש לא מהני ולהכי לא מהני הקדש ואח"כ יאוש ואף דגבי ש"ר סובר דמהני ש"ר ואח"כ יאוש מ"מ שה"ש ואח"כ יאוש לא מהני וסובר דהקדש לא מיקרי ש"ר כדאמרינן בב"ק (דף עו) לענין דו"ה דהקדש לא חשיב כמכירה דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ומה שמוכח בש"ס דסוכה (דף ל) דהקדש אחר יאוש קני אף למ"ד יאוש לא קני דקפריך התם אקרא דוהבאתם את הגזול ואת הפסח הא קני ביאוש לאו משום יאוש וש"ר הוא כמש"כ התוס' שם אלא משום יאוש ושה"ש הוא דמעיקרא חולין והשתא הקדש ובשה"ש סובר הרמז"ל דבעינן יאוש מעיקרא ולא מהני אח"כ. ומש"כ (בהלכות מעה"ק) והוא ששחטו אחר יאוש לא בעינן האי יאוש למקני שיהא שלו דזה לא מהני כיון שההקדש היה קודם יאוש אלא שלא תקחז"ל להעמידו ברשותו אלא אם היה יאוש ואם נתייאש תקנו להעמידו ברשותו אף אם לא קנה דזה אינו דא"א לומר כן דממ"נ אם היאוש לא קני כשהיה אחר ההקדש א"כ למה הוא בא כלל ואמאי לא תיקנו חז"ל להעמידו ברשותו אף בלא יאוש כיון שאין היאוש מועיל לקנות ועוד דגם זה לא יתכן לומר דש"ר מהני אף קודם יאוש ושה"ש לא מהני אלא אם היה אחר יאוש דמ"ש: לכן נ"ל בביאור דברי הרמז"ל דודאי כמו דמהני ש"ר ואח"כ יאוש ה"נ דמהני שה"ש ואח"כ יאוש וזה שכתב (בה' מעה"ק) והוא ששחטו לאחר יאוש משום דבעינן יאוש כי היכי דלהוי ש"ר ואח"כ יאוש למקני הקרבן דאז מועיל תקנת חכמים דלא להוי מהב"ב וכדמשמע פשטא דתלמודא בב"ק (דף סח) דקאמר אימתי אילימא לפני יאוש מי קדוש רק ר' יוחנן אזיל לטעמי' דסובר דש"ר ואח"כ יאוש לא קני להכי מצריך שיהא היאוש קודם ההקדש והרמב"ם ז"ל אזיל לשיטתו דפסק כרב דש"ר ואח"כ יאוש נמי מהני להכי גבי הכשר הקרבן כתב והוא ששחטו אחר יאוש אבל ההקדש לא איכפת לן אף אם היה קודם היאוש שפיר חל ומש"כ (בפ' ב' מהלכות גניבה) דלא מפטר מדו"ה אא"כ הקדיש אחר היאוש הוא מטעם אחר דלכאורה צריך לבאר דהנה בגמרא אמרינן שם בסוגיא דחטאת הגזולה אמר רבא הא וודאי קא מיבעי לי כי אוקמוה רבנן ברשותו משעת גניבה או משעת הקדש למאי נ"מ לגיזותי' וולדותי' מאי הדר אמר רבא מסתברא משעת הקדש שלא יהא חוטא נשכר ולכאורה קשה דמשמע שאם היו מעמידין ברשותו משעת גזילה הי' חוטא נשכר ע"י שהעמידו ברשותו הא בלא"ה קנה גיזות וולדות דקנה ביאוש וש"ר ומשלם כשעת הגזילה וגיזות וולדות דגזלן נינהו ואף אם נימא דמיירי שהקדיש ואחר כך נתייאש וסובר דש"ר ואחר כך יאוש לא מהני מכל מקום תקשה כיון דשחטה הא הוי שינוי ואין לך שינוי גדול משחיטה ואי לאו דאוקמי רבנן