עונג יום טוב צ

סימן כח שאלה אם מותר למכור בהמה לא"י ערב פסח שיאכילנה או לא: תשובה התבו"ש החמיר בזה דעיקר מה שאנו סומכין על המכירה הוא משום דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי והביעור אחר הביטול הוא מדרבנן ובדרבנן סמכינן אהערמה כמ"ש רש"י ז"ל בשבת (דף קל"ט) אבל להאכיל חמץ לבהמתו לא מהני הערמה לענין איסור דאורייתא וקשה לי על דבריו ז"ל דמש"כ דמה דסמכינן על מכירה לנכרי הוא משום דמה"ת בביטול בעלמא סגי הא מה שמכר אינו מבטל כלל דהא סומך עצמו על המכירה שמכר ומש"כ דגבי מע"ש שרי להערים בגיטין (דף סב) הוא דווקא משום דמיירי בעציץ נקוב תמיהני הא שם בסוגיא פליגי ר"י ור"ח אי קטן זוכה לאחרים דאורייתא או מדרבנן כמ"ש שם התוס' בד"ה שאני עיי"ש ולרב יהודא זוכה לאחרים מה"ת ופריך לר"ח דסובר דאינו זוכה לאחרים ממשנה דמערימין על מע"ש כיצד אומר אדם לבנו ובתו הגדולים עבדו ושפחתו העברים הא לכם מעות הללו ופדו בהם מעשר ועבדו ושפחתו ע"כ בשלא הביאו שתי שערות ואפ"ה זכי לאחרים וקשיא לר"ח ומשני דמיירי בעציץ נקוב דרבנן הרי מבואר להדיא דלר"י דאית לי' דזוכה לאחרים מה"ת מיירי במע"ש דאורייתא ואפ"ה מערימין הרי דשרי אף בדאורייתא ועוד דעיקר מה שקרא למכירה זו הערמה קשה דהרי מצינו גם לענין איסור דאורייתא מכירה כה"ג דתנן בנדרים (דף מח) גבי מודר הנאה דכותב נכסיו לנשיא וחבירו מותר בהם ואנשי גליל שהיו קנתרין כתבו נכסיהון לנשיא עיי"ש אע"ג דידעי שהנשיא לא יגע בהן כלל וכלל והם ישלטו בנכסיהון והתם הוי איסור דאורייתא וכן בנדה (דף ע) בשני מצורעין שנתערבו קרבנותיהן ומת א' מהם כותב השני נכסיו לאחרים ומביא חטאת העוף הבא על הספק הרי חזינן דסמכינן אמכירה באיסורי תורה וע"כ דזה לא מיקרי הערמה כיון שגמר ומקנה וגומר בדעתו להקנות: וראיתי בספר מק"ח שהביא ראי' לדברי התבו"ש מהא דאמרינן בנדרים (דף מג) גבי מודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל והיו מהלכין בדרך נותן לחבירו במתנה והלה מותר בה הרי שלא התירו לסמוך על מה שנותן לאחרים אלא כשאין לו מה יאכל הא לא"ה לא סמכינן על מתנה כיון שאינו נותן לו אלא משום זה שיהא מותר לאכול וה"נ גבי מכירת בהמה לא סמכינן להאכילה חמץ בשביל שמכרה ול"נ דלק"מ דהתם מיירי שהי' מודר הנאה מחבירו ולהכי לא התירו שיתן במתנה לאחר והאחר יאכילו דמ"מ הוא נהנה מהמדיר דהא ממציא לו מזונות ולא התירו אלא באין לו מה יאכל וכ"כ הר"ן ז"ל בנדרים (דף לד) ד"ה בעא דהתם מיירי במודר הנאה מחבירו ולא מנכסיו אבל אם היה מודר הנאה מנכסיו היה מותר כשנתנו לאחר אף כשיש לו מה יאכל דכיון שנתנו לאחר אין הנכסים שלו ולא נהנה מנכסי מדיר כלל וה"נ גבי מכירת חמץ כיון שמכר הבהמה לכותי הא בהמתו של כותי אוכלת החמץ ולא בהמה דידיה אלא שעיקר הדבר נראה לי שיש להזהיר המוכר והקונה שיכוונו להקנות ולקנות ולא יעשו מצות אנשים מלומדה: ולענין הקנין שמקנין החמץ לכותי ראיתי להגאון מוהר"ש קאנדווער הובא בתשובת נחלת שבעה שכתב וז"ל דהתוס' והרא"ש כתבו לענין בכור שיקבל פרוטה מן הכותי ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת וכן אנו נוהגין במכירת חמץ שמקנין לו בכסף ובשטר החדר שבתוכו החמץ והמקום קונה לו החמץ וכמ"ש הב"ח בטור או"ח ותמיהא לי מילתא דהא דחצר קונה הבהמה או החמץ הוא מדין שליחות דאי משום יד הי' צריך הכותי עומד בסמוכין לו דמה יד בסמוכה וכו' כדאיתא בפ"ק דמציעא וכיון דמדין שליחות קונה החצר ואנן קיי"ל דאין שליחות לכותי לא הן לדידן ולא אנן לדידהו מן אתם גם אתם כדאיתא (בפרק א"נ) א"כ תקנה זו לא ידענא דמנ"ל דחצירו של כותי קונה לו עכ"ל והביא שם תקנה להקנות להנכרי החמץ או הבהמה אגב קרקע והביא שם שגם ברבינו ירוחם מצא שכתוב גבי בכור שיקנה לו בתורת אגב דמשמע מזה דבתורת חצר לא מהני ע"ש והקצה"ח (בסימן קצ"ד) כתב דמה שנראה מדבריו דאפילו נימא דאין לו חצר בשליחות הא בסמוך לי' אית לי' יד ליתא דאי נימא דאין לו חצר גם בסמוך ליה לית לי' דהא בפ"ק דמציעא (דף יא) מסיק דלא ילפינן חצר דגברא מחצר דאיתתא ויש יד לקטנה ואין יד לקטן וכן הוא בטשו"ע (סימן רמ"ג) וא"כ אין חצר לקטן אפילו בסמוכה דחצר דגברא לעולם משום שליחות הוא דהוי וכותי דליתנייהו בתורת גיטין אין לחלק בהו בין זכר לנקיבה וא"כ אינו אלא משום שליחות ואפי' בחצר הסמוך אינו בתורת יד ומסיק שם הקצה"ח דכיון דאשכח בגמרא דחצר קונה לכותי דהא אמרינן בע"ז (דף עא) מכי מטא לאויר כלי קנה יי"נ לא הוי עד דנסכי' ויד ליכא בכותים ע"כ דמתורת שליחות הוא ואף דאין שליחות לכותי מ"מ חצר שפיר נעשה שליח לכותי דלא קפדינן אדרשא דמה אתם ב"ב אף שלוחכם ב"ב אלא באדם אבל חצר כי היכי דנעשה שליח לישראל אף שאין החצר בן ברית הכי נמי נעשה שליח לכותי אף שהכותי המשלח אינו בן ברית עיי"ש בקצה"ח שהאריך בזה: ונראה דהא ליתא דהא אמרינן בגיטין כתב לה גט ונתנו בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו דאמר אביי דלא הוי גט משום דחצר מתורת יד אתרבאי ומה יד דאיתא בין מדעתה בין בע"כ אף חצר דאיתא בין מדעתה בין בע"כ והא מתנה מדעתא איתא ובע"כ ליתא עיי"ש והקשו בתוס' מהא דאמרינן (בפ"ק דב"מ) חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות ובמציאה דזכות הוא קני אעפ"י שאינו עומד בצד שדהו ולא הוי דומיא דיד וקני מכח שליחות דזכין לאדם שלא בפניו וא"כ הכא דכתב לה שטר מתנה עליו אע"ג דלא הויא דומיא דידה דמתנה ליתא בע"כ תתגרש מכח שליחות ותירצו דדוקא לענין שלא בפניו אמרינן דלא גרע משליחות במידי דזכות הוא לו אבל בשאר דברים בעינן דומיא דידה דאל"כ חצר מהלכת אמאי לא קנה תיקני מטעם שליחות כמו שליח מהלך אע"ג דמטעם יד לא קנה עכ"ל הרי חזינן דדוקא לענין עומד בצד חצירו אמרינן דחצר מהני מטעם שליחות אע"ג דלא הוי דומיא דיד אבל לענין שאר מילי כמו מהלך או לענין איתא בע"כ היכא דלא הוי דומיא דידה לא מהני מטעם שליחות מידי (והא דמהני במציאה מטעם שליחות אע"ג דלא הוי דומיא דידה דליתא בע"כ שאם אמר שאין רצונו שיקנה לו החצר המציאה לא קנה וליתא בע"כ התם שפיר הויא דומיא דידה דהא בידו נמי אם כיון שלא לקנות אין היד קונה המציאה כמ"ש התוס' בביצה (דף לט) ובע"ז