עונג יום טוב פט

דהא לא פשע כלל במה שלא מכרו שאם ישהנו עד אחר הפסח יהא מותר ולא מפסיד להקדש מידי ואי משום שחייב בפשיעה וצריך לשמרו ביו"ט מאחריות פשיעה הא ע"י אחריות פשיעה לא עובר בב"י כשיטת הר"מ ז"ל ורוב ראשונים דדוקא מאחריות גניבה ואבידה עובר בב"י ולא מאחריות פשיעה והכא כיון דלרבא לא פשע קודם יו"ט ואין בו גורם לממון מאחריות גניבה ואבידה דהא לא נתחייב בתשלומין במה שלא מכרו וא"כ לא עבר בב"י ושפיר אסור לבערו ביו"ט ואשמעינן רבא גבי האי חמץ של הקדש שקיבל עליו אחריות שא"צ גם לכפות כלי משום דמיבדל בדילי מיני' דדוקא לרב שכבר פשע קודם יו"ט במה שלא מכרו ואי מיגנב ומיתבד נמי מתחייב לשלם דאין לו במה לפטור עצמו ולומר הש"ל אז חייב בב"י משום גורם לממון וכיון דחייב בב"י מה"ת רשאי לבער ביו"ט כשיטת רש"י ז"ל אבל לרבא דלא פשע קודם יו"ט ולא נתחייב לשלם ומשום חיוב השמירה דיו"ט גופא לא עבר בב"י דלהקדש אינו מתחייב רק בפשיעה ומאחריות פשיעה ליכא ב"י להכי אסור לבער ביו"ט וצריך להשמיענו דאף לכפות עליו כלי אין צריך משום דבדילי מיני' אבל באידך מימרא דרב דמיירי קודם יו"ט ולא קיבל עליו אחריות אמר גם רב הך דינא דשל הקדש א"צ לעשות מחיצה משום דמיבדל בדילי מיני' וזה ראי' לשיטת רש"י ז"ל דהיכא דעבר בב"י מה"ת רשאי לבערו גם ביו"ט: מיהו נ"ל דאפשר לפרש דברי רב לשיטת הר"מ על נכון דבמש"כ לרב דחמץ שעעה"פ אסור מה"ת אם לא מכר חמץ של הקדש פשע וכשישנו בעין יכול לומר הש"ל נ"ל דא"א לומר כן לפי מה דסובר רב בחולין (דף קל"ט) במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה דפקע קדושתייהו דכיון דאין להקדש דין ממון בהן מחמת שמרדו (כמו הדיוט שיצא מרשותו ע"י יאוש והפקר] פקע נמי הקדושה א"כ לא שייך בזה הש"ל כיון דבשעה שמחזיר החמץ אין בו לתא דקדושה כלל ופקע קדושתה לא מקרי השבה לרשות גבוה כלל ולפ"ז א"ש דלר"י כיון שנאסר החמץ קודם הפסח והוי כעפרא בעלמא שוב אין בו קבלת אחריות דלמאי מיבעי' לי' להקדש לא שויא מידי דעפרא בעלמא הוא דלעובד כוכבים אסור למכור דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וגם הוא אינו יכול לפטור עצמו להקדש בהשבתו בעינא כיון דפקע קדושתייהו לגמרי לא מיקרי השבה לרב א"כ כיון דרב מיירי במימרא **(הג"ה ואע"ג דבהדיוט נמי איסור הנאה לאו דבעלים נינהו ואפ"ה מיקרי השבה ואומר לו באיסורי הנאה הרש"ל מ"מ לא דמי להדיוט דבהדיוט לכה"פ משיב ליד הבעלים ורשותם ומסר לידייהו ואפ"ג דפקע זכותייהו מ"מ כ"ז מיקרי היזק שאינו ניכר ולדידהו קא מסר אלא שאין להם זכות בזה ושפיר מיקרי השבה אבל בהקדש דכיון דפקע קדושתייהו וזכותייהו וחצר ויד נמי ליכא להקדש כמ"ש התוס' בב"ב (דף ע"ס) ד"ה ואין מועלין לא מקרי השבה כלל דלא מטי השבתו לידא דהקדש וק"ל:)** קמייתא בחמץ שלו לגמרי שעובר עליו בב"י אינו יכול לומר ואם של הקדש הוא א"צ דהא בהקדש לא שייך לאשכוחי חמץ שעובר עליו בב"י כמו שבארנו דכבר נאסר בהנאה והוי כעפרא בעלמא ואין בו משום גורם לממון ודמי לחמץ של הקדש שלא קיבל עליו אחריות וממ"נ אם היה יכול למוכרו קודם הפסח ופשע ולא מכרו מתחייב לשלם דמים להקדש ולא מהני בי' חזרת החמץ דהא פקע קדושתו ולא הוי השבה ואי לא פשע בו כגון שלא הי' יכול למוכרו פטור לגמרי ועכשיו במועד אין בו דין שמירה אפילו מפשיעה כיון שכבר נאסר מאיליו ונעשה עפרא בעלמא ואין בו שום גורם לממון וכיון דלא משכחת אלא בלא קיבל עליו אחריות וזה כבר נאמר במימרא שני' דחמץ של הקדש שלא קיבל עליו אחריות א"צ כפיית כלי דמיבדל בדילי מיני' אבל רבא דסובר דשרי בהנאה לאחר הפסח ויש להקדש עדיין זכות בזה שאחה"פ יהא מותר לגמרי ואם קיבל עליו אחריות עובר בב"י ולהנך פוסקים דאחריות פשיעה לא שמיה אחריות מ"מ משכחת לה שקיבל עליו בפירוש כמו ברייתא דיכול יקבל פקדונות מן העובד כוכבים דמיירי שמקבל בפירוש אחריות של גניבה ואבידה ובקנין ולהכי עובר בב"י ולהכי הוצרך רבא לומר הך דינא גבי הקדש שמצאו ביו"ט ועובר על ב"י א"צ כפיית כלי משום דבדילי מיני' דמשכח"ל לדידי' גם גבי הקדש קבלת אחריות ביו"ט והא דהוצרך רבא להשמיענו תרתי מימרא חדא בקיבל עליו אחריות וחדא בלא קיבל נ"ל דמצרך צריכי דאי אשמעינן מימרא בתרייתא בלא קיבל עליו אחריות הו"א דווקא בלא קיבל עליו אחריות לא חיישינן שיבא לאוכלו דדבר שאין אחריותו עליו אין דעתו עליו ואינו שומרו אבל דבר שאחריותו עליו דעתו עליו ועוסק בשמירתו ומתוך כך יבא לאוכלו והו"א דלא מהני טעמא דבדילי מיני' בקיבל אחריות ואי אשמעינן מימרא קמייתא הו"א דלא מקילינן בחמץ של הקדש למסמך אטעמא דבדילי מיני' אלא ביו"ט שלא יצטרך ליטול כלי לדבר שאינו ניטל אבל קודם יו"ט מחויב לעשות מחיצה אף להקדש ולא סמכינן אטעמא דבדילי מיני' וזה מוכרח בלא"ה בתרתי מימרא דרבא: ומעתה מיושבין ג"כ דברי רב ורבא גם לדעת הרמב"ם ז"ל ואדרבא יש קצת ראי' לשיטת הרמב"ם ז"ל דאפילו היכא דלא בטלו נמי אסור לבער ביו"ט דהא מימרא קמייתא דרבא מיירי בקיבל עליו אחריות בפי' ועובר בב"י אפ"ה אינו מחויב לבערו ולשיטת רש"י ז"ל דהיכא דעובר בב"י רשאי לבערו ביו"ט ה"נ הי' צריך לבערו ואע"ג דאינו יכול להפסיד להקדש מ"מ יוכל לפדותו ולבערו ומדאין צריך לעשות כן מוכח דאין איסור דיו"ט נדחה מפני איסור ב"י וכשיטת הרמב"ם והש"ע: