עונג יום טוב פז

אף בפירור וזורה לרוח ואף דבחמץ המופקד לא מהני ביטול זה מצד שאין חמץ שלו אבל מצד מצות השבתה הי' מועיל ביטול ואין הביעור עיכוב להכי לא מקרי פירור וזורה לרוח מלאכה דדוקא בתרומה דמצותו הוא רק בביעור מיקרי הביעור מלאכה אבל בחמץ שמצותו או בביעור או בביטול אף אם נזדמן לו חמץ שאינו יכול לבטלו מחמת שאינו שלו מ"מ הביעור לא נחשב אצלו מלאכה ורשאי לבערו בכל דבר]: עוד נ"ל פשוט דדברי הרמב"ם ז"ל נכונים בזה דבאמת מה הנוב"י מאי מוכיח דאין ביעור חמץ אלא שריפה דילמא אסור משום דהביעור חשיב מלאכה לענ"ד לא קשה מידי דבשלמא בשריפת קדשים דמצוה לבערו ומצות ביעור זה נוהג בחול וביו"ט אמרינן שפיר דאי מצות הביעור חלה אצלינו ביו"ט אסור לבער משום דאף דאמרינן מתוך מ"מ הביעור חשיב מלאכה וכמש"כ ולא מצד הבערה אסור אלא מצד הביעור דמצות ביעור המזדמנת לנו ביו"ט מקרי מלאכה ואסורה אבל החמץ אי הוי אמרינן תשביתו היינו ביו"ט א"כ לא שייך לקרא עצם הביעור מלאכה ולמרמי הא כתיב דלא תעשה כל מלאכה דהא אין לביעור זה מקום אלא ביו"ט דהא אינו מוזהר לבערו קודם יו"ט וביו"ט מחצות ואילך מוזהר עליו לבערו. ואיך שייך לאוסרו משום חשיבות הביעור והיכן קבע לו הביעור הזה חשיבות מלאכה שיהא נחשב למלאכה הא עכשיו הוא זמנו ואין לו מציאות אלא בפסח (ולדעת רוב ראשונים ז"ל לא הוי תשביתו ניתק לעשה רק אתחילת זמנו לחוד ולא אכל ימי הפסח ואי תשביתו ביו"ט היינו ביו"ט לחוד ואין לו זמן אחר] ול"ד לקדשים שביעורן יש לו מציאות תמיד וחשיב מלאכה אם צריכה לנו ביו"ט. ושפיר אמר אין ביעור חמץ אלא שריפה. ואי הוה אמרי מתוך הוה שרי וכ"ז הוא אם תשביתו הוה ביו"ט אבל לדידן דתשביתו הוא מעריו"ט ויש למצות ביעור חמץ מציאות גם קודם יו"ט והוא מצוה בפ"ע ואם באה לנו מצות ביעור ביו"ט כגון שמצא חמץ ביו"ט בזה שוב הביעור חשיב לן מלאכה דשריפת קדשים דאסור אף למ"ד מתוך משום דביעור נקרא מלאכה ולא שייך בזה מתוך דבהדיוט לא שייך הא מלאכה דביעור ושפיר פסק הר"מ ז"ל דאפילו לא ביטלו אסור לבער ביו"ט אפילו לדידן דאמרינן מתוך: ונ"ל להביא ראי' לזה דטעמא דשריפת קדשים הוא משום דביעור נחשב מלאכה כמ"ש רש"י ז"ל דלשיטת הרא"ש דהטעם משום דבעי צורך קצת ובשריפת קדשים דיכול לבער אחר יו"ט ליכא צורך קצת א"כ תקשה בפסחים (דף מ"ח), בהא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דאמר לי' ר"א לדבריך הרי הוא עובר על ביוב"י וקשה אמאי עובר הא הכא ודאי יכול לבערו תיכף אחר שיפריש משום מתוך דהא אסור להשהותו משום איסור ב"י דהא לא ביטלו ועובר על ב"י והוי שפיר צורך קצת [ואף דר"א מתלמידי שמאי וב"ש לית להו מתוך בביצה (דף י"ב) מ"מ הא ר' יהושע נמי לא פליג אלא מטעמא אחרינא] א"ו דעיקר הטעם דשריפת קדשים כמ"ש רש"י ז"ל משום דרחמנא אחשיב לביעורי' והאי טעמא נמי שייך בחמץ ולא מהני בזה מתוך דמלאכת הביעור לא שייכא לצורך יו"ט דנימא בה מתוך ולהכי אסור לבער אף היכא דעבר אב"י: מיהו בעיקר הדבר שכתבנו בטעם הרמז"ל דאסור לבער החמץ משום דביעור עצמו נקרא מלאכה נראה דיש לדחות דאפילו אם נימא דלבער בכ"ד מיקרי מלאכה מ"מ היינו דווקא היכא דמצוה בשריפתה כמו תרומה וקדשים שאין שריפתן לכלות הדבר מן העולם רק דשריפתן הוא קיום מצותן וכמ"ש בשבת (דף כ"ה) כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת וכמו שהתרומה טהורה מצותה באכילה כך תרומה טמאה מצותה בשריפה ומצינו בזה פרטי דינים דאין שורפין אותן בלילה ושריפה כזו שפיר מיקרי מלאכה ומשו"ה אסור לשרוף קדשים ביו"ט. אף דבשארי הבערות אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה וכו' אבל שריפת קדשים אסור משום מלאכת הביעור דרחמנא אחשבי' לביעורי' וזה לא הותר לצורך אבל ביעור חמץ למ"ד השבתתו בכ"ד דלא קפיד קרא אלא שיעבירו מן העולם ואין עיקר מצותו עסק בביעורו אלא העדרו שאחר ביעורו הוא יסוד ועיקר מצותו בזה לא מצינו שיהא הביעור נחשב מלאכה כשיבערו בכ"ד ולדידן דקיי"ל השבתתו בכל דבר אמאי אסור. ובזה נדחה נמי הראי' מהא דמפריש חלה בטומאה ביו"ט דאמר ר"א לדבריך הרי הוא עובר בב"י דאף דמשום ביעור חמץ הא יכול לבער ביו"ט דאין ביעורו נחשב מלאכה מ"מ הא החמץ הזה תרומה ויש בו מצות ביעור מחמת קדושת תרומה וביעור דתרומה שפיר מיקרי מלאכה דרחמנא אחשבי' לביעורי' ולא שייך בזה מתוך אבל בחמץ גרידא דאין הביעור נחשב מלאכה אה"נ דשרי): ונראה דמגופא דסוגיא דהמוצא חמץ בביתו יש להביא ראי' גדולה לשיטת רש"י ז"ל דהיכא דלא ביטל קודם יו"ט רשאי לבער ביו"ט דיש לדקדק בסוגיא זו דקדוק עצום דמעיקרא אמר רב המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי ולא הזכיר הך דינא דאם של הקדש הוא א"צ משום דמיבדל בדילי מיני' רק רבא הוא דמסיים ואם של הקדש הוא א"צ משום דמיבדל ובאידך מימרא דרב דחמצו של עובד