עונג יום טוב פו

לתקן קאי ובידו לאפותה אם היה פנוי עיי"ש וא"כ קשה לרש"י מאי דיקא נמי דקאמר דלמא לעולם דכבר החמיצה העיסה והא דקתני היה יושב בבהמ"ד משום דאם הי' בביתו הי' יכול לבער בשריפה או בדבר אחר ועכשיו כשהוא בביהמ"ד משום ביטול בהמ"ד התירו לו לבטל בלבו ומזה מוכח דלשורפו אסור אע"ג דעבר בב"י כדעת הר"מ ז"ל ושפיר קאמר דיקא נמי מיהו אין זה ראי' כלל דגם רש"י ז"ל דסובר דיכול לבער כשלא ביטל משום איסור ב"י הוא רק לפי המסקנא דלא מהני ביטול אחר זמן איסור ומשום איסור ב"י שרי לבער אבל לפי מאי דהוי מפרשינן דברייתא מיירי שכבר החמיצה העיסה וביטול מהני אפילו אחר שתחמץ א"כ פשיטא דאסור לבער ביו"ט כיון דלא עבר בב"י אם יבטל ואפילו לבער בכ"ד אסור ואפילו לטלטלו אסור כיון דיכול לבטל ביו"ט וכמו דקיי"ל לדידן דאסור לבער ביו"ט ביטלו לשיטת רש"י ז"ל ולא שרי אלא לכפות עליו כלי ושפיר קאמר דמדקתני הי' יושב בביהמ"ד ע"כ מוכח דכשיושב בביתו יש לו תקנה אחרת ומזה מוכח דמיירי בעסה מגולגלת מקמי דתחמיץ והנה האחרונים הקשו על הר"מ ז"ל דהא בגמ' אמרינן אהא דאמר ר"ע תשביתו מעריו"ט דאי ביו"ט הא כתיב ל"ת כל מלאכה ש"מ לא אמרינן שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך א"כ לדידן דקיי"ל דאמרינן מתוך הא שרי לבער ביו"ט ועוד דקיי"ל השבתתו בכ"ד ויכול להשביתו בפירור וזורה לרוח ואמאי אסור לבער היכא דלא ביטל ואין לומר דבאמת מן התורה שרי ורבנן הוא דגזרו ועקרו דבר מה"ת בשוא"ת דז"א דכיון דשרי מה"ת לבער במלאכה גמורה פשיטא דגם מדרבנן שרי דהא ודאי מה שעקרו דבר מה"ת ואסרו מדרבנן לבער אפילו במלאכה דרבנן הוא משום דגזרינן שמא יבער בשריפה דהוי מלאכה דאורייתא ע"כ גזרו שלא לבער כלל אפילו במלאכה דרבנן ועקרו דבר מה"ת בשוא"ת אבל אם נימא דשרי לבער בשריפה ממש ודאי דאף מדרבנן לא גזרו בזה כיון דא"א לבא בזה לידי איסור תורה ע"י ביעורו ואמאי פסק הר"מ ז"ל דאסור לבער אפילו כשלא ביטל: ונ"ל דדברי הר"מ ז"ל נכונים דהנה הנבו"י הקשה אהא דאמר רבא אדר"ע ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה דהא אפילו אי השבתתו בכ"ד נמי אסור לבער ביו"ט וכמש"כ רש"י ז"ל בביצה (דף כ"ח) על החלה שנטמאת לא יזיזנה ממקומה ואפילו להאכיל לכלבים אסור משום דרחמנא אחשבי' לביעור תרומה וקדשים דהביעור בעצמו מיקרי מלאכה א"כ ה"נ גבי חמץ אפילו אם יכול לבער בכ"ד מ"מ הביעור מקרי מלאכה ובאמת אף שהתוס' חלקו שם על רש"י במש"כ דלכלבו אסור להאכיל משום דמצותה בשריפה מ"מ בהאי סברא שכ' רש"י דטעמא שאסור לשרוף קדשים משום דביעורו מחשיב מלאכה לא מצינו שיחלקו על רש"י ז"ל ועוד דבדעת הר"מ ז"ל בודאי מוכרחים אנו לומר שסובר כדעת רש"י ז"ל דמצות ביעור מחשיב להקרא מלאכה דהא בעיקר הדבר שאמרו אין שורפין קדשים ביו"ט קשה דהא אנן קיי"ל דאמרינן מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך א"כ אמאי אסרו שריפת תרומה וקדשים מקרא דהוא לבדו אי משום דהוי יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה הא מ"מ לישתרי משום מתוך והרא"ש כ' (בפ"ק דביצה) בסוגיא דמתוך דלהכי לא אמרינן בי' מתוך משום דלא הוי צורך קצת דהא יכול לשורפו אחר יו"ט. אבל הר"מ ז"ל הא סובר דלא בעי צורך קצת גבי מתוך כמ"ש הה"מ בשמו (בה' יו"ט). וכמו כן קשה לרש"י ז"ל דכתב בהדיא בביצה (דף י"ב) דמדאורייתא אינו צריך צורך קצת כלל נימא גבי שריפת קדשים מתוך. אבל לפי מש"כ רש"י דמלאכת הביעור מיחשב מלאכה א"ש דעל הביעור לא שייך מתוך כלל דמתוך לא שייך אלא במלאכה שעושים אותה לפעמים לצורך הדיוט כמו הבערה ובישול וכדומה ואמרינן מתוך שהותרה וכו' אבל מלאכת מצות הביעור לא שייך גבי צורך הדיוט ולא שייך גבי' מתוך ואסור אף בפירור וזורה לרוח וממילא דאין שורפין דנהי דעל מלאכת השריפה אפשר לומר מתוך מ"מ על מלאכת הביעור לא שייך מתוך ולא עדיף שריפה משאר ביעור דאסור משום מלאכה דלא שייך בו מתוך משום דלא משכחת לה גבי צורך הדיוט: ויש עוד סמך לסברא זו דאמרינן בפסחים (דף מ"ז) למ"ד מוקצה דאורייתא לקי משום ל"ת כל מלאכה אע"ג דלאו כלום עביד אלא הכנה בעלמא מ"מ כיון דרחמנא אחשבה להכנה מיחשב מלאכה וה"נ לענין ביעור קדשים וקושיית הנב"י נראה לי ליישב דדוקא ביעור דקדשים מיקרי מלאכה כיון דאין לו תקנה אלא בביעור להכי אחשביה רחמנא לביעוריה ומיחשב מלאכה אבל חמץ אי הוי אמרינן דתשביתו ביו"ט עצמו הרי יכול לבטל ביו"ט דגלי קרא. ואע"ג דאח"ז איסור אינו יכול לבטל משום דלאו ברשותו קאי היינו לדידן דתשביתו מעריו"ט אבל אי תשביתו ביו"ט א"כ גלי קרא דיכול לבטל ביו"ט דביטול מלשון תשביתו נפקא וכיון דיכול לבטל אין הביעור מיחשב מלאכה דהא לא קפיד קרא אביעור דידי' דוקא ושפיר מוכיח רבא דר"ע דאמר ואי ביו"ט מי שרי הא כתיב ל"ת כל מלאכה סובר אין ביעור חמץ אלא שריפה דאי השבתתו בכ"ד הוי שרי ביו"ט דכיון דרשאי לבטלו אין הביעור נחשב מלאכה וכ"ז אי תשביתו ביו"ט אבל לדידן דתשביתו מעריו"ט א"כ בי"ט אינו יכול לבטל משום דלאו דידי' הוא ושוב עצם הביעור מיחשב מלאכה כיון דאין לו תקנה אלא בביעור ושפיר פסק הר"מ ז"ל דהמוצא חמץ בביתו ביו"ט אסור לבער אף לדידן דאמרינן מתוך מ"מ כבר הוכחנו מהא דשריפת קדשים דעל מלאכת הביעור לא שייך מתוך ואסור לבער אף בכ"ד ואין להקשות לפי מש"כ דכל היכא דלא מהני ביטול אסור לבער אפילו בכל דבר א"כ לפי מש"כ השא"ר דבחמץ המופקד אצלו לא מהני ביטול משום דלאו דידי' הוא כמש"כ שם בתשובה א"כ לא מוכח מר"ע דסובר אין ביעור חמץ אלא שריפה. דאפ"ל דר"ע נמי סובר דהשבתה בכ"ד והוכחתו דתשביתו מעריו"ט הוא משום דמסתמא קראי מיירי בכל מיני חמץ הצריך ביעור בין שלו בין של אחרים וקבל עליו אחריות ובפקדון דלא מהני ביטול הא מקרי הביעור בעצמו מלאכה אף שמבערו בכ"ד ואכתי מנ"ל דר"ע סובר אין ביעור חמץ אלא שריפה מיהו ז"א דמש"כ השא"ר דלא מהני ביטול בפיקדון הוא רק לפי המסקנא דתשביתו מעריו"ט אבל לאח"ז איסורו אינו יכול לבטל משום דלאו דידי' הוא ה"נ בפקדון מיקרי נמי לאו דידי' הוא אבל לפום ס"ד דתשביתו ביו"ט ורשאי לבטל אף לאח"ז איסורו אע"ג דלאו דידי' הוא א"כ הוא הדין דיכול לבטל פקדון אע"ג דלאו דידי' הוא וסגי בגילוי דעתא דלא ניחא לי' בקיומי' ועוד דכיון דעיקר ביעור חמץ לאו דוקא ביעור אלא או ביעור או ביטול לא מיחשב הביעור מלאכה