עונג יום טוב פה

להקדש עולה לשם השליח דהא גזלו מבעלים והגוזל שקל יצא ידי שקלו כמ"ש הרמב"ם בהלכות שקלים דאף שאינו מחויב קרן וחומש ואשם מ"מ יצא לחולין וקנהו השליח ועולה לו לשקלו מידי דהוי אנוטל פחות משו"פ מהקדש שיצא לחולין אע"ג דליכא מעילה בפחות מש"פ: וראי' לזה דגם בפחות מש"פ יצא לחולין מהא דפריך בפסחים (דף כז) אהא דאמרינן ואפר הקדש לעולם אסור והלא מעל המסיק וכל היכא דמעל המסיק נפיק לחולין ולא משני כגון דלא הי' בעצים שהסיק שו"פ דלא מחייב במעילה ולא נפיק לחולין א"ו דנפיק לחולין אף שאין בו שו"פ וה"נ היכי דמעל בדבר שחייב אדם באחריותן אע"ג דלא מחייב קרן וחומש משום דליכא פסידא להקדש מ"מ נפיק לחולין ויצא ידי שקלו כמו בגזל מהדיוט שכ' הרמב"ם ז"ל דיצא יד"ח]: וכה"ג כתבו התוס' ג"כ לחלק בין קדשי בה"ב לקדשי מזבח בכריתות (דף יג) אמתניתין דיש אוכל אכילה א' וחייב עליה חמש חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב והוא נותר כו' וכתבו התוס' וז"ל והא דאמרינן דמעל אע"ג דלא שוי מידי ובפסחים אמרינן האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל התם בקדושת דמים דלא נחית עלייהו קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה אינו שו"פ ולא נהנה מן ההקדש שו"פ עכ"ל הרי דבקדושת הגוף מעל אע"ג דלא שוי מידי ובקדושת דמים בעינן שיהא להקדש שו"פ אף אנו נאמר דבקדושת הגוף מעל אף שהבעלים חייבים באחריות ובקדושת דמים לא מעל אם הבעלים חייבים באחריות דליכא פסידא להקדש: שוב מצאתי שמשמע כן מדברי הפ"י בב"ק (דף י"ב) דקאמר התם נכסים שאין בהם מעילה מעילה הוא דלית בהו הא מקדש קדשי מאן תנא ר' יוסי הגלילי ובקדשים קלים דהוי ממון בעלים. והקשה הפ"י אמאי לא מוקי לה כר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותו הוי ממונו עיי"ש מה שתירץ משמע דבקדשים שחייב באחריותן מקרי אין בהם מעילה ולר"ש חייב בנזקם עיי"ש: ולפי זה קשה מה שפירשנו בדברי הבעה"מ דמיירי שאכל חמץ של הקדש שהמקדיש חייב באחריותו והאוכל מעל משום דהפסיד להקדש דבר הג"ל הא גבי שקלים אמרינן דהשוקל עד שלא נתרמה תרומה לא מעל ואדרבה המשלח צריך לשקול שקל אחר והמועל פטור מחמת שכבר שילם המשלח וה"נ נימא שהמקדיש ישלם להקדש מחמת שחייב באחריותו וממילא יפטור האוכל שכבר שילם המקדיש: ונראה דג"ז נכון דודאי באמת עדיף טפי שהאוכל ישלם קרן וחומש והבעלים יפטרו דבהכי איכא רווחי להקדש שיש להקדש קרן וחומש ודטבא להקדש בעינן למיעבד דאם ישלמו הבעלים לא נוכל לחייב האוכל קרן וחומש כיון דלא הפסיד להם מידי שכבר נשתלם הקדש פסידא דידי' מהבעלים להכי עדיף טפי לפטור הבעלים ולחייב האוכל קרן וחומש מיהו גבי שקלים א"א ליפטר המשלח ולחייב השליח במעילה דהא השוקל מחויב לשקול פעם שני כיון שהשליח שקל לעצמו עד שלא נתרמה תרומה מחויב המשלח לשקול שקל אחר לצאת י"ח וממילא ליכא שוב מעילה גבי שליח כיון שכבר נשתלם הקדש מפסידא דידהו ששקל המשלח שקל אחר וכל היכא שכבר גבו הקדש פסידא דידהו ליכא מעילה אבל גבי אוכל חמץ של הקדש שחייב המקדיש באחריות אנו יכולין לפטור הבעלים מתשלומין ומחייבין האוכל במעילה וממילא מיפטרי הבעלים דהא לא הוי פסידא להקדש שקיבלו קרן וחומש ושוב ליכא חיוב אחריות לבעלים וכה"ג מצינו גבי תרומה דתנן (בפ"ו דתרומות) המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה הם משלמין קרן וחומש מפני שהם כשוגגין והוא משלם להם דמי סעודתן שדמי החולין יתירים מדמי תרומה ולא אמרינן שהמאכיל ישלם קרן דהא הוי עלי' גזלן והאורחים יפטרו מקרן וחומש התם ניחא טפי לכהן למימר שהאוכלים ישלמו קרן וחומש והמאכיל יפטור מלשלם דמי תרומה לכהן ואלו שם בפ"ז המאכיל תרומה לעבדיו ובניו הקטנים משלם את הקרן ואינו משלם את החומש מפני שאין להם לשלם וקאמר בירושלמי היו לו נכסים שאין לרבו רשות בהן לא הספיק לשלם עד שנשתחרר נותן היינו העבד נותן קרן וחומש עיי"ש ונקט לא הספיק לשלם עד שנשתחרר הא אם שילם האדון אין העבד נותן אף שנשתחרר אח"כ והיינו דהעבד לא היה לו מה לשלם קרן וחומש והוצרך האדון לשלם קרן אבל אם נשתחרר העבד קודם ששילם הרי יש להעבד מה לשלם ובר תשלומין עדיף טפי למרמי חיובא על העבד קרן וחומש וממילא האדון פטור וזה ממש כדברינו דכל היכא שבידינו לחייב את אחד קרן ואת אחד קרן וחומש עדיף טפי לחייב בקרן וחומש ולפטור את השני מקרן להכי באוכל חמץ של הקדש שהבעלים חייבים באחריות מעל והבעלים פטורים אבל היכא שההכרח לחייב את זה קרן כמו גבי שולח שקלו שצריך לצאת מצות שקל ממילא ליכא על השליח מעילה וכן גבי תרומה שההכרח הי' שישלם האדון מפני שהעבד אין לו לשלם מיפטר העבד מקרן וחומש אף אם נשתחרר אחר ששילם האדון ודברי הבעה"מ ברורים מיהו בחולין (דף קל"ט) דפליגי ר"י ור"ל גבי אומר הרי עלי מנה לבדק הבית וסובר ר"ל דאם נגנבו או שאבדו פטור המקדיש משום דכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא פרש"י ז"ל ואם הגנב הוציאו לחולין מעל הגנב והבעלים פטורים משמע דלר"י הבעלים חייבים מחמת שאמר הרי עלי ואף היכא דהגנב מעל ומשלם קרן וחומש ושמא יש לחלק בין קבלת אחריות דשומר לקבלת אחריות דהרי עלי וצ"ע: ומ"מ זהו שלא כדברי הפ"י ודו"ק: סימן כז דין מוצא חמץ בתוך ביתו ולא בטלו מעיו"ט אי מותר לבערו ביו"ט בגמרא פסחים (דף ו') אמרינן המוצא חמץ בתוך ביתו ביו"ט כופה עליו כלי ע"כ וכתב רש"י ז"ל דמיירי בביטלו משמע דבלא בטלו כיון דעובר מה"ת בב"י ובי"מ רשאי לבער ביו"ט אבל הרמב"ם ז"ל כתב (בפ' ג' מהלכות חמץ הלכה ח') דאפילו לא ביטל מ"מ אסור לבער ביו"ט וכ"פ בש"ע (סימן תמ"ו) דמדסתם משמע אפילו לא ביטלו ועיין מג"א (ס"ק ב') דאפילו לטלטלו אסור ואע"ג שלא הי' בכלל הביטול כגון שנתחמץ ביו"ט ועובר על ב"י דאורייתא ומוקצה הוי דרבנן מ"מ כיון דשוא"ת הוא אסרוהו. והר"מ תירץ דלא שרי לטלטלו כדי לבערו משום דבעידן דמטלטל לי' לא מקיים מ"ע דתשביתו עד שעת הבערה עיי"ש: ולכאורה יש להביא ראי' לדברי הר"מ ז"ל מהא דאמרינן בפסחים (דף ו') דלבתר איסורי' לא מצי מבטל לי' ופריך מהא דתניא היה יושב בבהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו אחד שבת וא' יו"ט בשלמא שבת משכחת לי' בי"ד שחל בשבת אלא יו"ט לבתר איסורו הוא ומשני הכא בתלמיד היושב לפני רבו עסקינן ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתירא שמא תחמיץ דמבטל בלבו מקמי דתחמיץ דיקא נמי דקתני היה יושב בביהמ"ד ש"מ ופרש"י ז"ל דיקא נמי דקתני היה יושב בבהמ"ד דמשמע מפני שאינו יכול לקום ולילך משם הוא מבטלו בלבו ואי בחמץ גמור ל"ל יושב בבהמ"ד ואפילו אם היה פנוי מה בידו לעשות יותר השבתה בלב זהו ביעורו א"ו כשיש בידו