עונג יום טוב פג

ואכלו שגרם לו הפסד ממון שאלו לא גנבו היה זה הגזלן אומר לו להנגזל הש"ל וה"נ באכל חמץ של הקדש שהבעלים חייבים באחריותן שהוא גורם לבעלים תשלומי ממון הלכך בר דמים הוא ובר מעילה הוא מהשתא וי"א סובר דבר הג"ל לאו כמ"ד הלכך לאו בר דמים הוא ולאו בר מעילה הוא ואע"ג דלקמי חזי דא"נ דכר"ש ס"ל מ"מ השתא לא חזי ובתר השתא אזלינן עכ"ל ולדבריו לא מיקרי גורם לממון כל מה שיהא ראוי לאח"ז והא דהוי כממון למ"ד דג"ל כממון דמי הוא משום שהבעלים חייבין לשלם להקדש: וראיתי לקצה"ח שכ' שלא ירד לכוונתו דכי משום שהפסיד לבעלים באכילתו ישלם קרן וחומש ואשם להקדש הא להקדש לא הפסיד מידי שהרי הוא אסור בהנאה ואדרבה עשה טובה להקדש שהבעלים מתחייבין לשלם דמים ע"י אכילתו ולענ"ד דברי הבעה"מ נכונים וברורים דהא אמרינן בב"ק (דף קה) בבעיא דגזל חמץ ועבר עה"פ ונשבע עליו מהו מי אמרינן כיון דאי מגנב או מתבד בעי שלומי ממונא קכפר לי' א"ד השתא הא איתיה בעיניה ומסיק דמילתא דמיבעי' לי' לרבא פשיט לי' לרבה שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך ש"ח אני ש"ש אני עליו חייב כו' כיון דאי מיגנב ממונא קא כפר לי' אלמא דלמ"ד דבר הגורם לממון כמ"ד אם כפר לי' דבר שאם היה נגנב היה חייב באחריותו לשלם דמים מקרי כפירת ממון א"כ האי חמץ שהבעלים הקדישוהו וחייבין באחריותו כגון שהקדיש ע"מ לחייב באחריותו אף שמעכשיו לאו בר דמים הוא שאסור בהנאה הוא מ"מ יש להקדש זכות בגווי' שאם יגנב אז ישלמו הבעלים ממון להקדש ולהכי למ"ד דהג"ל כמ"ד יש להקדש ממונא בהאי חמץ: דאף כשהוא בעין עפרא בעלמא הוא דבתר השתא אזלינן והבעלים א"צ ליתן חמץ אחר דמה איכפת להו במה שנאסר החמץ [ולעיל בארנו דאפילו אם פשע במה שלא מכרו יכול לומר גבי הקדש נמי הש"ל וא"צ לשלם דמים] אבל אי מיגנב או מיתבד מחויב לשלם דמים שהרי חייב באחריותו ואף אם נימא דכיון שנאסר קודם שנאבד מפטרי הבעלים מאחריותו שכבר נעשה כעפרא בעלמא והם לא קבלו אחריות רק כשיהא להקדש פסידא ע"י אבידתו מ"מ משכחת לה אם פשע במה שלא מכרו שאז ודאי חייב לשלם אי מיגנב כיון שאינו בעין לומר הש"ל חייב לשלם מחמת אחריותו וכשקיבל אחריות בשעת נדרו חייב גם בהקדש באחריות וא"כ יש להקדש גורם לממון בהאי חמץ שאם יאבד ישלמו הבעלים וכיון דג"ל כממון דמי מיקרי אוכל ממון הקדש וחייב לשלם קרן וחומש ואשם להקדש דהא יש להקדש דין ממון בהאי חמץ שהוא גורם תשלומין לבעלים אם מגנב או מתבד וזה שאכלו נהנה מממון הקדש. ואין לומר דלא הפסיד להקדש מידי משום דעכשיו שאכלו ישלמו הבעלים להקדש משום שחייבין באחריות של האי חמץ דסוף סוף כיון דקיי"ל גורם לממון כמ"ד ולהקדש יש בהאי חמץ גורם לממון והוא אכלו כבר אכל ממון הקדש ולא מיפטר עד דמשלם קרן וחומש ואשם והבעלים באמת פטורין כיון דהוא משלם דמים ושפיר דייק בעה"מ ז"ל בלשונו שהחמץ גורם לממון גבי הקדש שגורם שהבעלים ישלמו אי מגנב. אבל מה שיהא מותר אחה"פ לא מיקרי כלל גורם לממון כיון דהשתא לא חזי מידי אפילו למ"ד גורם לממון כמ"ד וזהו כוונת בעה"מ ז"ל בבירור ואע"ג דהוא ז"ל מייתי גורם לממון דגזל חמץ ועעה"פ ושם גרם לגזלן באכילה זו שמתחייב לשלם ממון ובאוכל חמץ של הקדש לא גרם להקדש שום תשלומין רק שאם לא היה אוכל אפשר שהיה מגנב או מתבד והיה ההקדש מרויח מזה ממון דינו של בעה"מ ז"ל מוכרע מהך דינא דגזל חמץ ועעה"פ ונשבע עליו וכן משורי גנבת והוא אומר ש"ח או ש"ש אני עליו דשם מיקרי גורם לממון במה שמנע ממנו הספק ריוח דדילמא מיגנב ומקרי גורם לממון וחייב קרבן שבועה וה"נ גבי הקדש מנע מהקדש ריוח הספק דדילמא מיגנב וכמו באוכל הקדש דהתירא שהקדישו בעלים וקבל אחריות שהאוכל מעל והבעלים פטורים. ה"נ האוכל חמץ של הקדש שקבלו הבעלים אחריות האוכל חייב ומעל משום שמנע מהקדש ספק ריוח דמיגנב ומתבד דאם החמץ בעין הבעלים פטורים וכשנאבד הבעלים חייבין ולזה מעל האוכל: והבעלי' פטורי' כיון שהאוכל משלם הרי הוא כמו שהחמץ קיים]: ועוד נראה דאף אם נימא דא"א לחייב האוכל החמץ משום דמתהני מהקדש ע"י שיש להקדש זכות גורם לממון בהאי חמץ משום דכיון דבאכילה זו גרם תשלומין להקדש שע"י שיאכלו נתחייבו הבעלים להכי לא מקרי מפסיד להקדש לחייבו עי"ז אעפ"י שאכל ונהנה מ"מ הכא מיירי שהבעלים שהקדישום גופא אכלו וכיון שהבעלים הקדישום ע"מ להתחייב באחריות ואי מגנב או מתבד חייב לשלם הרי יש להקדש בהאי חמץ זכות גורם לממון וממונא דהקדש הוא והבעלים שאכלו מחויבים לשלם דאפילו אם היה מתבד היה חייב לשלם כש"כ עכשיו שאכלו ומשלם קרן וחומש ואשם הואיל ויש להקדש בו זכות גורם לממון דומה כמו שהיה בו דין ממון בשעת אכילה ממש ולמ"ד דבר הג"ל לאו כמ"ד ליכא מעילה בזה דאף שהוא חייב באחריותו וכשאכלו הרי ליתא בעינא למימר הש"ל ומחויב לשלם ממון מחמת קבלת האחריות ומעילה ליכא כיון דדבר הג"ל לאו כממון דמי ולא היה להקדש דין ממון בזה ליכא מעילה דמעילה ליכא אלא בהנאה מדבר שההקדש יש בו דין ממון משא"כ בזה דליכא להקדש דין ממון דדבר הג"ל לאו כממון דמי וחייב לשלם ממון מחמת קבלת אחריות דידי' ומ"מ מעילה ליכא להביא חומש ואשם אבל למ"ד דבר הג"ל כממון דמי יש להקדש דין ממון משום האי זכותא דאי מגנב או מתבד וחייב בדין מעילה בחומש ואשם שנהנה מדבר שיש להקדש דין ממון: ובזה היה מיושב מאי דקשיא לי בהא דמפרש דפליגי אי גורם לממון כממון דמי דא"כ מאי איריא דנקט האוכל חמץ של הקדש האי דינא הוי מצי למיתני בנטל חמץ של הקדש והגביהו ע"מ לטלו דמעל בהגבהה בלא אכילה וצ"ל דמיירי בגזבר או בבעלים שהקדישו החמץ שהוא כגזבר עליהם דלא מעל בהגבהה לחוד כדאמרינן בב"ק (דף כא) הכא באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן כמש"כ רש"י שם דהגזבר לא מעל בהגבהה והיא גופא קשיא למה נקט בגזבר וצריך למתני האוכל חמץ של הקדש נתני הנוטל חמץ של הקדש ובאדם דעלמא שאינו גזבר דמעל בהגבהה לחוד אבל למש"כ א"ש דאפשר לומר דאחר שאכל פטור דלא הפסיד להקדש אלא אדרבה גרם רווחא להקדש שבאכילתו מחויב הגזבר לשלם להקדש דאין לו עוד במה לומר הש"ל אבל השתא דנקט גזבר שאכל שפיר מתחייב אף שכבר נאסר בהנאה מ"מ היה להקדש דין ממון בזה דאלו מגנב ומתבד צריך הגזבר לשלם דמים מחמת קבלת אחריות ולהכי מקרי אוכל ממון הקדש שיש להקדש דין זכות גורם לממון בגוויה ולא מיקרי עפר בעלמא: