עונג יום טוב פב

בחמץ זה שהלוקח מכר החמץ לכותי והחמץ מונח ברשותו של מוכר הראשון הרי הוי ממש חמצו של כותי המופקד אצל הישראל דהא הלוקח לא הוי בידו למכור הרשות של המוכר שהחמץ מונח בו ודעת המג"א (בסי' ת"מ) שהחמץ של הכותי המופקד אצל ישראל אסור בהנאה מיהו הח"י פסק בסי' הנ"ל שחמצו של הכותי המופקד אצל ישראל מותר בהנאה והביא דברי הירושלמי דקאמר בפ"ב דפסחים כותי שהפקיד חמצו אצל ישראל ר' יונה אמר מותר ר"י אומר אסור ר' יונה אמר מותר חמצו של כותי הוא וישראל הוא שעבר עלה ע"כ הרי דמסיק כר' יונה דמותר: ובאמת דדברי הח"י בזה צ"ע טובא דמדברי הרא"ש ז"ל בפסחים (דף ל"א) מבואר בהדיא גבי כותי שהלוה לישראל על חמצו דחמץ המופקד אסור בהנאה אחה"פ שכתב שם (בסימן יו"ד) דהכותי שהלוה לישראל על חמצו אם לא הרהינו אצלו אף דאמר לו מעכשיו לא גרע מחמצו של כותי ברשות ישראל ואחריות הוא על ישראל עיי"ש. הרי שכתב בהדיא דחמצו של כותי ברשות ישראל אם קיבל הישראל עליו אחריות אסור אחה"פ ובאמת שיש לתמוה דמאי קנס הוא לישראל הנפקד שהחמץ נאסר בהנאה כיון שיכול להחזירו לכותי ואפילו אם הוזל ע"י שנאסר בהנאה ואינו ראוי לישראל נמי יכול לאמר הש"ל כמו שפסק המג"א בסי' הנ"ל וא"כ מאי קנסא הוא לגבי הנפקד מה שנאסר בהנאה ומכש"כ היכא דלא הי' יכול למוכרו קודם הפסח דלא פשע כלל דודאי יכול להחזירו להכותי אף למ"ד אין אומרין באיסורי הנאה הש"ל: מיהו לפמש"כ במ"א על מש"כ המק"ח (סימן ת"מ) אם הכותי המפקיד חמץ בבית ישראל חייב מעות לישראל הנפקד וכשיאבד החמץ לא ישלם לו חובו מיקרי אחריותו עליו וחייב לבער עכ"ל ולענ"ד צריך עיון בדין זה טובא דנ"ל דלא אמרינן גורם לממון כממון דמי אלא היכא דאי מיגנב ומיתבד צריך לשלם דמים מביתו דזה שייך שפיר מיקרי גורם לממון דהיינו שממונו מינטר אגב זה הפקדון דאלו מיגנב הפקדון מחוייב לתת ממונו וכיון דממונו ודאי דידיה מיקרי. הפקדון הגורם לקיום ממונו נמי מיקרי ממון דידיה ואף אם אין לו במה לשלם אם יגנב או יתבד מ"מ יחול עליו שיעבוד ממון לשלם מכל אשר תשיג ידו אבל אם כבר נתן מעותיו בתורת הלואה להכותי ואי מיגנב או מיתבד יאבד מעותיו ולא ישלם לו הכותי זה לא מיקרי גורם לממון דמעותיו כבר להוצאה נתנו ואיבוד מעותיו שכבר אינם ברשותו לא הוי גורם לממון דהא שיעבודא בעלמא אית ליה על הנכרי ודמי להא דאמרינן בפ"ק דקידושין (דף ו') דהמקדש במלוה אינה מקודשת משום דמלוה להוצאה ניתנה והא דאמרינן בפסחים (דף ל"א) דישראל שהלוה לכותי על חמצו למ"ד ישראל מכותי לא קנה משכון אינו עובר עליו אפילו בהרהינו אצלו וכתב הבעה"מ והרא"ש ז"ל דמיירי שלא קיבל עליו אחריות הא אם קיבל הישראל אחריות עובר בב"י מטעם קבלת אחריות והתם לא יצטרך הישראל לשלם מעות מביתו רק שיאבד חובו שהכותי לא ישלם לו הרי דגם מה שמאבד חובו מיקרי גורם לממון התם איכא למימר דלא משום דמי המשכון בעינן בלא קבלת אחריות דבדמי המשכון לא איכפת לן במה שינכה לו על חובו רק משום דמסתמא המשכון שוה יותר מדמי החוב ויצטרך הישראל לשלם מביתו כשיאבד להכי הוצרכו לומר דמיירי שלא קיבל עליו אחריות דאף דמצינו בשבועות (דף ל"ב) גבי משביע עד א' דמיקרי גורם לממון במה שהוא מוציא ממון ע"פ העד אלמא דמיקרי גורם לממון כה"ג התם שאני דעיקר חיוב קרבן שבועה הוא על שהפסיד וכפר להעיד ממון שהיה יכול להוציא מנתבע א"כ הרי ע"ז חייב רחמנא להכי חייב אף בע"א שאפשר שהיה משלם עפ"י העד אבל בחמץ שהחיוב על הממון דאיתא גבי' לא מיקרי גורל"מ אלו היה מוציא ממון וכן ראיתי בריטב"א שם שכתב דמאן דאית ליה התם גורם לממון כממון סובר נמי בעלמא לאו כממון דמי ורק גבי קרבן שבועה סובר כמ"דמ מדלא אייתי הש"ס הני תנאי בכל דוכתא דמזכיר דין גורם לממון ע"כ והיינו משום דהכא גלי קרא דחייב ק"ש על הוצאת ממון אף דבעלמא זה לא מיקרי גורם לממון אף לר"ש ולפ"ז נראה בנידון דידן דגורם לממון זה שאם יאבד לא ישלם לו הכותי החוב בעד החמץ לאו כממון דמי דלא מיקרי גורם לממון אלא שאם יאבד יצטרך ליתן דמים מביתו אבל בהאי חמץ שאם יאבד לא ישלם לו הא"י החוב לא מיקרי גר"ל ולא נאסר ודו"ק: סימן כו שאלה מי שנתן חמצו לא"י קודם הפסח במתנה ע"מ להחזיר לו אחה"פ אי מותר אחר הפסח או לא: תשובה באו"ח (סימן תמ"ח) מבואר דמתנה ע"מ להחזיר אסור בחמץ משום חומרא דחמץ ועמש"כ המג"א ז"ל דהוא רק חומרא ולא מדינא וכ"כ המחנה אפרים הלכות מאכלות אסורות (דף לא) דכיון שנתקיים התנאי והחזירו לו הרי היה החמץ של כותי למפרע ולא עבר אב"י אלא שהקשה ע"ז מהא דאמרינן האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל ומוקי לה דפליגי בדבר הגורם לממון אי כממון דמי אי לא דמ"ד מעל משום דסובר כממון דמי א"כ חזינן דמה שאחר זמן יהא בו דין ממון נמי מיקרי ממון אף שעכשיו הוא אסור בהנאה ואין להקדש שום זכות בו א"כ בחמץ דפסקינן דבר הגורם לממון כממון דמי מקרא דלא ימצא אם נתן לו במתנה ע"מ להחזיר לא מהני דמ"מ הוי גורם לממון שאחה"פ מחויב הכותי להחזיר לו ומטעם זה כתב דאם החמץ היה ברשות הכותי שרי דכיון דאיסורו משום גורם לממון מהני מה שמוציאו מרשותו וכדעת הפוסקים דבפקדון אם לא היה מונח ברשות ישראל שרי אבל אם היה מונח ברשות ישראל אסור מטעם גורם לממון וכבר עמדנו בעצמינו מהך סוגיא דאוכל חמץ של הקדש במועד: אבל נראה שיש לחלק דהא דזה מיקרי גורם לממון מה שיהא לו דמים בו לאח"ז הוא דוקא אם עכשיו אין לשום אדם זכות בו רק שרובע עליו איסור חמץ כמו בחמץ של הקדש ולהכי כיון דידעינן שאחה"פ יחזור להתירו מיקרי בר דמים אבל בדבר שעכשיו הוא קנוי לאחר ורשות אחרים עליו לא מהני מה שאחה"פ יחזור לידו דהיכא דאין רשות אחרים עליו רק שיוצא מרשותו ע"י אפקעתא דמלכא שנאסר בהנאה בזה אמרינן שפיר כיון שאח"ז מותר בהנאה ודבר הג"ל כממון דמי אינו יוצא כלל מרשותו אבל דבר שכעת הוא ברשות אחרים הרי ע"כ הוא יוצא מרשותו ועכשיו לאו ממונו הוא: ובזה מיושב נמי מה שהקשה הקצה"ח (בסימן שפ"ו) מהא דאמרינן בב"ק (דף צ) המוכר עבדו ופסק עמו ע"מ שישמשנו עוד למ"ד יום רמ"א ראשון ישנו בדין יום או יומים רי"א שני ישנו בדין יום או יומים ומפרשינן דר"מ סובר קנין פירות כקנין הגוף דמי ומיקרי כספו דראשון א"כ קשה דהא ר"מ סובר כר"ש דדבר הג"ל כמ"ד ומקרי גם כספו דשני בתוך למ"ד משום גורם לממון דאח"ז: ולפי מש"כ א"ש דהתם שבתוך למ"ד הוא ממון דראשון לא מיקרי ממון דשני משום גורם לממון דאחר זמן. ולפ"ז אין לאסור מטעם גורם לממון במתנה עמל"ה ועוד שבעה"מ ז"ל פי' התם הסוגיא דאוכל חמץ של הקדש באופן אחר וז"ל ת"ק סובר דבר הג"ל כממון דמי ואשכחן חמץ בפסח שהוא גורם לממון כגון גזל חמץ ועעה"פ ובא אחר וגנבו