עונג יום טוב פא

ומעתה א"ש מה שפסק הר"מ (בפ"ו מהלכות מעילה) דלקח חפץ במעות של הקדש לא מעל אם לא משך ובגמ' מייתי סייעתא מברייתא דנתנה לבלן מעל אבל בספר דמחסר משיכה לא מעל עד דמשך לר"ל אבל לר"י מעל מיד אף בספר משום דמעות קונות משום דתנא דנתנה לבלן מסתמא אזיל בשיטת תנא דברייתא דמעילה דאף דמצי הדר בי' נמי מעל א"כ לר"י דמעות קונות ד"ת מעל אע"ג דרבנן הפקיעו הקנין מ"מ הא לא בטלו הקנין קודם שחזר בו ולע"ע הוי קנין מעליא ומעל ואף דיכול לחזור בו מ"מ מעל דתנא דברייתא סובר דחזרה אינה מבטלת כח המעילה וכן הא דקאמר בדקה לוי במתניתא נתנה לסיטון מעל הוא הכל לסברת תנא דברייתא אבל הר"מ ז"ל דפסק כתנא דמתניתין במפקיד מעות דלא מעל משום דמצי הדר בי' וכסוגיא דפ' השואל. להכי פסק בלקח חפץ במעות של הקדש לא מעל משום דמצי הדר בי' ומה שפסק הר"מ ז"ל בנתן לבעלי אומנות מעל מיד נראה דגבי אומנות לא תיקנו רבנן כלל שלא יקנו מעות דדוקא גבי מכירה שדרך ליתן מעות מיד גזרו משום דטרח ומציל אבל בשכירות דמשתלמת לבסוף ואין דרך להקדים מעות אי מיקרי ונתן מעות לא גזרו כמו דלא גזרו בדמי פרה בחמור או במכור לי באלו כדאמרינן בש"ס בהזהב (דף מ"ו) וכ"כ התוס' בהדיא בפ' השואל (דף צ"ט) בד"ה כך תקנו שכתבו וז"ל ול"ל דקאי אשוכר שתקנו משיכה ולא קני מעות דהא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף עיי"ש. וברור הוא דכוונתם כמש"כ דכיון דאינה משתלמת אלא לסוף לא תקנו כלל שאין מעות קונות ושפיר נקנה שכירות מטלטלין במעות ואוקמה אדינא ושפיר כ' הר"מ ז"ל דבנתן לבעלי אומנות מעל מיד דמעות קונות ד"ת וחכמים לא הפקיעו הקנין וא"ש נמי מה שפסק (בהלכות תרומות) דישראל שלקח פרה מכהן ונתן מעות אינה אוכלת בתרומה משום דמה"ת מעות קונות ואף שחז"ל הפקיעו הקנין מ"מ קודם שחזר בו לא הפקיעו הקנין ולהכי אינה אוכלת ומה שפסק בסיפא בכהן שלקח פרה מישראל ג"כ אינה אוכלת דמשמע אף שלא חזר אחד מהם נמי אינה אוכלת דאמרינן מעות אינן קונות איכא למימר דאם יאכילנה כהן בתרומה שמא יחזור בו המוכר ותאכל ג"כ אחר החזרה ואפשר עוד לאמר דכשחזר בו בטל הקנין למפרע להכי לא תאכל בתרומה שמא יחזור בו ונמצא שפרתו של ישראל אכלה בתרומה: ומה שפסק (בהלכות איסורי מזבח) באתנן דאם מחסר משיכה לא הוי אתנן אם בא עליה ואח"כ נתן אע"ג דלא חזר בו. נ"ל דגם זה נכון לפמש"כ התוס' בתמורה (דף כ"ט) בהא דאמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו והקשו התוס' דהא לא משכחת בא עלי' ואח"כ נתן אלא בדקיימה בחצירה א"כ הרי היא מוחזקת בטלה זה והיכי שייך לאמר זיל הב לה ות' דכיון דאי לא הוה מוחזק לא אמרינן לי' זיל הב אע"ג דמטעם חצירה היא זוכה לא קרינן לה אתנן אי לאו טעמא דמפרש התם כיון דיהיב לה לצי"ש עיי"ש הרי דאף דקיימה בחצירה והיא זוכה בטלה בשכר ביאה ואפ"ה לא מיקרי אתנן אלא אם מחויב ליתן לה עפ"י דין או לצי"ש אם לא הי' תופס ואי לאו הכי לא מקרי אתנן אעפ"י שהיא זוכה בעצמה באמת בשכר ביאה א"כ פשיטא דבכה"ג דמעות ד"ת אע"ג דלא הפקיעו חכמים הקנין ושכר ביאה הוא כ"ז דלא הדר בי' מ"מ אלו תבעה לו בדינא הי' יכול לחזור בו מחמת תקנתא דרבנן וא"צ ליתן לה לצי"ש פשיטא דלא מקרי אתנן ומהתימא על התוס' ז"ל שלא חלקו בזה והקשו ממעילה: ונראה דאזלי בשיטת הרמ"ר בתמורה (דף כ"ט) בתוס' שם דתירץ תירוץ אחר וכתב הא דאמר אתנן אסרה תורה בבא על אמו מיירי בהקנה לה בקנין סודר ובזה לא הוי אתנן אי לאו טעמא דלצי"ש אבל אי הוי קיימא בחצירה הוי מיקרי אתנן אע"ג דאינו חייב לצי"ש אילו תבעה לי' אבל דברי הר"מ ודאי דיש לישב דסובר כתירוץ שבתוס' דבאתנן בעינן שיהא מחויב לה ע"י תביעה בדין או לצי"ש להכי במחוסר משיכה אחר התקנה לא מיקרי אתנן: והנה לפי מה שנתבאר דאף אם נימא דתקנתא דרבנן מהני גם לענין דאורייתא. ובעינן למיחש בהאי חמץ שקנה במעות ומכרו לא"י שלא קנוהו כלל מפני שחכמים תקנו שמעות אינן קונות מ"מ הם לא תקנו לבטל הקנין מיד רק שאם חזר בו מתבטל הקנין ואם לא חזר בו הוי קנין מעליא ושפיר זבין הלוקח חמצו לא"י וא"ל דממ"נ אם הלוקח קונה בכסף דקנין כסף בישראל קונה מה"ת א"כ הרי נכרי אינו קונה בכסף כדדרשינן בבכורות (דף יג) לעמיתך בכסף ועובד כוכבים במשיכה וא"כ לא קני ליה הכותי בקנין כסף דז"א חדא דהא התוס' כתבו בב"מ (דף מ"ח) דאיכא אמוראי דסברי דישראל וכותי שניהן קונין בכסף ולא דרשי לעמיתך להך דרשא ועוד דמסתמא הקנו ליה בקנין אגב ובק"ס כמו שנוהגין בכל בתי דינין בישראל ואין לאסור מטעם הואיל ומצי הדר ביה המוכר ברשותו קאי כדאמרי' (פסחים מו) גבי חמץ של תרומה הואיל ואיבעי מיתשיל עלה וה"נ אי הוי הדר ביה בטל הקנין למפרע דז"א דכיון דאסור לחזור בו דהא קאי במי שפרע להכי לא אמרינן הואיל כה"ג מ"מ יש לחוש בו מטעם אחר דהא אי מגניב או מתביד החמץ לא ישלם הנכרי לישראל הלוקח שמכר לו ויחזור הלוקח ממכירתו ויהא מותר לחזור בו דהא אפילו מי שפרע ליכא כדאמרינן בחמרא דבעי למינסב ליה בי' פרזק רופילא בב"מ (דף מט) ובשו"ע חו"מ (סימן ר"ד) וכיון דאי מיגנב מצי הדר ביה הלוקח אע"ג דהשתא הוי קנין מעליא כמש"כ לעיל מ"מ כיון דמצי הדר ביה אמרינן הואיל דמצי הדר ביה הלוקח כממונו של מוכר דמי אף שעדיין לא חזר בו הלוקח מיהו בזה אפ"ל דתרי חששא לא חיישינן למימר דאי מיגנב ומיתבד וודאי הדר ביה דלא מצינו שחייב הכתוב בב"י ובב"י אלא אי מיגנב ומיתבד מתחייב לאלתר לשלומי משא"כ הכא דאף אי מיגנב לא מחייב לשלומי אלא אם הדר בו הישראל מקנייתו ושמא לא יחזור בו הישראל. מיהו אכתי יש לחוש בזה מטעם אחר דהא כיון דהחמץ היה מונח ברשותו של מוכר ונהי דהלוקח קנה ליה בקנין מעות ומכרו לכותי מ"מ לא גרע מחמצו של כותי המופקד אצל ישראל שאסור אחר הפסח ואף דאין דין שומרים בכותי והאי חמץ הוי של כותי מ"מ בכה"ג שלקח הכותי מישראל פקדון שיש לו ביד ישראל חבירו נראה דחייב לשלם להכותי אם נאבד הפקדון דדוקא אם קיבל הפקדון מהכותי מיעט קרא מדין שומרים אבל אם קיבל פקדון מישראל והישראל מכר הפקדון לכותי חייב באחריות שכבר נתחייב באחריות משעה שקבל הפקדון דהא בכותי גופא אלו פירש שיתחייב באחריות חייב דהא עיקר ברייתא (פסחים ה') דלא יקבל פקדונות מכותי מוקמינן שם בקיבל עליו אחריות והיינו שהתנה בפירוש שיתחייב באחריות כמש"כ השג"א בתשובתו בדיני חמץ ורק בסתמא מיעט רחמנא כותי מדין שומרים אבל כה"ג שכבר נתחייב באחריות על האי פקדון כשהיה ביד ישראל מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וזכה הכותי בהאי פקדון בחיוב אחריותו ולא מיבעיא להך לישנא דסובר בכתובות (דף לד) דשומר מתחייב משעת משיכה ומההוא שעתא אשתעביד נכסיה דודאי חייב אף אם מכרו לכותי אלא אפילו למ"ד דלא מתחייב אלא משעת גניבה ואבידה והכא בשעת גניבה כבר הוי דכותי ובפקדון דכותי ליכא דין שומרים מכל מקום כיון שחיוב קבלת אחריות התחיל כשהיה ביד הישראל חייב גם כשמכרו המפקיד לכותי ובכל המכירות הנהוגות בינינו דלא חיישינן להאי חששא דאי מגניב החמץ לא ישלם לו הכותי אפ"ל דכיון דאנו מוכרין גם הרשות שהחמץ מונח בתוכו להכותי א"כ דמי לקיבל עליו אחריות על חמצו של כותי בבית כותי אבל