עונג יום טוב עט

שכבר נאסר החמץ ונעשה כעפרא שוב אין קידושין תופסין כלל דלא יהיב לה מידי וכן גבי אתנן כיון דהיא הקדישה אחר שנתן לה וקודם ההקדש לא קנתה בביאתו דמעות אינן קונות ואח"כ נתגלגל הדבר שהקדישה שוב אין ההקדש חל דכיון שחלה תקנת חז"ל קודם שבאנו לדון על דין דאורייתא מהני אף לענין דאורייתא משא"כ במעילה שהמעילה תליא בקנין המוכר בהני זוזי ולא חלה עדיין תקנתא דרבנן. ומעיקרא אנו באנו לדון על איסור דאורייתא אוקמינן אד"ת וכיון דמה"ת מעות קונות לר"י שפיר מעל וזהו כוונת התוס' דגבי אתנן נפקע הקנין קודם שבא לידי איסור דאורייתא אבל גבי מעילה מי יפקע הקנין כיון שמיד אנו דנין לענין איסור דאורייתא וראיתי להרמז"ל שפסק (בהלכות מעילה בפ"ו) אם קנה חפץ במעות של הקדש לא מעל ע"כ והוא נגד הש"ס דב"מ דאמרינן לר"י מעל וצ"ל לכאורה דסובר דסוגיא דע"ז פליגא אסוגי' דב"מ ובב"מ סובר הש"ס דאזלינן בתר קנין דאורייתא לענין דין דאורייתא ובע"ז סובר הש"ס דאזלינן גם לענין דין דאורייתא בתר קנין דרבנן וכ"פ (בפ"ד מהלכות איסורי מזבח) נתן לה טלה באתננה אם בא עלי' ואח"כ נתן לה מותר משום דמחסר משיכה: מיהו אפשר לומר וליישב קושי' התוס' בסתירת הסוגיות דב"מ ודע"ז ויתיישב בזה גם דעת הרמז"ל דבאמת אמרינן כיון דחכמים הפקיעו הקנין מהני אף לענין איסור דאורייתא וכדאמרינן בסוגיא דע"ז והא מחסרה משיכה ולא נאסר משום אתנן והא דמוכח בב"מ דלר"י מעל בנתנה לספר אע"ג דמחסרה משיכה הוא מטעמא אחרינא לפמש"כ התוס' שם בב"מ (דף מ"ג) במפקיד מעות אצל שולחני אם מותרין ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן וקאמר ר"ה אפילו נאנסו ור"נ אמר נאנסו לא ומתיב ר"נ לר"ה המפקיד מעות אצל שולחני מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל הגזבר ואי אמרת אפילו נאנסו מאי אריא הוציא אפילו לא הוציא נמי ומשני ה"ה אפילו לא הוציא ואיידי דקתני רישא הוציא קתני סיפא נמי הוציא והקשו התוס' דכיון דמוכח בסוגיא זו דהיכא דחייב באונסין מעל. א"כ בנתן מעות ולא משך תקשה דהא ע"כ דמותר להשתמש במעות דאי הוה אסור להשתמש במעות א"כ אכתי יאמר נשרפו מעותיך בעליה וכיון דמותר להשתמש במעות א"כ לר"ה חייב באונסין וכיון דחייב באונסין מעל ואמאי אמרינן דלר"ל נתנה לספר לא מעל משום דמעות אינן קונות למעול משום היתר תשמיש ותירצו דלר"י דאמר מעות קונות מה"ת רק שחכמים תיקנו שלא יקנו מותר המוכר להשתמש במעות. אבל לר"ל דמשיכה מפורשת מן התורה ומעות אינן קונות כלל אסור למוכר להשתמש במעות ולהכי לא מעל לר"ל עד דמשיך: ולפי זה אפשר לומר דהא דקאמר רבא מתניתא מסייע לי' לר"ל ומייתי מהא דתניא נתנה לבלן מעל אבל לספר לא מעל עד דמשיך ולר"י מעל אפילו בספר משום דרבא לטעמי' דסובר (בדף מ"ג) אפילו נאנסו דמקשה לי' לר"נ דאמר נאנסו לא וכיון דהיתר שימוש מחייב באונסין מעל לר"י דאף דחכמים הפקיעו הקנין ולא מעל משום קנין מ"מ מעל משום היתר שימוש דכיון דמה"ת קונה רק שחכמים הפקיעו הקנין מותר להשתמש במעות וכיון דמותר להשתמש במעות חייב באונסין ומעל אבל לר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת א"ש דכיון דמה"ת לא קנה אסור להשתמש במעות ולא מעל וכן ברייתא דנתנה לסיטון מעל הוא נמי משום היתר שימוש דמחייב באונסין אבל משום עצם הקנין לא מעל דכיון דחכמים הפקיעו הקנין לא מעל וכדאמרינן בסוגיא דע"ז לענין אתנן: ובזה נכון מה שפסק הרמז"ל דלקח מקח במעות הקדש לא אף שפסק דמעות קונות מה"ת הוא משום דכיון דכל קושיית הש"ס הוא מהיתר שימוש ובזה רבא לטעמי' דסובר שם דהיתר שימוש מחייב באונסין להכי מעל לר"י אבל הרמז"ל פסק כר"נ דנאנסו לא דהיתר שימוש אינו מחייב באונסין להכי פסק דלא מעל דמשום היתר שימוש אינו מועל כיון דאינו חייב באונסין ומשום עיקר הקנין תפס כסתמא דתלמודא בע"ז דאפילו לר"י דמעות קונות נמי לא מיקרי אתנן: ולפ"ז בעינן למימר דכל היכא שאנו דנין בקנין מעות לענין איסור דאורייתא לא מהני הקנין מידי אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל (פ"י מה' תרומות) שכ' ויראה לי כהן שמכר פרה לישראל ונתן הישראל מעות אין להאכילה תרומה מפני שד"ת מעות קונות אעפ"י שעדיין לא משך הלוקח ואם מכר ישראל לכהן אעפ"י שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך עכ"ל מבואר מזה דלענין איסור דאורייתא אזלינן לחומרא ובכהן שמכר פרה לישראל אזלינן לחומרא בתר קנין מעות ובישראל שמכר פרה לכהן אמרינן לחומרא דלא קנה עד דמשיך וזה סותר למש"כ (בהלכות מעילה) שהלוקח חפץ במעות של הקדש לא מעל משום דאזלינן בתר תקנתא דרבנן אף לקולא ולמש"כ בהלכות איסורי מזבח כמו שכתבנו לעיל בשמו: לכן נ"ל ליישב שיטת הר"מ ז"ל באופן אחר דהנה רש"י ז"ל כתב בב"מ (דף מ"ח) גבי פלוגתא דר"י ור"ל דנ"מ לענין איסורא כגון אם קידש בו אשה דלר"י הוי קדושין דמדאורייתא קני' ודידי' הוי ולר"ל לא הוי קידושין [ובמק"א עמדנו על דברי רש"י דכיון דהלוקח מסר החפץ אל האשה בתורת קידושין א"כ הוי נמי משיכה כדתנן ב"ק (דף ע"ט) נתן לבכורות בנו או לבע"ח קנה הגנב להתחייב באונסין במשיכת הכהן או הבע"ח וה"ה לענין קנין גמור להיות שלו ועיין בטור אהע"ז (ס' ק"כ) בשם הרמ"ה ז"ל לענין קנין הנייר לענין גט אשה וישבנו דמיירי שהקידושין היה שלא בפני המוכר ולא א"ל לך וקני] ולכאורה הוי עדיף למימר איפכא היינו דאם קידש בו המוכר אשה דלר"י אינה מקודשת ולר"ל מקודשת: מיהו נ"ל דאפילו לר"י מקודשת אם קידש בו המוכר דאף דמה"ת מעות קונות מ"מ כיון שתיקנו רבנן דמעות אינן קונות הרי הפקיעו הקנין מהלוקח והוי החפץ של המוכר כדאמרינן בפ' כ"ש (דף כ"א) המקדש משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין כלל אף שאין איסורו אלא מדרבנן מ"מ הלא לא שוה מידי וה"נ דכוותה אף דמה"ת מעות קונות מ"מ חכמים הפקיעו הקנין והא דאמרינן דאם קידש הלוקח לר"י הוי קידושין אע"ג דחכמים הפקיעו הקנין נראה דכ"ז שלא חזרו בהן לא בטל הקנין דדיו שיפקיע הקנין משעת חזרה ואילך אבל כ"ז שלא חזרו בהן הקנין קיים רק שתקנו שיהא בידם לחזור משום גזירה דנשרפו חיטך בעליה אבל כ"ז שלא חזרו בהן הוי דלוקח ולהכי כתבו התוס' (דף מ"ג) דלמ"ד מעות קונות מותר המוכר להשתמש במעות כיון דמה"ת הוי קנין מעליא אף דלמ"ד מעות אינן קונות אסור לשמש במעות אלמא דלא בטל הקנין לגמרי ולפ"ז א"ש דאם הלוקח קידש בו אשה לר"י מקודשת כיון דמה"ת קנה בכסף הוי דידי' וכ"ז שלא חזר לא בטל הקנין. אבל אם קידש בו המוכר אשה הרי חזר בו המוכר ואינו רוצה להחזיק במכירתו שהרי קידש בו אשה ואף לר"י מקודשת דכיון שחזר בו המוכר הרי הפקיעו חכמים הקנין וכן נמי בנתנה לספר דמעל לר"י אע"ג דחכמים הפקיעו הקנין מ"מ כ"ז שלא הדר בי' הוי קנין מעליא והוי מעילה ואע"ג שאם היה לוקח הגזבר חפץ במעות של הקדש במעכשיו אם לא יחזור בו לאחר ל' יום ודאי דלא מעל עדיין כיון דיכול לחזור בו התם שאני שלא חל עדיין המקח עד שיעבור למ"ד יום משא"כ הכא כיון שמה"ת חל המקח מיד להכי מעל וכי הדר בי' טעמא אחרינא הוא ב"ד הקנין ממנו משום גזירה דשמא יאמרו נשרפה [ואין להקשות לר"י אמאי הוי קידושין הא האשה לא סמכה דעתה דחיישא דלמא הדר בי'