עונג יום טוב עח

דאחר הפסח נמי לא הוי כיון דרבנן אסרוהו לאחה"פ כמש"כ השא"ר ז"ל] אבל בחמץ המופקד דחיובו הוא משום גורם לממון דאי מיגנב או מתביד בעי שלומי וגורם לממון הוי כממון בכל התורה אפילו באיתא בעיני' כמו שבארנו א"כ ראוי הוא שיתחייב עליו בב"י דכדידי' דמי ויש לו בו הנאת ממון שמחשב ממון בכל התורה כולה א"כ לא מהני ביטול בלב ובעי הפקר גמור וכיון דבעי הפקר גמור בפה שוב משכחת לה דלא הוי התראת ספק שראינו שלא ביטלו ולא זזה יד העדים משעה שקנאו עד שעת שחיטה ולר"י דסובר גורם לממון לאו כממון דמי כבר כתב השא"ר ז"ל בעצמו דלדידי' ודאי דלא קשה כלל דמשכחת לה שקנה חמץ לאחר זמנו שהוא אסור בהנאה ולא מצי לבטלו ולהכי לא הוי לדידי' התראת ספק] הרי נתברר דלר"ש דסובר דגורם לממון כממון דמי לא מהני ביטול בחמץ המופקד אבל הפקר גמור מהני ולא מטעמי' של השא"ר ז"ל משום דלאו כדידי' דמי לבטל אלא אדרבה כדידי' דמי לגמרי ולא מהני ביטול אלא בעינן הפקר גמור מעתה כיון שעיקר הוכחת השא"ר ז"ל שהוכיח דלר"ש לא מצי לבטל חמץ המופקד משום דלאו דידי' הוא כ"ש לרבנן דסברי בכל התורה דגורם לממון לאו כממון דמי דלאו דידי' הוא לבטלו אבל לפי מה שבארנו דהא דלר"ש אינו יכול לבטלו הוא משום דדידי' הוא לגמרי ולא מהני ביטול א"כ לרבנן דסברי דבה"ג לממון לאו כממון דמי אפשר דמצי לבטלו ומהני ביטול כיון דלאו ברשותו קאי רק לענין ב"י גלי קרא שעובר עליו להכי מהני ביטול בלב וכמו דאתי איסור ב"י ע"י גרם ממון שיש בו ה"נ מהני האי גרם ממון שיש בו שיהא בידו לבטלו אף דבכל התורה לאו כממון דמי. ומש"כ השא"ר ז"ל דמה שייך ביטול כיון שאינו שלו בעצם לענ"ד לק"מ דהא הרמז"ל כתב דעיקר ביטול הוא השבתה והיינו שמחשב שאין דעתו ולבו עליו לשומרו והוא אצלו כעפרא בעלמא א"כ זה מהני שפיר בחמץ המופקד דהא עיקר מה שהוא עובר עליו משום שדעתו עליו לפטור עצמו בו שלא יצטרך לשלם ממון אחר וכשמבטלו ומסיר מחשבתו ולבו ממנו שאינו מקפיד על איבודו שוב אינו עובר עליו: ובר מן דין מצאתי להריטב"א בקידושין (דף מ"ב) בשם הרמב"ן ז"ל שכתב דהא דאמרינן גבי חמץ מבטלו בלבו לאו בלבו ממש דההוא מהרהר קרי לי' אלא הוא כמו דאמרינן לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא דלאו היינו מהרהר אלא שאינו משמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו וכן גבי שליחות יד דאמר לחייב על המחשבה כמעשה לאו היינו מהרהר א"כ א"ש מה דלא הוי התראת ספק דמשכחת שקנה חמץ וראוהו שלא הוציא בשפתיו עד שחיטת הפסח ודו"ק: ודע שראיתי להגאון בעל ס' קהלת יעקב שתמה על פרש"י שפירש הא דאמר ריש לקיש דאם אין החמץ עמו בעזרה הוי התראת ספק הוא משום דאמרינן דילמא ליתא לחמץ בעולם בשעת שחיטה והקשה דהא תנן בגיטין (דף ל"א) המניח פירות להיות מפריש עליהן והולך ה"ז מפריש בחזקת שהן קיימין אלמא דמוקמינן לפירות בחזקת קיימין וסמכינן ע"ז לאכול הפירות בחזקת שהורמו וה"נ אם ידעינן שהניח חמץ לא הוי הת"ס דמוקמינן לה בחזקת שהן קיימין לכן פירש באמת דהא דקרי לי' הת"ס הוא דאמרינן שמא ביטלו ולכאורה קשה דהא קאמר שם בגמרא דמסיק דפליגי בעל בסמוך וצריכא דאי אתמר גבי מקדש לחם דסובר ר"ל דבעינן על בסמוך ה"א דלענין חמץ מודה לי' לר"י דלא בעינן על בסמוך דאיסורא הוא וכל היכא דאיתא איתא וקשה נהי דה"א דר"ל מודה גבי חמץ דלא בעינן על בסמוך מ"מ הא א"א ללקות לר"ל מטעם הת"ס כדסובר, גבי שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר ולא אכלה וצ"ל דהא דקאמר דה"א דלוקה אעפ"י שאין עמו בעזרה בגוונא דליכא הת"ס ובאופן דליכא למימר שבטלו כגון שקנה חמץ מחבירו בעזרה והחמץ היה בבית חבירו דכיון דהשתא הוא דקני לי' לא שייך לומר שבטל ולא הוי הת"ס ולקי דעל בסמוך לא בעינן והא דקאמר עד שיהא עמו בעזרה לאו דוקא עמו בעזרה אלא שיצא מחשש ביטול כגון שבעזרה קנה אותו. א"כ אף לפרש"י ז"ל איכא למימר דלמאי דהוי ס"ד דפליגי בהת"ס מיירי ע"כ שא"א לאוקמי אחזקה כגון שהניחו בביתו ויש ספק שמא ב"ב ביערו את ושרפו אותו דלא שייך לאוקמי בחזקת שהן קיימין דודאי איכא למיחש שמא חשו לאיסור חמץ וביערו עיין במג"א (ס' תל"ו ס"ק י"א) ומה דעביד צריכותא דה"א לר"ל לוקה ולא בעינן על בסמוך מיירי נמי בכה"ג דליכא חשש איבוד כגון שלא הי' לו ב"ב לחוש שמא אבדו ושרפו החמץ דלא הוה הת"ס וא"ש פרש"י ז"ל ודו"ק: סימן כה שאלה אחד שלקח חיטים שנרחצו במים ולא משך והחמץ הי' עדיין אצל המוכר רק נתן מעות והלוקח מכרו לא"י אצל הב"ד שבעירו כנהוג והמוכר לא מכרו מהו דין החמץ: תשובה מה שנסתפק מעכ"ת כיון דקיי"ל מעות אינן קונות א"כ עדיין ברשות מוכר קאי והמוכר לא מכרו לכותי ומכירת הלוקח לא מהני ואף דמה"ת מעות קונות מ"מ כיון שחז"ל הפקיעו הקנין הדר דינא דלא הוי קנין כלל אף מה"ת כדאמרינן בפסחים (דף ו') המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדניתא אין חוששין לקידושיו משום דכיון דרבנן אסרוהו שוב לא הוי קידושין כלל ואזלינן בתר תקנתא דרבנן אף לקולא כש"כ דבעינן למיזל בתר תקנתא דרבנן לחומרא וכיון דמדרבנן לא הוי קנין עדיין החמץ קאי ברשות המוכר והנה אם היה בהיפוך שהמוכר מכר החמץ לכותי והלוקח לא מכרו ודאי דהוי שרי דאף דלמ"ד מעות קונות מה"ת אפ"ל דהחמץ הוא של הלוקח מה"ת ולא מהני מכירת המוכר מ"מ כיון דכמה מרבוותא סברי דמשיכה מפורשת מה"ת כר"ל א"כ מהני מכירת המוכר דכיון דאיסור חמץ שעבר עה"פ הוא מדרבנן סמכינן אהנך רבוותא דמשיכה מפורשת מה"ת אבל בנ"ד שהמוכר לא מכרו רק הלוקח מכרו איכא לספוקי דאף להנך רבוותא דמעות קונות מה"ת מ"מ כיון דרבנן הפקיעו הקנין ובטלו אותו שוב עובר המוכר על ב"י מה"ת. והכי משמע לי דהנה בגמרא בב"מ (דף מ"ח) קאמר התם קרא ומתניתא מסייע לי' לר"ל מתניתא דתניא נתן לבלן מעל וא"ר דוקא בלן דלא מחסר משיכה אבל ספר דמחסר משיכה לא מעל עד דמשך ולר"י דאמר מעות קונות מה"ת מעל מיד משום דלענין מעילה אזלינן בתר דין דאורייתא דמעות קונות מה"ת לר"י עיי"ש בכל הסוגיא ובדקה לוי במתניתא נתנה לסיטון מעל עיי"ש בגמ' ועיין בע"ז (דף ס"ג) דקאמר שם בא עליה ואח"כ נתן לה אם אמר לה התבעלי לי בטלה זה אתננה אסור ופריך והא מיחסר משיכה וכתבו שם התוס' דמקשה אף לר"י דאמר מעות קונות מה"ת הכא גבי אתנן לא קני כיון שהפקיעו חכמים הקנין ואמרו דאין מעות קונות ואוקמה אמשיכה גם ממנה הפקיעו ואין כאן אתנן כלל ולא דמי לההיא דהזהב נתנה לסיטון מעל דכיון דמעל מה"ת מי יפקיע המעילה ממעות הקדש עכ"ל ודבריהם צריכים ביאור דמ"ש אתנן ממעילה וכמו דאמרינן במעילה דכיון דמה"ת מעל מי יפקיע המעילה ה"נ נימא באתנן כיון שמה"ת הוי אתנן וקנתה מי יתיר הטלה לקרבן: ונ"ל שכוונתם דאם תקנת חכמים חלה מעיקרא ואח"כ נתגלגל הדבר שאנו צריכין לדון לענין איסור דאורייתא בזה אמרינן כיון שחכמים הפקיעו הקנין אזלינן בתר תקנתא דרבנן אף לענין איסור דאורייתא כמו שמקדש משש שעות ולמעלה