עונג יום טוב עז

אמרה תורה בעבד דישנו בדין יום או יומים הא במה שאיבד לו אבר א' יוצא בו לחירות ועבור כל גופו יתחייב מיתה דבבן חורין ליכא דין יום או יומים ותירץ דא"א לומר כן דממ"נ אם נחייבו מיתה עבור איבוד כל גופו הרי האדון בר קטלא וא"א לחייבו ממון דהיינו חירות העבד דקלבד"מ וממילא אין העבד יוצא לחירות וכיון שאינו יוצא לחירות אינו מתחייב מיתה וישנו בדין יום או יומים ואע"ג דהשתא דאינו מתחייב מיתה ממילא דצריך לצאת לחירות ואם יוצא לחירות ממילא דאיכא חיוב מיתה. מ"מ אינו חייב מיתה משום דלא משכחת מיתה אלא ביציאה לחירות וחירות ומיתה בהדדי לא משכחת לה וה"נ מלקות בל יראה וחיוב אחריות בהדדי לא משכחת לה וכ"מ עוד שם כה"ג גבי סירסו דמיירי דוקא סירסו בלא מעשה. ומ"מ דבריו ז"ל צ"ע דהא העבד תופס ומוחזק בעצמו כמש"כ הרא"ש ז"ל (בפ"ק דב"ק) והיכא דהוא תופס מתחייב במיתה וממון וצ"ע]: ובמש"כ השא"ר ז"ל (בדיני חמץ) דלחמץ המופקד וקיבל עליו אחריות לא מהני ביטול דכיון דלאו דידי' הוא רק שהתורה חייבי' עליו משום גורם לממון וזהו דווקא לענין חמץ רבי קרא דלא ימצא דבגורם לממון יחשב דידי' לענין ב"י אבל לענין ביטול הדרינן לכללא דקיי"ל בכל התורה כרבנן דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ועוד אפילו לר"ש דאמר גורם לממון כממון דמי בכל התורה ה"מ היכא דאיגנב: אבל הכא דאיתי בעיני' לאו כממון דמי לכל מילי כדאמרינן בש"ס דמהאי טעמא איצטריך לא ימצא וא"כ לענין ביטול אמרינן דלאו דידי' הוא דליבטל ע"ש בדבריו ז"ל: והנה במה שכ' דבמיגנב או מיתביד לר"ש גורם לממון כממון אבל באיתא בעיני' מודה דלאו כממון דמי קשה לי טובא דבהדיא אמרינן בסנהדרין (דף ק"י) דאוקי ר"ל הא דקתני היו בה קדשי קדשים ימותו בקדשים שחייב באחריותן ואליבא דר"ש דאמר ממון בעלים הוא עיי"ש והכא הרי הם בעין ודיינינן רק לענין אי מיקרי שללה או שלל שמים ואפ"ה הוי לר"ש ממון בעלים אלמא דבכל ענין הוי לר"ש גורם לממון כממון וע"כ הא דקאמר בש"ס כי פריך הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו דאצטריך לא ימצא אבל למ"ד כממון דמי לא ימצא ל"ל ומשני סד"א הואיל וכי איתא הדרא בעיני' לאו ברשותו קאי ופרש"י ז"ל דכי אר"ש דה"ג לממון כממון דמי ה"מ היכא דאיגנב דהא גורם לו להתחייב ממון עיי"ש היינו דהו"א הכי אבל באמת השתא דכתיב קרא דלא ימצא דעובר על ב"י על חמץ המופקד ומקרי גורם לממון אע"ג דאכתי בעיני' שוב ילפינן גם בכל התורה דהוי גורם לממון אע"ג דאיתא בעיני' ולא מפליג ר"ש בין איתא בעיני' למיגנב או מיתביד ואע"ג דלרבנן לא ילפינן כל התורה מחמץ וסברי בכל התורה לאו כממון דמי היינו משום דכיון דלא מצינו לדידהו בדוכתא אחרינא דכממון דמי אמרו דבחמץ הוי גזירת הכתוב אבל לר"ש דדריש בד' וכיחש דבכל התורה כממון דמי כדאיתא בפ' הזהב (דף נ"ח) ובחמץ כתיב לא ימצא דאפי' איתא בעיני' כממון דמי שוב אמרינן דבכל התורה נמי כממון דמי אף באיתא בעיני' ולא מסתבר לי' לחלק לקושטא דמילתא בין איתא בעיני' בין ליתא בעיני' ואע"ג דבגמרא עביד צריכותא בזה מ"מ לקושטא דמילתא לא מחלקינן [וכה"ג מצינו בכמה דוכתי וביותר ביבמות (דף י"ד) תוס' ד"ה אכל שכתבו גבי יש זיקה דאע"ג דהש"ס עביד צריכותא בין מחיים לאחר מיתה אבל האמת הוא דאין חולקין חילוק עיי"ש] בין איתא בעיני' בין ליתא בעיני': ויש להסביר הא דלרבנן לא ילפינן בכל התורה מחמץ לשווי' גורם לממון כממון ור"ש סבר דדה"ג לממון כממון דמי אף באיתי' בעיני' הוא משום דר"ש לטעמי' ורבנן לטעמייהו דרבנן סברי חמץ אחר הפסח אסור בהנאה וא"כ חמץ אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו ברשותו והוי חידוש. וכיון דגם בחמץ דידי' הוי חידוש מה שעובר בב"י דהא לאו דידי' הוא א"כ מחידוש לא גמרינן ואמרינן דוקא בחמץ הוי גורם לממון כממון אבל בדוכתא אחרינא לא אבל ר"ש דסובר בכל התורה גורם לממון כממון ודריש בד' וכיחש לחייבו ק"ש. וגם סובר דחמץ אחר הפסח מן התורה מותר בהנאה א"כ אין כאן חידוש מה שאמרה תורה שהוא עובר בב"י אם השהה חמצו דהא ברשותו וכדידי' דמי דהא חמץ של הקדש קרי' לי' בש"ס גורם לממון משום שיהא מותר אחר הפסח וה"נ כל חמץ של הדיוט לפום דינא דאורייתא לר"ש דידי' הוי משום דאחר הפסח יהא שרי בהנאה והוי גורם לממון דכממון דמי בכל התורה. ואם משהה אותו בפסח הרי משהה דבר שהוא שלו ממש ושפיר חייבו הכתוב לבערו ולעבור עליו בב"י מפני שהוא בעליו ממש. וא"כ ליכא חידוש כלל בזה להכי ילפינן גם לענין האי מילתא דגלי קרא גבי פקדון דגורם לממון הוי כממון אף דאיתא בעיני' לכל התורה כולה ואמרינן בכל דוכתא דבר הגורם לממון כממון דמי אף באיתא בעיני': ובמש"כ דטעמא דר"ש דיליף דה"ג לממון בכל התורה כולה מחמץ אף היכא דאיתא בעינא הוא משום דסובר חמץ לאחר הפסח מותר בהנאה ולא הוי בו חידוש דהא ברשותו הוא וילפינן מיני' שפיר משא"כ רבנן דסברי אחה"פ אסור בהנאה והוי חידוש מה שעובר בב"י דאינו ברשותו של אדם ומחידוש לא ילפינן להכי לא גמרינן בכל התורה מחמץ לענין גורם לממון יש ליישב דעת בעה"ת שהביא הש"ך (סי' שפ"ו) דפסק כר"ש דסבר דה"ג לממון כממון דמי וקשה הא בעינן למיפסק כרבנן ולפי מה שכתבתי א"ש דכיון דפסקינן כר"ש דחמץ לאחר זמנו מותר מן התורה ממילא בעינן נמי למיפסק כר"ש בגורם לממון כוותי' וק"ל: וכיון שנתברר דלר"ש הוי בכל התורה גורם לממון כממון דמי אף באיתא בעיני' א"כ ע"כ דמהני ביטול לדידי' גם בחמץ המופקד ותקשה לר"ש הא הוי התראת ספק שמא ביטלו דהא מצי לבטולא ובחמץ של עצמו ודאי דאינו משכחת לה לר"ש דהא לפני זמנו שרי בהנאה לר"ש ויכול לבטלו ונ"ל דלר"ש לא מהני ביטול בחמץ המופקד ולא מטעמי' של השא"ר ז"ל דאמר דסובר ר"ש לאו כממון דמי היכא דאיתא בעינא ולאו דידי' הוא אלא אדרבה דר"ש סובר גורם לממון כממון דמי אע"ג דאיתא בעינא ומה"ט אינו יכול לבטלו בלבו ובעי הפקר גמור דהא הר"ן ז"ל כתב בטעמא דמהני ביטול בלב ולא בעי הפקר גמור משום דבלא"ה אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו להכי מהני גילוי דעתא ובטול בלב בעלמא וכ"ז הוא רק בחמץ שלו דחיובו הוא משום שהוא שלו ובאמת לא הוי שלו דהא אסור בהנאה ואפילו גורם לממון משום היתר