עונג יום טוב סח

שיחי' בני דמהני בישראל ולא בב"נ וכן אפשר לומר במכוון שלא לצאת דבישראל מקרי מצוה ולא בב"נ ועוד יש לחלק בין מצוה שבקום עשה לשב ואל תעשה דבשוא"ת לא הוי מצוה אלא כשמכוון לשם מצוה כדאמרינן בקידושין פ"ק גבי ר' צדוק וחביריו שישבו ולא עברו עברה מחמת מצות בוראן מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצוה אבל אם לא עבר אלא מחמת משפט שכלו לא חשיב כאילו עשה מצוה ולהכי בב"נ שאין בשבע מצות דידהו קום עשה רק שוא"ת שפיר כתב הרמב"ם ז"ל שאם קיימן מחמת נטיית דעתו לא מחשב מצוה אבל בקום עשה שעושה מעשה מחשב מצוה בכל גווני]: ונ"ל ליישב דעת הר"ן ז"ל דיש תרי גווני מצות האחד מצות מצה או לולב דא"צ לעשות אלא פ"א ואחר שעשה אותה אין עוד שום מצוה בעשותה פעם שני דאם אכל כזית מצה או נטל הד' מינין אין עוד מצוה בעשותה עוד פעם שני. ויש מצוה שבזמנה אין לה הפסק כמו תפילין שכל זמן שמניחן קיים מ"ע וכן כבוד או"א כל שמצוה לו אביו לעשות ועושה מקיים מ"ע וכן שילוח הקן כל שמזדמן לו קן מצוה בשילוח ולמ"ד מצות צ"כ אין חילוק בין מצוה למצוה ובכולהו סובר דאם עשאן בלא כוונה לא יצא מפני שהוא סובר דהכוונה הוא מפרטי המצוה ואם לא כיון לבו חיסר חלק מחלקי המצוה להכי בין במצה ושופר ולולב שיש שיעור לעשייתן פעם א' בין בתפילין שאין שיעור לקיום מצותן בכולהו סובר דבלא כוונה לא יצא כדאיתא בר"ה גבי מצה ושופר ובעירובין (צ"ה) גבי תפילין אבל מ"ד מצות א"צ כוונה לדידי' אין הכוונה מתנאי ופרטי המצוה רק שאם חשב בהדיא שלא לצאת הוא סותר מצותו כמ"ש הר"ן בשם רבינו שמואל ולדידי' איכא לאפלוגי דדוקא במצוה שיש שיעור לקיומה כמו מצה ולולב ושופר בזה מהני מחשבתו לסתור המצוה דהא אין באכילת מצה מצוה כ"א פ"א וכיון שאינו רוצה לצאת באכילתו זו אין כאן מצוה ודומה כמי שאוכל אחר שאכל הכזית ראשון דלא מיקרי מצוה וזה לא רצה לצאת גם באכילתו הראשונה ולא יצא משא"כ בתפילין וכיבוד או"א ושילוח הקן שאין שיעור לקיום מצותן וכל אימת שעושה אותן יש בהם קיום המצוה אין כח במחשבתו שחישב על מעשיו שהן שלא לשם מצוה לסתור ולבטל כח המצוה ומאיליו הוי מצוה אף אם כיון שלא לצאת דכל אימת שעושה אותן כשנזדמנו לו הם קיום המצוה ומחשבתו לסותרה לאו כלום הוא וא"ש הא דלא פריך בקידושין גבי מעשה דר"י דלמא כיון בהדיא שלא לשם מצוה דגבי כאו"א הוי מצוה אף בכיון בהדיא שלא לשם מצוה ודו"ק: סימן כ שאלה איש אחד שגג והעמיד בשבת קדירה קרוב לאש שהי' בוער בתנור להחם הבית ולא ידע שיש בקדירה תבשיל חי כי היה סבור שהקדירה רקנית והעמידה שם בלא כוונת בישול ונתבשל התבשיל שבתוך הקדירה עד שהי' ראוי לאכול אם מותר באכילה ביום השבת או לא: תשובה הנה במבשל בשבת קיי"ל כר' יהודה דבשוגג יאכל למ"ש כמו דפסקינן בשו"ע (סימן שי"ח) אלא שיש להסתפק דבשוגג היינו שגגת שבת או שגגת מלאכה דחייב עליו חטאת אבל הכא שלא ידע שיש כאן תבשיל בקדירה דפטור אף מחטאת משום דהוי מתעסק בעלמא ובשבת אמרינן מלאכת מחשבת אסרה תורה אפשר דלא גזרינן לאסור באכילה ומותר אף בו ביום ומהא דאמרינן בשבת (דף ל"ח) שכח קדירה ע"ג כירה ובשלה בשבת דרבה ורב יוסף תרווייהו אמרי להתירא דבין בשוגג בין במזיד יאכל משום דדוקא מבשל דקא עביד מעשה אבל שכח דלא עביד מעשה שרי אין ראי' להתיר במתעסק דאף דשכח כמתעסק דמי מ"מ הא התם העמיד הקדירה בע"ש והי' התחלת המלאכה בחול אבל אם נעשה המלאכה כולה בשבת אפשר דאסור בו ביום וראיתי להגאון רע"א זצ"ל בתשובה שכ' לחלק בין היכא דפטרינן משום מתעסק להיכא דפטרינן משום מלאכת מחשבת אסרה תורה דהיכא דפטור משום מלאכת מחשבת לא מיקרי מלאכה כלל וחבירו הרואה שרוצה לעשותו א"צ להפרישו כלל אבל במתעסק מיקרי עבירה רק שפטור מחטאת ומחויב חבירו להפרישו. והנה במש"כ דכל היכא דמיפטר מטעם מלאכת מחשבת לא מיקרי מלאכה כלל ואין אחר מצווה להפרישו צע"ג דהא בכריתות (דף י"ט) מבואר דמתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר מיפטר מטעם מלאכת מחשבת וכ"פ הרמב"ם ז"ל וא"כ איך אפשר לאמר שהרואה שחבירו רוצה לחתוך מחובר אלא שטועה שסובר שהוא מחובר אחר שלא יהא חבירו מצווה להפרישו הא ודאי ליתא וכן בנתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה פטרינן בשבת משום מלאכת מחשבת איך אפשר לומר דבזה אין חבירו מצווה להפרישו: ואפשר לומר דתליא במחלוקת רש"י ותוס' בב"ק (דף ל"ה) דפריך התם אמ"ד מקלקל בחבורה פטור ממתניתין דקתני שורו שהדליק את הגדיש חייב והוא שהדליק את הגדיש פטור ומשני רבא מתניתין בשוגג וכדתני דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה כו' ופרש"י ז"ל לעולם מתניתין דלא קבעי לי' לאפרי' והאי דפטור מתשלומין לאו משום דהוי חיוב מיתה דהא מתניתין אפילו בשוגג מיתוקמא דליכא חיוב מיתה פטור מתשלומין עכ"ל הרי משמע בהדיא דמקלקל דמי לשוגג דאיכא איסור ומיפטר מתשלומין והיינו ע"כ דאיכא איסור תורה דאי ליכא איסור תורה רק איסור דרבנן קא עביד לא מיפטר משום זה מתשלומין והא מקלקל דמיפטר הוא מטעם דלא הוי מלאכת מחשבת כמ"ש התוס' בכתובות (דף ה') ד"ה את"ל והוא מש"ס דכריתות דכי היכא דמקלקל חייב מתעסק נמי חייב. ואפ"ה חשבינן לי' למקלקל דקא עביד איסור כמו עושה בשוגג ופוטר מתשלומין א"כ כל מתעסק היכא דלא הוי מלאכת מחשבת מיקרי נמי עביד איסורא ומש"כ רש"י ז"ל בשבת (דף קמ"ו) אמתניתין דקתני שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרת ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי ופרש"י ז"ל דאין במקלקל שום איסור בשבת התם הוי מקלקל בלי שום מלאכה דהא אין בנין וסתירה בכלים ומקלקל בלי מלאכה ודאי דליכא שום איסור ואפילו למ"ד יש בוס"ת בכלים מ"מ גבי סתירה הא בעי ע"מ לבנות להכי בשבירת כלי בעלמא ודאי דליכא איסורא כלל תדע דהא מותר לכתחילה ועיין בר"נ ז"ל שם במשנה אבל עושה מלאכה ומקלקל במלאכתו שעשה איכא איסור תורה אף דלא הוי מלאכת מחשבת והתוס' שם הקשו על רש"י וכתבו שם דלא דמי מקלקל לשוגג דשוגג איכא איסור מלאכה ובמקלקל ליכא איסור מלאכה: ומ"מ נראה לי דאין ראי' מדברי התוס' דמתעסק אין בו איסור מלאכה דהא התוס' כתבו שם דר' אבוה ור' יוחנן פליגי אליבא דר"ש דמחייב מקלקל בחבורה דר"א סובר דלא בעי תקון כלל ור"י סובר דבעי תקון קצת ומקשה אר"י ממשנה דהוא שהדליק הגדיש פטור אף דמיירי דומיא דשורו דלא קבעי לי' וע"ז פרש"י דרבא משני דאף דהוי מקלקל אפ"ה פטור מתשלומין דדמי לשוגג וע"ז חלקו התוס' דמקלקל עדיף משוגג דליכא איסור מלאכה כלל והיינו היכא דליכא תיקון כלל כדקיימינן הכא אליבא דר"א אבל היכא דאיכא תיקון קצת אפשר דמודו התוס' לשיטת רש"י דאיכא איסור מלאכה אף למאן דפוטר מקלקל בחבורה ומתעסק הא דמי למקלקל שיש בו תקון קצת [דהא מ"מ נעשה מלאכה אף שלא כיון לה] ויש בו איסור מלאכה ויש להביא ראי' לזה דמתעסק דמי למקלקל שיש בו קצת תיקון ולא למקלקל גמור דהא הש"ס