עונג יום טוב נז

בש"ע (סימן ר"ד) כ' הרמ"א ז"ל מי שאנסוהו לאכול או לשתות אע"ג שהחיך נהנה ממנו אינו מברך הואיל ונאנס על כך עכ"ל והט"ז והמג"א תמהו ע"ז דכיון דקיי"ל חולה שיש בו סכנה האוכל ביוה"כ חייב לברך אעפ"י שאכל מחמת אונסו א"כ אמאי פסק הכא באנסוהו לאכול דא"צ לברך הא דא ודא אחת היא ולענ"ד נראה דלא דמי כלל לפמ"ש הרמב"ם (בהלכות יסודי התורה פ"ה ה"ד) כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג ה"ז מחלל השם כו': ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואצ"ל שאין ממיתין אותו אפילו הרג באונס שאין מלקין וממיתין אלא למי שעבר ברצונו כו' ואלו (בהלכה ו') שם כתב וז"ל כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מע"ג וג"ע וש"ד ואם עבר ונתרפא עונשין אותו ב"ד עונש הראוי לו עכ"ל הרי שכתב בהדיא דבאונס חלאים היכא דאינו רשאי לעבור עונשין אותו עונש הראוי לו אע"ג דבשאר אונס אין עונשין אותו אעפ"י שדינו ליהרג ולא לעבור וטעמא דמילתא ביארנו במק"א עפ"י מה דאמרינן בב"ב (דף מז) אמר ר"ה תליוה וזבין זביני' זבינא מ"ט כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפ"ה הוי זבינא ופריך ודלמא שאני אונס דנפשי' מאונס דאחריני ומסיק טעמא אחרינא משום דאגב אונסי' גמר ומקני וכ' כן הטור (בסימן ר"ה) דלא הוי אונס אלא במודעא דאחרינא אבל אונס דנפשי' ל"ה אונס וכ' עוד שם דאפילו אנסוהו באונס מיתה שיתן מעות ומחמת זה הוצרך למכור שדהו נמי מיקרי אונס דנפשי' ולא הוי אונס ואפילו מודעא לא מהני [אע"ג דבתליוה מהני מודעא דמאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם ומאן דחתם אמודעא שפיר חתם אבל באונס דנפשי' לא מהני מודעא כלל משום דלא חשיב אונס כלל] וזהו טעמו של הר"מ ז"ל שמחלק בין אונס דרפואה לשאר אונס לענין לענוש אותו אם עבר היכא דעפ"י דין לא הוי לי' לעבור דאונס דרפואה לא מיקרי אונס דהא אין אונסין אותו לעבור אלא שמחמת שיודע שאין תרופה למכתו בלתי אם יעבור על האיסור עבר ועשה וזה מיקרי אונס דנפשי' וכיון דעפ"י דין לא הי' לו לעבור עונשין אותו על מה שעבר דכיון דלא מיקרי אונס הרי מדעתו עבר על האיסור ועונשין אותו שלא נאנס לעשות האיסור רק מדעתו בחר לו לעבור וכיון שאסור לו לעבור והוא בחר מדעתו לעבור חייב בעונש הראוי לו משא"כ באנסוהו בהדיא לעבור על האיסור שלא הי' בידו להמלט אלא אם יהרג בזה מיעטה תורה מעונש כיון שנאנס לעשות האיסור דזה לא מיקרי אונס דנפשיה אלא אונס דאחריני ויצא להר"מ ז"ל דינו מהא דאמרינן בש"ס הנ"ל דאונס דאחריני מיקרי אונס ואונס דנפשי' לא מיקרי אונס כלל ולא מהני מודעא כלל כמ"ש הטור ולפ"ז אתי שפיר דהא דקיי"ל באכל ביוהכ"פ שצריך לברך ובאנסוהו לאכול א"צ לברך דבאנסוהו לאכול הוי אונס גמור וסובר דבאונס א"צ לברך אבל באוכל ביוהכ"פ לרפואה הוי אונס דנפשי' ומדעת אוכל ולהכי לא הוי אונס כלל דכל מידי דעביד לרפואה מיקרי אונס דנפשי' כמ"ש הר"מ ז"ל לענין יהרג ואל יעבור [ומכש"כ דהכא ביוהכ"פ שרשאי לאכול כדי להתרפאות] ולק"מ מה שהקשו הט"ז והמג"א וגם הרשב"א ז"ל בתשובה שכתב דצריך לברך קאי התם אאוכל ביוהכ"פ. אבל באנסוהו לאכול אפשר דמודה להרא"ה ז"ל דא"צ לברך עיי"ש. וכ"כ הש"ך בשם הראב"ד בחוה"מ (סי' שפ"ח) באנסוהו להביא ממון חבירו דחייב מטעם מציל עצמו בממון חבירו דדווקא אם אנסוהו להביא ממון סתם והביא ממון חבירו חייב לשלם אבל אם אנסוהו להביא ממון פלוני והביא פטור שזה מיקרי אונס הרי דאם אנסוהו להביא ממון ומעצמו נתן ממון חבירו לא מיקרי אונס וה"נ רפואה שהי' מסוכן ובחר לו אכילה זו לרפואה לא מיקרי אונס ומה שהקשה המג"א עוד מהא דקיי"ל כפאו ואכל מצה יצא אע"ג דפסק בה' ר"ה (סימן תקפ"ט) גבי תוקע לשיר דלא יצא משום דמצות צ"כ מ"מ במצה יצא וכתב הר"נ ז"ל הטעם משום דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה אלמא דחשיב הנאה אעפ"י שהוא אנוס ולענ"ד דגם זה אינו ראי' כלל דהתם שאני דהאיכא למ"ד דמצות א"צ כוונה כלל והיינו משום דכיון דרמי עליו למיעבד מצוה זו אם נעשה מאיליו נמי מהני דהמצוה חלה מאיליו על האדם אף אם נעשית בלא כוונה א"כ אף למ"ד דבעי כוונה מ"מ סובר דהיכי דאיכא הנאת הגוף חיילא המצוה מאיליו על האדם בלי כוונה אבל לענין ברכה איכא למימר דמה שאדם עושה באונס לא מיחשב הנאה לברך עליו כדעת הרא"ה ז"ל דכיון דליכא מצוה עליו לאכול והוא אוכל באונס לא הוי הנאה כנלענ"ד: סימן יד מה ששאל במי שרגיל להתפלל ערבית ולקרות ק"ש עם ברכותיה מפלג המנחה כרבי יהודא שהוא שעה ורביע קודם צה"כ משום דקיי"ל דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד אם רשאי לאכול באותה שעה ורביע קודם שיקרא ק"ש ויתפלל או דילמא כיון דקיי"ל דאסור לאכול סמוך לזמן ק"ש היינו חצי שעה קודם צה"כ ולדידי' זמן ק"ש מפלג המנחה אסור לאכול חצי שעה קודם פלג המנחה וכש"כ משהגיע זמן פלג המנחה: תשובה לכאורה נראה כיון דהא דמקדים לקרות הוא משום דסמך אהני תנאי דמקדמי זמן ק"ש קודם צה"כ כמ"ש התוס' בריש ברכות א"כ אסור לאכול באותו זמן עד שיקרא ק"ש ויתפלל מקודם ומאן דקרי ק"ש מפלג ואילך אסור לאכול מפלג ואילך דלדידי' זמן ק"ש הוא מיהו נראה דיש להתיר דהנה יש לעיין בעיקר הדין דהקדמת זמן ק"ש קודם צה"כ יש לחקור דהנה אנן קיי"ל ק"ש דאורייתא ובגמרא גרסינן בברכות (דף כ"א) אר"י א"ש ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מ"ט ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא מתיב ר"י ובשכבך ובקומך א"ל אביי ההוא בדברי תורה כתיב ור"א אמר ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל כו' עכ"ל הגמרא ופסק האלפסי ז"ל דק"ש דאורייתא ועיין בשא"ר (סימן א') שתמה אמאי לא קיי"ל כשמואל דאמר ק"ש דרבנן ואדרבה מצד הסברא היה נראה דקיי"ל כשמואל לגבי ר"א: דר"א הוי תלמיד לגבי שמואל ע"כ: ולי נראה ליישב כיון דהש"א ז"ל בעצמו כתב דלמ"ד ק"ש דרבנן לאו דמה"ת אינו צריך לקרות כלל ורבנן הוא דאצריך אלא דמה"ת יכול לקרות איזה פרשה שירצה בבוקר ובערב בזמן שכיבה וקימה ורבנן תקנו שיהיו קורין דווקא שתי פרשיות אלו וזה שאמר והא כתיב ובשכבך ובקומך ומשני ההוא בד"ת כתיב ופרש"י שצריך לקרות וללמוד איזה פרשיות של תורה בשכבו ובקומו וכן כתב הרב"י ז"ל (שם בפ"ג) והכי משמע לשון הירושלמי בפ"ק דברכות והכי לשון הירושלמי אמתניתין דבשחר מברך דקאמר שם מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום. ר' סימן אמר מפני שיש בהם שכיבה וקימה ר"ל אמר מפני שכלולין בהן עשרת הדברות דהיינו משום דסברי ק"ש דרבנן ורשאי לקרות איזה פרשה שירצה ולהכי יהבי טעמים מפני מה קבעו דווקא אלו הפרשיות: ולפי"ז יש לנו הוכחה מסתמא דתלמודא דק"ש דאורייתא דהא תנן בקידושין (דף לג) כל מ"ע שלא הזמן גרמא נשים חייבות ופרכינן עלה בקידושין שם ובעירובין (ד' פז) הרי תלמוד תורה ופרי' ורבי' ופדיון הבן דמ"ע שלא