עונג יום טוב נו

ונראה דסברא אי טמא ודרך רחוקה כי הדדי נינהו תליא בפלוגתא דשו"ז עט"ש כי היכי דאמר בר"פ מ"ש טמא לענין דרך רחוקה אי עביד הורצה דלמ"ד אין שו"ז עט"ש ומיירי קרא בט"מ בז' שלו ילפינן דרך רחוקה מטמא כמו דבטמא אי עביד לא הורצה ה"נ בדרך רחוקה ולמ"ד שו"ז לא מצינו למילף דר"ח מטמא כיון דטמא דקרא מיירי בלא חזי לאורתא א"כ אין ללמוד דר"ח ממנו. וה"נ למ"ד אין שו"ז עט"ש ילפינן נמי כמו דבדרך רחוקה לא אמרינן לר"א קום עייל לפנים מאסקופת העזרה ה"נ בטמא לא אמרינן לי' קום תקן נפשך דילפינן מהדדי דתרווייהו מיירי בהני דחזי לערב ודחי' רחמנא וכמו דבדרך רחוקה לא אמרינן לי' קום תקן נפשך ה"נ בטמא לא אמרינן לי' קום תקן נפשך אבל למ"ד שו"ז דמיירי קרא בט"מ קודם שביעי שלו שאינו יכול לתקן עצמו ולא ילפינן כלל טמא מדרך רחוקה ואף דבדרך רחוקה לר"א פטור אף שיכול לתקן עצמו דהיינו לכנוס לעזרה מ"מ ערל וטמא חייב כשמצי לתקן עצמו דלא ילפינן להו מהדדי כיון דטמא דקרא מיירי באינו יכול לתקן עצמו דהיינו קודם שביעי ודרך רחוקה הוא באינו יכול לכנוס להכי לא ילפינן להו מהדדי ואמרינן דטמא וערל שלא תיקן עצמו חייב כרת ומעתה אתי שפיר הא דאמר רבא תנאי הוא אי אמרינן לי' קום עייל ולא עייל הוצרך לומר הא דלר"א אינו דוחה הזאה את השבת משום דאכילה לא מעכבא הא לא"ה הי' חייב כרת במה שלא תיקן נפשו ולא מוקי לה כהך תנא דסובר דלא אמרינן לי' קום עייל הוא משום דלעיל דמוקי טעמא דר"א משום דשו"ז אמרינן דתנא לחוץ אסקופת העזרה לא פליג כלל אתנא דערל שלא מל ענוש כרת אלא דדרך רחוקה לטהור ואין ד"ר לטמא כיון דשו"ז עט"ש לא ילפינן מהדדי ובטמא כ"ע מודו דחייב לתקן א"ע והוצרך לומר טעמא דר"א שאסור להזות הוא משום דהזאה למאי אכילה לא מעכבא ולא מצי לאוקמי תנאי הוא וסובר הך תנא כמ"ד חוץ לאכילתו ולא אמרינן קום עייל. דז"א דבטמא ודאי אמרינן קום תקן נפשך כיון דלא ילפינן טמא מדרך רחוקה אבל לקמן אמשנה דחוץ לאסקופת העזרה דכבר חזר ר"א וסובר דהזאה דוחה שבת משום דאין שו"ז עט"ש כמש"כ בשם פהמ"ש להר"ם ז"ל, א"כ ע"כ לפי"ז גם בערל שלא מל פטור מכרת דכיון שאין שו"ז אין לחלק בין טמא לדר"ח וכמו בדר"ח לא אמרינן קום תקן נפשך ה"ל בטמא וע"כ דמתניתין ל"ל דערל חייב כרת וברייתא דערל חייב כרת לר"א באמת סברה דדר"ח הוי לחוץ מן המודיעים והא דלא מוקי ברייתא דערל דסברה אליבא דר"א שו"ז ולא ילפינן ערל מטמא ודר"ח ולעולם דסברה נמי חוץ לאכילתו או לעשייתו הוא משום דבעי לאוקמי ברייתא (דבדף סט) נמי כר"א ובהך ברייתא קתני ערל חייב כרת אע"ג דאין שו"ז עט"ש. וע"כ משום דסברה לר"א דדר"ח הוי מן מודיעים ולחוץ משום דאמרינן קום עייל] להכי קאמר תנאי היא אבל לעיל הא דבעי ר"א למימר דהזאה אינו דוחה שבת כמ"ד שו"ז לא הוי צריך לומר כלל תנאי הוא אלא דיש חילוק בין טמא לדרך רחוקה וכ"ע סברי לר"א דלא אמרינן בדרך רחוקה קום עייל ובטמא לכ"ע אמרינן קום עייל והוצרך לומר דטעמא דר"א משום דאכילה לא מעכבא ואפשר נמי לומר דאביי דאמר התם נמי אמשנה דחוץ לאסקופת העזרה דרך רחוקה לטהור ואין דר"ח לטמא אזיל נמי לשיטתו דסובר כרבה רבי' דטעמא דר"א דהזאה אינו דוחה שבת הוא משום דאין שו"ז עט"ש וכל שביחיד נדחה כו' וא"כ אח"כ דהדר בי' ואמר שדוחה שבת הוא על כרחך משום דסובר שו"ז עט"ש וכיון דסובר שוחטין וזורקין על טמא שרץ לא ילפינן מהדדי ורבא לטעמי' דפריש טעמא דר"א בהזאה משום דשו"ז להכי אינו דוחה א"כ למסקנא ע"כ דסובר אין שו"ז א"כ ילפינן טמא מדרך רחוקה וא"כ ע"כ דתנא דערל פליג אתנא דדר"ח וסובר דדר"ח הוי מן המודיעים ותרווייהו אביי ורבא מוקי משנה דחוץ לאסקופת העזרה אחר חזרה דר"א ומזה ראי' למש"כ דלפום חזרה דר"א הוא משום דסובר אין שו"ז עט"ש ולפ"ז צריך לפרש הא דהזאה דוחה שבת היינו בי"ג כמש"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ודו"ק: ונראה לי עוד ליישב שיטת הר"מ ז"ל במה שכתב דין הזאה ביום י"ג וממילא מוכח מזה דאין שו"ז על טבו"י דט"מ עפ"י דברי הירושלמי (בפרק אלו דברים) אמתניתין דהשיב ר"ע הזאה תוכיח תמן תנינן איזו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח ר"א אומר מאסקופת העזרה ולחוץ אמר ר"י לא אמר ר"א אלא לפוטרו מכרת. אמר ר' אלעזר מתניתין אמרה כן השיב ר"ע הזאה תוכיח שהיא מצוה ומצוה להזות תיפתר שחל יום השביעי שלו בי"ד שחל להיות בשבת שאלו חול הי' מזה עליו ואח"כ בא ושוחט עליו את הפסח והוא נכנס ואכלו בערב מכיון שהוא שבת ואינו מזה עליו נמצא מתעכב עליו מן המצות אמר ר' הושעיא תיפתר שחל יום השביעי שלו בשלשה עשר שחל להיות בשבת שאלו חול הי' מזה עליו ולמחר הוא בא ושוחט עליו את הפסח והוא נכנס ואוכלו לערב וכו' ע"ש וכוונת הירושלמי שר"י אמר דלא אמר ר"א אלא לפוטרו מן הכרת אבל אי עבד הורצה וקאמר ר"א דממשנה מוכח כן דאם עבד הורצה מדקאמר הזאה תוכיח שהיא שבות ודוחה שבת היינו הזאה די"ד שכשמזה עליו יכול לשחוט עליו ויאכל לערב והא לר"א הו"ל בדרך רחוקה שהרי קודם הערב שמש אינו יכול ליכנס לפנים מאסקופת העזרה ואפ"ה יכול לשחוט עליו אלמא דאי עבד הורצה ולא אמר ר"א אלא לפוטרו מן הכרת והיינו כר"נ בר"פ מ"ש טמא וע"ז משני ר' הושעיא תפתר שחל י"ג שלו בשבת ערה"פ פי' דלעולם אי עבד לא הורצה והזאה דקתני דוחה השבת מיירי שחל י"ג בשבת ומזה עליו ולמחר יכנוס בעזרה וישחוט וכן פי' בקרבן עדה עיי"ש וא"כ לפ"ז לדידן דפסקינן דאי עבד לא הורצה כרב ששת כמ"ש הרמז"ל (בה' ק"פ פ"ה) א"כ ממילא לא משכחת לה כלל לר"א הזאה בי"ד אלא בי"ג דבי"ד א"א לשחוט עליו אף אם יזה מחמת שהוא בדרך רחוקה ומסתמא קאי ר"ע ג"כ על הך הזאה דמיירי ר"א ואף דלר"ע משכחת לה בהזאה די"ד דהא איהו סובר דרך רחוקה הוא מן המודיעים ויכול לשחוט עליו אחר הזאה מ"מ מסתמא ממה שלמדו ר"א ממנה השיב לו ועל י"ג קאי ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל דין הזאה בי"ג דהא תנא דידן סובר אליבא דר"א דדרך רחוקה הוא חוץ לאסקופת העזרה כדתנן במתניתין (בדף צג) ולא כתנא דסובר אליבא דר"א חוץ לאכילתו (בדף צד) וכיון שהוכחנו דר"א למדו לר"ע הזאה די"ג ור"ע אמר לו סתם הזאה תוכיח שהוא משום שבות ודוחה שבת דמשמע מזה שהוא ג"כ סובר הך דינא דהזאה די"ג שלמדו ר"א ור"ע הא סובר דדרך רחוקה הוא מן המודיעים א"כ קשה לדידי' הא יכול להזות עליו למחר בי"ד וישחוט עליו דהא אינו צריך להיות בעזרה בשעת שחיטה א"כ מוכח מזה דאין שו"ז בטבו"י דט"מ וכשיזה עליו בי"ד אין יכולין לשחוט עליו הפסח וצריך להזות בי"ג וממילא מוכח פסק הר"מ ז"ל דאין שו"ז עטבו"י דט"מ מדאית לי' לר"ע ג"כ הזאה די"ג: אע"ג דאיהו סובר דרך רחוקה מן המודיעים וזה ברור: ודע שמה שכתבתי שאם נפרש דהזאה שאינו דוחה שבת הוא בי"ג מוכח מזה דאין שו"ז על טבו"י דט"מ מדלא אמרינן לי' שימתין עד למחר בי"ד ויזה עליו זהו רק לדעת הרמב"ם (בפי"א מה' פרה אדומה) שפסק דיכול להרחיק ההזאה דשביעי יותר מז' ימים אבל לדעת הראב"ד שם דסובר דשלישי ושביעי בעינן ולא שלישי ושמיני א"כ אפשר לומר דשו"ז על טבו"י דט"מ והא דלא אמרינן לי' להמתין עד למחר הוא משום דלא מהני הזאה בשמיני ואזלי הרמב"ם והראב"ד בהך פלוגתא דשו"ז על טבו"י דט"מ לשיטתייהו בפלוגתא דהזאה ודו"ק: בש"ע