עונג יום טוב תקסא

גבי פרשת יעוד וכיון דא"א לומר דהא גופא אתא לאשמועינן דאין יעוד לקטן שוב אין רבותא במה שפטור ממיתה דכיון דאין בה יעוד הרי היא אצל הקטן פנוי' גמורה ולדברי הרמב"ם ז"ל אם האמה הביאה שתי שערות עוברת על לאו דלא תהי' קדשה דקסבר דכל ביאה בלא קידושין יש בה משום לא תהי' קדשה א"כ מאי אתא לאשמועינן קרא דאין בה מיתה פשיטא כיון שאין זו אשתו כלל וא"ל דאתי לאשמועינן דאין יעוד תופס בה דא"כ הו"ל להשמיענו גבי פרשת יעוד: משא"כ גבי יבום קטן שפיר איכא רבותא אע"ג דרשאי לכונסה וליכא אסורא כדתנן ביבמות (בדף קי"א) יבם קטן שבא על גדולה תגדלנו אפ"ה ליכא מיתה משום דלא קנה לה: וכיון שבארנו דאם נוקי קרא איעוד ההכרח לפרש דיעוד קונה בקטן ואפ"ה פטרי' קרא ממיתה ואם מוקמינן איבום אמרינן דלא קנה כלל שפיר קאמר מאי הוה עלה משום דאיכא לפרושי ברייתא בחד גוונא או ביבום וממילא יעוד לא קני בקטן דאל"כ מצינו אישות גבי קטן וגם אפשר לפרושי ביעוד ויש יעוד בקטן ומיעט קרא ממיתה ואין לומר דפשיטא דעדיף לאוקמי קרא ביבום מלאוקמי ביעוד ולומר דקנה ופטורה ממיתה, דז"א דהאי שינוי' דשני רב אשי הכא ביבם קטן עסקינן לאו לכ"ע אתיא דלשמואל דאמר ביבמות (דף נ"ו) גבי ביאת שוגג ואונס דלא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה דהיינו לפטור צרתה ולהוציאה בגט אבל לא ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה ולאכול בתרומה אע"ג שהיתה אוכלת בחיי בעלה כגון מן הנשואין וכלישנא בתרא דשם שכן פסק הרמב"ם ז"ל כלישנא בתרא בהלכות תרומות עיי"ש. א"כ פשיטא דלא צריך קרא למעוטי אשת יבם קטן ממיתה דלא עדיף מביאת גדול בשוגג דאינו מתחייב עלי' מיתה אם זינתה דהא מיתה אינו מהדברים האמורים בפרשה ולשמואל לא קנה לדברים שאינם מפורשים בפרשה דאפילו בתרומה אינה אוכלת וגריעה אפילו מארוסה שאוכלת בתרומה דבר תורה וכיון דהאי שינויא דרב אשי דהכא ביבם קטן עסקינן לא אתי אליבא דשמואל דלשמואל לא צריך קרא לפטור ממיתה שפיר קאמר מאי הוי עלה דאי שינויא דר"א שנויא ממילא אמרינן דיעוד לא קנה דאל"כ מצינו אישות לקטן ולשמואל דלאו שינויא הוא ע"כ דמיירי ביעוד ומוכחי דיעוד בקטן קנה ומיעט קרא ממיתה וע"ז קא בעי מאי הוה עלה: שוב ראיתי בתוס' סוטה (דף כ"ד) ד"ה כשמואל דפשיטא להו דלשמואל בביאת שוגג נחנקת על ידו עיי"ש וכן שם בתוס' ריש פ' ארוסה (דף כ"ג) ד"ה ושומרת ולא ידעתי למה הא אין זה מדברים האמורים בפרשה וכיון דאפילו בתרומה לא אכלה אף שארוסה נמי אוכלת בתרומה מה"ת א"כ לענין מיתה וודאי דפטורה לשמואל: שוב אחרי כותבי מצאתי בחי' הרמב"ן ז"ל ביבמות (דף צ"ו) שכתב וז"ל ומשמע דלרב דאמר קנה לכל בביאת שוגג כי פטר רחמנא אשת יבם בן ט' ממיתה גזה"כ הוא ביבם ולא בשאר שוגגין ולשמואל כשם שזו פטורה כן כולן פטורות משום שלא ריבה הכתוב שוגג כמזיד אלא לדברים האמורים בפרשה ודלמא מהתם גמר לה עכ"ל הרי שכתב בהדיא דלשמואל לא קנה בביאת שוגג ואונס לענין מיתה דלא כהתוס'] והרמב"ן ז"ל אזיל לשיטתי' דסובר דבקטן הוי קנין דאורייתא ופירש דרב ושמואל פליגי בהא גופא דלרב לא ילפינן ביאת שוגג מקטן ולשמואל ילפינן מקטן דלא קנה לענין מיתה וה"נ ביאת שוגג לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה אבל לשיטת התוס' והרשב"א דבקטן לא הוי קנין כלל מה"ת א"א ללמוד ביאת שוגג מקטן דבביאת שוגג רבי קרא דקונה וע"כ דשמואל מסברא דנפשי' קאמר דלא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה וא"כ לשמואל ליכא לאוקמי קרא דאיש למעוטי קטן ממיתה כיון דאפילו בביאת גדול בשוגג ליכא מיתה ושפיר בעי הש"ס מאי הוי עלה ולפמש"כ לעיל בלא"ה אין ללמוד ביאת שוגג מקטן שאינו בחיוב שכו"ע: וראיתי להגאון בנוב"י במה"ק שכתב שנראה לו שגם דעת הרמב"ם כדעת הרמב"ן דיבם קטן קנה מה"ת דהא כ' (בה' איסורי ביאה ריש פ"ג) הבא על אשת קטן אפילו היתה יבמה שבא עלי' בן ט' שנים ויום א' ה"ז פטור וסיים ואם היו מזידין מכין אותן מכות מרדות עכ"ל ואם איתא דסובר כדעת התוס' דלא קנה מה"ת א"כ הא חייב מלקות משום איסור יבמה לשוק דהא לא פקע זיקה דקמא ודחיקא לי' מלתא לאוקמי שלאחר שבא עלי' חלץ לה אחד מן האחין עיי"ש בדבריו ותמיהני מאוד דבהדיא כ' הרמב"ם ז"ל (בהלכות יבום וחליצה פ"ה הלכה כ"א) וז"ל בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו והגדיל ולא בא עליה משהגדיל צריכה גט וחליצה גט מפני ביאתו שהוא כמאמר וחליצה להתירה לזר שהרי לא נבעלה בעילה שהוא קנין גמור עכ"ל הרי שכ' בהדיא שהגט צריכה מפני ביאתו שהוא כמאמר ולא שקנה מה"ת וגם כתב שלא נבעלה בעילה שהוא קנין גמור שהוא כדעת התוס' שהביאה הוא רק מדרבנן כמאמר ולא כדעת רש"י והרמב"ן ז"ל שהגט צריכה מה"ת מחמת דהביאה הוא קנין גמור והחליצה הוא רק מדרבנן וע"כ מש"כ הרמז"ל (בה' א"ב) דעל ביאת קטן מכין רק מכות מרדות מיירי כשחלץ לה אח"כ ופקע זיקתו דקמא רק שלא נתן לה גט לביאתו דבלא חלץ לה הי' לוקה משום יבמה לשוק דביאתו של קטן מדאורייתא לאו כלום הוא וכ"כ (בפ"א מהלכות יבום וחליצה הט"ז) שהקטן אינו קונה קנין גמור לפיכך אין יבמתו ניתרת עד שיבא עלי' אחר שתגדיל הרי שכ' בהדיא שאינו קונה קנין גמור: גם יש להביא ראי' לשיטת התוס' והרשב"א ז"ל מהא דאמר בירושלמי (סוף פ' האשה רבה) דבעי שם כמה דאת אמר עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול דכוותה נעשה חליצת ב"ט ויום אחד כגט בגדול ורבנן אמרי אין חליצת ב"ט כלום ולמה עשו ביאת ב"ט כמאמר בגדול שכן ביאה בגדול קונה בין לדעת בין שלא לדעת נעשה חליצת בן ט' ויום אחד כגט בגדול וחליצה בגדול אינה פוטרת אלא מדעת עכ"ל ולדעת הרמב"ן ז"ל ביאת בן ט' מדאורייתא הוי קנין גמור אלא שחכמים גרעו כח ביאתו דלא להוי רק כמאמר א"כ איך קאמר הירושלמי הטעם דלהכי ביאתו כמאמר בגדול משום דביאה בגדול קונה בין לדעת בין שלא לדעת והוי כמו ביאה שלא לדעת הא מה שמועיל ביאתו לקנות הוא מה"ת ואמרם עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול היינו שגרעו כחו א"ו כדעת התוס' שמה"ת אין קניינו כלום רק שמדרבנן עשאוהו כקנין וע"ז פריך דיעשו גם חליצתו חליצה להחמיר ומשני דבביאתו יש מקום לתקן שמועיל מדרבנן הואיל ובגדול קונה שלא לדעת משא"כ בחליצה: ונ"ל לפי דעת רש"י והרמב"ן ז"ל דבן ט' שנים ויום אחד קונה מה"ת לכל דבר רק דאימעט ממיתה מ"מ כשיגדיל אינו יכול להוציאה מה"ת בגט עד שיבוא עלי' או יחלוץ דהא בקטנות לא קיים מצות יבום לשיטת רש"י ביבמות (דף ס"א) שפי' בקטנה בת ג' שנים ויום א' שתגדל אצלו ותתקיים מצות יבום וקטנה וודאי דניקנית קנין גמור ואפ"ה אמרינן דבעי עדיין לקיומי מצות יבום אם כן פשיטא דגם קטן לדעת הרמב"ן דצריך לקיימה עד שיגדיל ויקיים מצות יבום דאף שקנה קנין גמור מ"מ מצות יבום לא קיים וכן ילפינן מקרא ביבמות