עונג יום טוב נה

טילטולא שהזאה בעצמה אסור אלא דמיבעי לן למשרי משום מצות פסח כיון דליכא חשש הרחקה מאיסור תורה להכי פריך שפיר מכדי טלטולא בעלמא הוא נדחי שבת משום פסח דקושי' קאי אר"א דאגמריה מעיקרא לר"ע דהזאה אינה דוחה שבת דקאי על הזאה די"ד כמו דתני בברייתא ושפיר פריך כיון דהגיע זמן שחיטת הפסח הוי לן למשרי טלטול משום מצות פסח והוצרך לשנויי דאיכא גזירה דאיסור דאורייתא שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וכ"ז הוא לר"א וברייתא דאליבי' מעיקרא כי אגמרי' לר"ע דאינו דוחה דמיירי בי"ד כמו שבארנו אבל למסקנא דהדר ר"א וסובר דהזאה דוחה שבת ור"ע פליג עליו ופלוגתייהו הוי בי"ג כברייתא דמייתי בירושלמי אין אנו צריכים לטעם שמא יעבירנו אלא דאסור משום הטלטול בעצמו ולא קשיא תדחה שבת משום פסח כיון דמיירי בי"ג דלא מטא זמן חיובא דפסח לא דחי אפילו טלטול לחוד והוכחה לזה מדלא פריך האי קושיא דמכדי טלטולא בעלמא תדחי שבת לר"ע אלא לר"א וע"כ משום דר"ע דקאי אי"ג בלא"ה אינו דוחה שבת משום דלא מטא זמן פסח משא"כ לר"א פריך שפיר ותדחי פסח דלימד לר"ע דבי"ד נמי לא דחי כמו שבארנו דע"ז מקשה דלדחי כיון דבי"ד הגיע זמן פסח וא"ש הא דלא חשיב הש"ס ה"ט דהזאה כמו דחשיב לולב ומגילה ושופר משום שמא יעבירנו דלדידן דקיימינן בי"ג אין אנו צריכים לטעמא שמא יעבירנו אלא משום הטלטול בעצמו ולא דחי משום דלא מטי זמן פסח והכי משמע לישנא דהזאה שבות ואינו דוחה שבת משמע שיש בהזאה עצמה שבות במלאכתה שישבות דהיינו טלטול ולא דחי שבת: ובזה מיושב נמי מה שהקשו התוס' (דף צ"ג) בהא דקאמר ר"ע לטעמי' דסובר אין שו"ז עט"ש שהקשו מנ"ל דר"ע סובר אין שו"ז דהא סובר בסוכה מישאל ואלצפן היו וא"כ לא דריש ביום ההוא ולפמ"ש א"ש דכיון דעיקר טעמא דר"א דהי' סובר הזאה אינו דוחה שבת הוא משום דהוי סובר שו"ז עט"ש והזאה למאי דאכילה לא מעכבא א"כ הא דהדר בי' ואמר דהזאה דוחה הוא משום דסובר אין שו"ז וצריכה הזאה לשחיטה עצמה ור"ע דסובר דהזאה אינו דוחה נמי ע"כ דסובר אין שו"ז דאי סובר שו"ז א"כ ל"ל למימר דהזאה אינו דוחה הא לא צריך לדחות כלל דהזאה למאי והיכי מצי למילף חתיכת יבלתו שהיא צריכה לשחיטה מהזאה שהיא רק צורך אכילה א"ו דר"ע סובר אין שו"ז עט"ש וה"ה על טבו"י דמת וכמ"ש הריטב"א בסיכה דכולהו תנאי סברי שחל שביעי שלהם בערה"פ כדרשא דביום ההוא אפילו ר"ע וריה"ג] ומיירי בהזאה די"ג שההזאה של עכשיו הוא צורך השחיטה ואפ"ה לא דחי וכן הרמב"ם ז"ל בפהמ"ש פרק אלו דברים נקט הא דר"א דסובר הזאה דוחה שבת בי"ג והיינו כמו שכתבתי דסובר דלמ"ד שו"ז ודאי דהזאה אינו דוחה דהזאה למאי אכילה לא מעכבא ור"א דהדר בי' וסובר הזאה דוחה שבת ע"כ משום דסובר אין שו"ז עט"ש והזאה צורך שחיטה וכיון דאין שו"ז ע"כ דטבו"י דט"מ נמי אין שו"ז עליו כדעת הר"מ ז"ל וכדמוכח מקרא שדחה אותו לפ"ש. א"כ לא משכחת לה בי"ד אלא בי"ג אף אנו נאמר דר"ע דסובר ג"כ אינו דוחה ויליף חתיכת יבלתו מהזאה ע"כ משום דסובר אין שו"ז וההזאה צריכה לשחיטה ואפ"ה לא דחי ושפיר יליף חתיכת יבלתו ושפיר קאמר הש"ס דר"ע לטעמי' דסובר אין שו"ז עט"ש: ומה שקשה לכאורה הוא מש"כ הר"מ ז"ל בטעם הזאה די"ג דאינו דוחה שבת משום דבי"ג לא מטי זמן חיובא דפסח: א"כ היכי יליף ר"ע חתיכת יבלתו מהזאה הא בחתיכת יבלתו מטי זמן פסח וגם למה הוצרך הר"מ לטעם דלא מטא זמן חיובא הא אפילו בחתיכת יבלתו בי"ד שחל בשבת לא דחי שבות אע"ג דמטי זמן חיובא ולענ"ד הא נמי ניחא דהא ר"ע הוה בעי למילף חתיכת יבלתו מהזאה די"ד דהא ממאי דאגמרי' ר"א הוי בעי למילף ור"א דאגמרי' מעיקרא דהזאה אינו דוחה הזאה די"ד אגמרי' ושפיר בעי ר"ע למילף מיני' חתיכת יבלתו ומ"ש הר"מ ז"ל דטעם די"ג לאו זמן פסח הוא אה"נ דאי הוי זמן פסח נמי לא דחי אלא דקושטא דמילתא נקט דבי"ג בלא"ה לא דחי דאכתי לא מטי חיובא דפסח: ומה שבארנו דהא דהדר ר"א וסובר דהזאה דוחה שבת הוא משום דסובר אין שו"ז עט"ש וצריך הזאה לשחיטה. ולהכי פירש הר"מ ז"ל בפהמ"ש דקאי אהזאה די"ג כמש"כ לעיל ויש לבאר מאי דקשה לי טובא בסוגיא דפ' א"ד (דף ס"ט) דדחיק רבא לשנויי הא דקאמר ר"א הזאה אינו דוחה שבת הוא משום דסובר שו"ז עט"ש משום דק"ל מברייתא דערל שלא מל ענוש כרת וקשה הא לקמן פריך אמאי דאמר ר"א דרך רחוקה הוה חוץ לאסקופת העזרה ולא אמרינן קום עייל מברייתא דערל שלא מל ענוש כרת ומשני אביי דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא ורבא אמר תנאי היא ומייתי תנאי דפליגי אי חוץ לעשייתו או חוץ לאכילתו ותנא דערל שלא מל ענוש כרת סובר מן המודיעים ולחוץ משום דאם הוא מן המודיעים ולפנים אמרינן לי' קום עייל וכיון דרבא סובר דתנאי פליגי בדר"א אי אמרינן קום עייל ותנא דחוץ לעשייתו וחוץ לאכילתו ע"כ סובר דלא אמרינן קום עייל א"כ למה הוצרך רבא להך טעמא דשו"ז והזאה למאי הא אפשר לומר דהא דאמרינן הזאה אינו דוחה שבת משום דגברא לא חזי ולא אמרינן לי' קום תקן נפשך כמו שסובר ר"א בדרך רחוקה במשנתינו לקמן ונהי דלא מצינן למימר דר"א בהך משנה דהזאה סובר דדרך רחוקה הוי חוץ לאסקופת העזרה א"כ לא משכחת הזאה דהא גם אחר הזאה יהא בדרך רחוקה דהא טבו"י אסור לכנוס לעזרה וע"כ דחוץ לאסקופת העזרה לא הוי דרך רחוקה מ"מ הא אכתי אפשר לומר דסובר ר"א דרך רחוקה הוי חוץ לאכילתו דהיינו חוץ לירושלים ולא אמרינן קום עייל ולהכי הזאה נמי לא דחי שבת דהא טמא ודרך רחוקה חד דינא להו לענין קום עייל לרבא ולא סבר להא דאביי דדרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא ול"ל לרבא הך סברא דהזאה למאי אכילה לא מעכבא וזה קושי' עצומה לכאורה: ע"כ נראה לענ"ד דבאמת בהא דאמר אביי שם דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא כבר הקשו התוס' תימא שערל שלא מל ועומד חוץ לעזרה ענוש כרת וכשמל והוא חוץ לעזרה נפטר מכרת ותירצו דמצינו כה"ג כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ועיין בצל"ח שתמה ע"ז ובאמת שלא מצינו כה"ג כל הראוי דהאי כללא הראוי לבילה לא מצינו אלא במחסר פרט א' מן המצוה ועושה עיקר המצוה. אבל באינו עושה מצוה כלל לא מצינו שמועיל מה שראוי לעשות ע"כ נראה דהא שערל שלא מל ענוש כרת מיירי באמת בעומד בעזרה גופא דחייב כרת דאלו הוי מל נפשי' הוא ראוי וחייב לעשות פסח אבל בעומד חוץ לעזרה והוא ערל הוא פטור משום דרך רחוקה וברייתא דטמא שרץ חייב כרת אע"ג דהוא ודאי חוץ לעזרה וכר"א נמי מוקמינן לי' (בדף סט) איכא למימר דסברה חוץ לאכילתו ודו"ק] דלא שייך כאן סברא דכל הראוי לבילה ועיקר סברא דדרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא לא מסברא קאמרינן ליה אלא גזה"כ הוא דנהי דגלי קרא בטהור בדרך רחוקה דלא אמרינן ליה קום עייל אבל בטמא לא אשכחן דגלי קרא ומסברא אמר לי' קום תקן נפשך: