עונג יום טוב תקנט

ובזה יישבתי קושית הגאון בנוב"י מה"ת דלשיטת הסוברים דבדעת אחרת מקנה אותו קונה קטן מה"ת א"כ אמאי אין אישות לקטן הא אשה הוי דעת אחרת מקנה אותו: ולפמש"כ א"ש דכיון דאין הקטן משתעבד בשכו"ע לא קנה כלל משום דאין אישות לחצאין ואף ר"י דפליג אר"מ וסובר בדבר שבממון תנאו קיים לא משום דפליג אהך סברא דאין אישות לחצאין. אלא משום דסבר דכיון שהוא בתורת תנאי הוי קדושין מעליא אבל אם האי גברא אינו ראוי להתפס עליו חיוב לא מיקרי קדושין כלל וכדבעי למימר בגיטין (דף פ"ב) דאף לרבנן דר"א דאם אמר הרי את מגורשת חוץ מפלוני לא מהני מ"מ אם אמר ע"מ שלא תנשאי לפלוני מהני וה"נ אף דתנאי מהני לר"י מ"מ כיון דאינו ראוי להתפס עליו שעבוד לא מהני ועוד הא ר"י מודה בעונה שאין שום תנאי קיים וקטן לא משתעבד לשום דבר: ומה שהביא הה"מ בשם הרמב"ן ז"ל ראי' מתוספתא וירושלמי לא ידעתי מאי ראי' היא זו דהא בירושלמי לא קתני קטן דז"ל הירושלמי (בריש פ' הבא על יבמתו) הווין בעי מימר בפקח שיש בו דעת קונה בין לדעת ובין שלא לדעת וחרש שאין בו דעת לא יקנה אלא לדעת אשכח תני ר"ח אחד החרש ואחד השוטה שבעלו קנו ופטרו את הצרות ולא מוזכר שם קטן כלל. וכן בתוספתא (פרק אחד עשר) אחר ששנה שם פלוגתא דר"ש ורבנן בבן ט' שבא על יבמתו קתני שם בד"א בביאת בן ט' ויום אחד אבל חרש ושוטה שבעלו קנו ופטרו את הצרות [ואף דבתוספתא שלפנינו איתא אבל חש"ו זה טעות סופר וצ"ל אבל חרש ושוטה דכיון דקאמר מעיקרא בד"א בביאת בן ט' ויום א' ממילא מובן דצריך לסיים אבל חרש ושוטה] שוטה וקטן שנשאו נשים פטורים מן החליצה זה הכלל כל ביאה שצריכה דעת אינה ביאה אינה צריכה דעת ה"ז ביאה ע"כ הרי חזינן דהא דקתני אינה צריכה דעת ה"ז ביאה לא קאי אקטן כלל רק שבא לתרץ מפני מה אמרינן חרש ושוטה שבעלו קנו ופטרו את הצרות ושוטה וקטן שנשאו נשים ומתו פטורין מן החליצה ובהאי בבא לא קתני חרש משום דחרש תקנו לי' רבנן נשואין] וקשה שוטה אשוטה וע"ז מחלק דביאת נשואין צריכה דעת וביאת יבום אינה צריכה דעת אבל אקטן לא קאי כלל דהא כי סליק מפלוגתא דר"ש ורבנן גבי קטן קאמר בד"א בבן ט' שנים ויום אחד: אבל חרש ושוטה שבעלו קנו וע"ז מחלק בין צריכה דעת לאינה צריכה דעת: וכיון שבררנו דבתוספתא וירושלמי לא מוזכר הך סברא דכל שאינה צריכה דעת ביאתו ביאה אקטן וקאי רק אחרש ושוטה א"כ אין כאן קושיא על שיטת התוס' דסברי דקטן אינו קונה מה"ת משום דמיעט קרא אשת איש פרט לקטן ומאיש לא ממעטינן אלא קטן שהוא לא מיקרי איש אבל חרש ושוטה שפיר מקריין איש ואינם בכלל מיעוט זה דהא ביבמות (דף ק"ה) ממעטינן קטן שאינו חולץ משום דאיש כתיב בפרשה וחרש ושוטה פסלינן רק משום דאינן באמר ואמרה וכן בירושלמי (פ"ק דתרומות) אמרינן חמשה לא יתרומו ומנה חש"ו ומפרש קטן דכתיב מאת כל איש חרש ושוטה דכתיב אשר ידבנו לבו והיינו שאין בהם דעת הרי מבואר דרק קטן לא מיקרי איש אבל חרש ושוטה מקריין איש א"כ אינם בכלל מיעוטא דאשר ינאף את אשת איש דלא מיעט הכתוב אלא קטן שאינו איש ועליו לא רמי רחמנא קנין אבל חרש ושוטה דמקריין איש אף שאין בהם דעת קנו את יבמתם דרחמנא רמי עלי' קנין וחיובא לכל מילי בהאי קנין הואיל ומדאורייתא חזיא לי' דכיון דלא ממעט אלא מי שאינו איש ממילא חרש ושוטה דהויין איש קנו מה"ת הואיל וחזיא לי' כדאמר בירושלמי כיון שא"צ דעת. אבל קטן לא קנה אף שא"צ דעת משום דמיעטי' קרא הואיל ואינו איש ואין שום סתירה מדברי התוספתא והירושלמי לדעת התוס' והרשב"א ז"ל: ולכאורה נראה להביא ראיה לדעת התוס' דיבם קטן לא קנה מדאורייתא מהא דאמרינן בסוטה (דף כ"ד) במשנה שם ואלו שב"ד מקנין להם מי שנתחרש בעלה או שנשתטה או שהי' חבוש בבית האסורים לא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה ר"י אומר אף להשקותה לכשיצא בעלה מבית האסורים ישקנה ע"כ ופירשו התוס' שם (בדף כ"ז) ד"ה איש דהאי לפוסלה מכתובתה דקאמר היינו לאוסרה לבעל ולבועל ע"י קינוי זה אבל לפוסלה מכתובתה אינו צריך קרא דהא כתובה דרבנן ע"ש והרי דרך הש"ס למחשב בכל דוכתי חרש שוטה וקטן בהדי הדדי ומדוע כאן שביק התנא לקטן ונקט חו"ש לחוד וע"כ משום דאשת קטן אינה נאסרת עליו משום דאין אישות לקטן ובחרש ושוטה מיירי שנתחרש או שנשתטה אחר שכנסו וכדקתני במתניתין אבל בקטן לא משכחת לה כלל. ולדעת רש"י ורמב"ן ז"ל בקטן נמי משכחת ביבם בן ט' שבא על יבמתו שקנאה מדאורייתא א"ו כדעת התוס' דלא קנה כלל להכי לא נקט לה בילפותא דקרא בברייתא שם ואפשר דאף מדרבנן שעשאו ביאתו כמאמר בגדול נמי אין מקנין לה הב"ד. כיון דאין כאן אלא איסור דרבנן משו"ה לא תני לה נמי במתניתין: ואין לומר דאכתי הוי מצי למתני בקטן שהוא כהן שמקנין לה ב"ד מביאה לפסול לה דאסורה מדאורייתא לבעלה אח"כ בגדלותו דז"א דלא שייך קינוי וסתירה אלא באיסור שבא מחמת קדושין אבל בקטן שאין קדושיו כלום ומקנין לה שלא תבעל לפסול לה ונסתרה אח"כ אינה נאסרת כלל דקיי"ל מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד גם אין לומר דכיון דגם לשיטת הרמב"ן ליכא בקטן מיתה אינה נאסרת בקינוי וסתירה דז"א דהא ממעט שם שומרת יבם דאינה שותה מקרא דתחת אישה וקאמר משתא הוא דלא שתיא הא קינוי מקני לה ונאסרת עליו אעפ"י שאינה אלא בלאו וא"כ מדלא תני קטן בהדי חרש ושוטה מוכח כדעת התוס' והרשב"א ז"ל דקטן לא קני כלל מיהו גם לשיטת התוס' והרשב"א ז"ל קשה אמאי לא פשיט מזה דלא מייעד לקטן משום דבנו גדול אמר רחמנא מדלא חשיב שם בסוטה קטן בהדי חרש ושוטה: שוב ראיתי דמהך משנה ליכא ראי' לא אייעוד ולא איבם קטן דאפשר לומר דמצי מייעד וכן יבם קטן קנה מה"ת והא דלא תני לי' במתניתין הוא משום ר' יוסי דסובר דמקנין אף להשקותה דלא בעינן וקנא והביא ובאשת קטן ע"י ייעוד או ע"י יבום אף שיש להם קנין מה"ת מ"מ אין יכול להשקותה משום דכתיב מבלעדי אישך ודרשינן שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל ועיי' ביבמות (דף נ"ח) שהקשה דכוותה גבי שומרת יבם שבא עלי' יבם בבית חמי' שומרת יבם קרית לה אשתו מעליא היא דהא אמר רב קנה לכל אפילו בביאת שוגג ואונס] והקשו שם בתוס' דלוקמי בנפל מן הגג ונתקע או בנתכוין להטיח בכותל דלא קנה ושפיר הוי קדמה שכיבת בעל לבועל ותירצו דכיון דכתיב ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך דמשמע מבלעדי אישך שנתן בך את שכבתו משמע דבבעל בעי כוונת שכיבה עכ"ל שם וקטן אע"ג דמקרי כוונת שכיבה כדמשמע בתוס' (דף נ"ד) ד"ה ישן ע"ש מ"מ איש לא מיקרי וקרא כתיב מבלעדי אישך מבואר דבעי שכיבת הבעל כשהוא איש להכי לא מצי למתני באשת קטן ע"י יעוד או יבום דלא קדמה שכיבת הבעל שהוא איש לשכיבת בועל