עונג יום טוב תקנח

ולכאורה נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שהוא מה"ת ומ"ש שהוא מדברי סופרים היינו משום שמאמר ביבמה הוא רק מדברי סופרים דמה"ת מאמר ביבמה לאו כלום הוא. אבל עיקר האיסור דאשת ב' מתים הוא מה"ת דהא כתב ודרשו חכמים ואמרו דמשמע שדרשו מקרא וא"כ קשה הא לא משכחת לה כלל אשת ב' מתים מה"ת לדידן דקיי"ל כרבנן דר"א בחוץ מפלוני ודוחק לומר דאף דלא משכחת לה מה"ת אשת ב' מתים מ"מ ממשמעותא דקרא משמע דקפיד אדין יבום שהוא רק אם יש עלי' רק זיקת יבם אחד וממילא כיון דמאמר מדרבנן קונה והויא זיקת שני יבמין ואסורה להתייבם דז"א דכיון דמה"ת לא משכחת אשת ב' מתים למה אסרו בזיקת ב' מתים ע"י מאמר כיון דליכא לאחלופי בזיקת ב' מתים מה"ת ליכא למגזר מידי. אמנם לפמש"כ משכחת לה שפיר זיקת שני מתים מה"ת לרבנן דר"א בחייבי עשה ול"ת שעבר ובא עלי' כמו שכתבתי לעיל: ועוד נ"ל ליישב דאפשר לאשכוחי אשת ב' מתים דהנה תנן בנדה (דף מ"ד) בת ג' שנים ויום אחד אם בא עלי' יבם קנאה ופי' רש"י ז"ל בסנהדרין (דף ס"ט) קנאה ליורשה ולטמא לה ולהוציאה בגט בלא חליצה ובלבד שיקבל אביה את גיטה הרי בהדיא שיכול לגרשה כשהיא קטנה אולם ביבמות (דף ס"א) בהא דתניא מתייבמת ואינה חולצת דברי ר"א ופירש רש"י ז"ל ואינה חולצת דאינה נפטרת לשוק בחליצה דאין מעשה קטנה כלום אבל מתייבמת ותגדל אצלו ותתקיים מצות ייבום עכ"ל מבואר בהדיא דאף דקנאה מ"מ לא קיים מצות ייבום וצריך לקיימה עד שיקיים מצות יבום וא"כ קשיין דברי רש"י אהדדי: ולולא דמסתפינא הייתי אומר ליישב שיטת רש"י ז"ל דוודאי לא מצי לגרשה מיד אף ע"י אביה דהא קטנה שאינה ראוי' לילד אף שקנאה מ"מ לא קיים מצות ייבום שהרי אינה ראוי' לילד עדיין והרי גם בזקנה כ' הרמז"ל (בפ"י מהלכות יבום) שיש בזקנה יבום משום שהיתה לה שעת הכושר א"כ בת ג' שנים ויום אחד שלא היתה לה שעת הכושר וודאי דלא מקיים מצות יבום אעפ"י שקנאה: ומש"כ רש"י ז"ל בנדה שקנאה להוציאה בגט אם יקבל אביה גט דמשמע שיכול להוציאה בגט כשהיא קטנה היינו כשהיא בת י"א שנים ויום א' דאמרינן ביבמות (דף י"ב) שאז תוכל להתעבר ואף דאמרינן שם תוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת מ"מ כיון שמתעברת מקריא ראוי' להוליד אף שבוודאי לא יהא הוולד בן קיימא מ"מ מקרי הקמת שם ועי' בית שמואל (ס"ס קס"ה): ויש סמך לזה מהא דאמרינן בסנהדרין (דף ק"י) מאימתי קטן בא לעוה"ב רבינא אמר משעה שנזרע במעי אמו שנאמר זרע יעבדנו יסופר ופרש"י ז"ל משעה שנקלט הזרע במעי אמו אפילו הפילה אמו ונמחה יש לו חלק לעתיד דכתיב זרע יעבדנו וכן אמרינן בכתובות נבלתי יקומון לרבות נפלים ע"כ וא"כ אפשר דגם זה מקרי הקמת שם לאחיו וכשהיא בת י"א שנים וראוי' להתעבר קיים בה מצות יבום וכש"כ דאיכא למימר שיכולה להוליד וולד גמור אלא שמתה בשעת לידה ואיכא למ"ד שם בסנהדרין משעה שנולד וע"ז כתב רש"י שיכול לגרשה ע"י אביה אף שעדיין קטנה היא רק כיון שיכולה להתעבר וקמ"ל שקניינה קנין גמור אבל קודם י"א שנה שאינה יכולה להתעבר אינו יכול להוציאה בגט כמ"ש רש"י ז"ל ביבמות. וא"כ אם מת קודם שקיים מצות יבום היינו שלא הגיע זמנה להתעבר לבוא לכלל הקמת שם צריכה חליצה ויש עליה זיקת בעלה הראשון שלא פקע מחמת שלא קיים עדיין מצות יבום. וגם זיקת היבם שקנאה לכל דבר והויא אשת ב' מתים מה"ת ואסורה להתייבם וא"ש דמשכחת לה אשת ב' מתים מה"ת: סימן קעט דין יבם קטן שבא על יבמתו אי קנאה מן התורה: בקדושין (דף י"ט) בעי ר"ל מהו שמייעד אדם לבנו קטן בנו אמר רחמנא בנו כל דהו או"ד בנו דומיא דידי' מה הוא גדול אף בנו גדול אר"ז ת"ש איש פרט לקטן אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ואי אמרת מצי מייעד מצינו אישות לקטן אלא מאי אינו מייעד אמאי ממעט לי' קרא אר"א הכא ביבם קטן עסקינן דמדאורייתא חזיא לי' מהו דתימא הואיל דמדאורייתא חזיא לי' וביאתו ביאה ליחייב עלה משום א"א קמ"ל מאי הוה עלה ת"ש וכו' ופרש"י ז"ל דמדאורייתא חזי' לי' כלומר זקוקה לו באותה ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה כדתנן בנדה (דף מ"ה) בן תשע שבא על יבמתו קנאה והתוס' שם כתבו דז"א אלא מדרבנן ולפוסלה מן האחין כדתנן בהאשה רבה עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול אבל ליורשה ולשאר דברים לא הויא כאשתו והא דקאמר דמדאורייתא חזיא לי' היינו בעלמא אם הי' היבם גדול והה"מ (בפ"ה מהלכות יבום וחליצה ה' י"ח) כ' בשם הרמב"ן ז"ל ג"כ כדעת רש"י ז"ל דמדאורייתא קנה אותה לכל דבר של יבום אבל אינה כאשת איש להתחייב עליה והא דקני לה מדין תורה טעמא דמלתא כדקתני עלה בתוספתא דמכילתין זה הכלל כל ביאה שצריכה דעת אין ביאתו ביאה אינה צריכה דעת ביאתו ביאה וכן בירושלמי, ע"כ דבריו ז"ל: וראיתי להגאון בעל יד המלך ז"ל שהקשה לשיטת התוס' והרשב"א ז"ל דלא קני לה מה"ת ואמאי כיון דקיי"ל בגדול קונה בין בשוגג בין במזיד בין באונס א"כ הא ביאת קטן לא גרע מביאת גדול באונס וכן מצאתי להר"נ ז"ל לנדה (דף מ"ה) שהקשה ג"כ כן ע"ש: ול"נ דלק"מ דטעמא רבה איכא לחלק בין ביאת גדול באונס לביאת קטן לפמש"כ התוס' בכתובות (דף נ"ו) בהא דאמרינן התם לר"מ דאמר במקדש ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה הוה מתנה ע"מ שכתוב בתורה. והקשו דמ"ש מאומר קרע כסותי ע"מ לפטור שהוא פטור. ותירצו דנזיקין לא דמי לקדושין דהכא היינו טעמא דאין קדושין לחצאין דאין לך קדושין שאין עלי' שכו"ע אבל גבי נזקין לא שייך למימר הכי ע"כ וכ"כ שם בשיטה מקובצת וכ"כ רש"י ז"ל בב"מ (דף צ"ד) ד"ה אפילו תימא וא"כ היינו דאיכא לפלוגי בין ביאת שוגג ואונס לביאת קטן דכיון דעיקר כח האישות הוא שתאסר על כל העולם ותהי' משועבדת לו וגם הוא משועבד לה בשאר כסו"ע וקטן לא חל עליו שום חיוב מחיובי התורה ואפילו במצות שבגופו פטור להכי לא קני לה לגמרי דאין אישות לחצאין ולא דמי לביאת שוגג בגדול דרבי רחמנא למקני דהגדול חל עליו ע"י קנין זה כל החיובים שהבעל מתחייב לאשתו. משא"כ קטן ואי לאו דמיעטו קרא הו"א דהוה קנין גמור כגדול ורחמנא רמי עלי' חיובא אף שהוא קטן דהקנו לו אשה מן השמים וחייבוהו ג"כ בכל דבר שהבעל חייב לאשתו וכן גבי ייעוד אי הוה אמרינן דמצי מייעד דבנו כל דהו אמר רחמנא הוה אמרינן ג"כ דהתורה נתנה רשות להאב לייעד לבנו קטן למרמי עלי' חיובא וע"י יעוד האב מתחייב ומשתעבד הבן וגבי יבום נמי הוה אמרינן דע"י שהקנו לו אשה מן השמים הוא משתעבד וקני לה ולא מיקרי אישות לחצאין להכי מיעטו קרא דלא קני לה משום דלא רמיין עלי' חיובא ולא דמי לביאת גדול בשוגג ואונס דבר חיובא הוא להשתעבד בשאר כסו"ע וקרא דיבמה יבא עלי' דמרבינן מיני' קטן ביבמות (דף קי"א) הוא רק לענין דלא חיישינן לאיסור אשת אח שבו משום דכיון דלאחר שעתו יהא דין יבום דהיינו כשיגדל ליכא גם עכשיו איסור אשת אח אבל למקני עכשיו לא]: