עונג יום טוב תקנד

ואנן בעינן והביא האיש את אשתו. א"כ יהי' מוכח מסוגיא זו דלא כרב ולא דמי להא דאמרינן בכתובות (דף מ"ו) הוציא ש"ר על נשואי מהו דהתם דאף לפי דבריו שזנתה תחת אחיו לאו בעלה הוא מ"מ אח"כ שנתברר כי שקר ענה בה וש"ר בעלמא הוא דהוי הרי הוא בעלה ושייך לחייבו קנס ומלקות אבל הכא גבי סוטה איך מתנה שיבדקוה המים מזנות המבטל האישות ממנה לגמרי אבל לפמש"כ הרא"ש ז"ל דבסוטה ספק דליכא בה לאו אין בה דין טומאה כעריות אפי' אם קמי שמיא גליא שזנתה. א"ש שיכול לגלגל עלי' שמא זנתה תחת אחיו ואפי' אם זנתה כיון דאנן לא ידעינן מזה אין בה אלא איסור לאחר ולא ליבם ושפיר קרינן בה והביא האיש את אשתו אפי' אם זנתה ודוחק לומר דכל היכא דלא ידעינן שום ריעותא כלל מזנותה גם התוס' מודים דלא שייך בה דין טומאה דז"א דשיטת התוס' לאו בידיעה תליא מילתא כלל אלא דכל היכא דזנתה מקרי סוטה וטומאה כתיב בה: מיהו נראה לי ליישב שיטת התוס' דבספק סוטה נמי אם זנתה הזנות פוטרה מיבום ומחליצה לגמרי והא דאמרינן דמתנה על נשואי אחיו אפשר ליישב כיון דמשמע בגמרא דסוטה דהמים בודקין גם על ביאת אונס באשת כהן דקאמר שם (דף כ"ו) אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. פשיטא ל"צ במתנונה דרך אברים מ"ד זנויי זנאי והא דלא בדקוה מיא משום דבאונס זנאי קמ"ל ועי' מל"מ (פ"ג מה' סוטה דין כ"ד) שכתב שיש מקום לפרש דברי הש"ס קמ"ל דמותרת דאם איתא דזנאי באונס היו המים בודקין אותה כיון דאסורה לבעלה כהן בביאת אונס: ולפ"ז דהמים בודקין אשת כהן מביאת אונס יש לפרש בעיא דר' ירמיה מהו שיתנה על נשואי אחיו דמיירי בכהן שמשקה ומתנה עלי' שמא זנתה תחת אחיו באונס דאז ליכא בה טומאה ליבם אפי' אם זנתה כמש"כ הנמוק"י דיש מקום לומר דבאשת כהן שנאנסה לא אמרינן בה טומאה כתיב בה כעריות ועי' בב"ש (סי' קע"ג ס"ק יו"ד) שהקשה בשם הב"ח על הנמוק"י דהא אמרינן ביבמות (דף נ"ו) אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום טומאה ויישב הב"ש דדוקא לחומרא מקרי טומאה באונס אבל לא לקולא לפוטרה מחליצה ומ"מ אם זנתה באונס אסורה על היבם מטעם במותר לה נאסרה באסור לה לכש"כ ושפיר יכול להתנות שיבדקוה המים מזנות שזנתה תחת אחיו באונס דאז אסורה להיבם ואפ"ה רמיא קמי' דלא אלים איסור ק"ו דבמותר לה כו' לעשותה אשת אחיו שלא במקום מצוה ואפשר עוד דאפילו לשיטת הב"ח דבאשת כהן שנאנסה נמי אמרינן בה גבי יבם טומאה כתיב בה כעריות מ"מ משכחת שיגלגל נשואי אחיו שאחיו המת הי' חלל שאין בו קדושת כהונה ואם נאנסה תחתיו מותרת דאז לא שייך לאוסרה מטעם טומאה איבם כעריות כיון שהיתה מותרת לבעלה לא נמשך בה טומאה למשוי כערוה איבם רק שאסורה ליבם כהן כדאמרינן ביבמות (דף נ"ו) אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה פסולה לכהונה פירש"י (דף ל"ה) שפסולה משום ובת כהן כי תהי' לאיש זר וכיון דאסורה לכהן שפיר מתנה הכהן שמא זנתה תחת אחיו החלל באונס ונפסלה ואפ"ה קנה אותה דלא שייך טומאה כתיב בה כעריות כיון דלא נאסרה על בעלה ואפי' לפמש"כ התוס' דגם באשת ישראל שנאנסה שייך טומאה לכהונה דוהיא לא נתפסה לא מיירי אלא בטומאה דבעל אבל ונטמאה בתרא דמפקא לן מיני' איסור תרומה וכהונה לא מפליג בין אונס לרצון בין אשת ישראל לאשת כהן ע"ש בתוס' מ"מ היינו דוקא לענין פסול כהונה שייך אף באשת ישראל שנאנסה אבל לגבי יבם למהוי כערוה ודאי דלא הוי היכא דמותרת לבעלה והויא אשתו שפיר ואפ"ה נאסרה עליו משום פסול כהונה ושפיר מגלגל עליה: והא דלא מבעיא לי' בפשיטות אם יכול להתנות עלי' שמא נבעלה פעם א' לפסול לה אם בעלה כהן משום דאפשר דזה פשיטא לי' שאינו יכול להתנות דמי סוטה אין בודקין אלא ביאת איסור הבא מחמת אישות אבל ביאה הפוסל לכהונה כגון עובד כוכבים ועבד וכדומה שאין איסורן מחמת אישות אין המים בודקין אבל ביאת אשת איש באונס שהפסול לכהונה הוא מטעם אישות שפיר בדקו לה מיא מיהו נראה דלאו מילתא היא דאם איתא דהש"ס מיירי בכהן שהי' לו אח חלל ומתנה על נשואי אחיו בזנות דאונס משום פסול כהונה א"כ הא מילתא הו"מ למבעי' אם מתנה עלי' על אונס דנשואי איש אחר אם היתה נשואה לאיש אחר מקודם דנפסלה ג"כ לכהונה ע"י מה שנאנסה תחתיו ומצי להתנות: ואפשר לומר דאזנות דאיש אחר פשיטא לו להש"ס דלא בדקו לה מיא אבל בזנות שתחת אחיו שהיבם במקומו קאי מצי להתנות אף שהזנות פוסל רק משום פסול כהונה מ"מ כיון שפסול כהונה בא מחמת שהיתה נשואה ונאנסה הרי זה פסול מחמת אישות ונשואי אחיו ונשואי דיד' חד הוא: ונ"ל דע"כ אנו מוכרחין לומר דהך בעיא דר' ירמי' מיירי רק בכהן המתנה על ביאת אונס שתחת אחיו ומשום פסול כהונה דאי נימא דמיירי במתנה אביאה דרצון א"כ תקשה נהי דנימא דהך סוגיא פליג ארב וסובר דסוטה רמיא ליבום ולא אמרינן טומאה כתיב בה כעריות ואין אסורה אלא משום לאחר ולא ליבם כמו שאמרו בפר"ק דסוטה גבי סוטה ספק: מ"מ הא האי איסורא דלאחר ולא ליבם דמיא לחייבי עשה: והא דפריך בש"ס ארב יוסף דאמר טעמא דאינה מתייבמת משום דא"ק לאחר ולא ליבם א"ה חליצה נמי לא תיבעי אע"ג דבכל חייבי עשה קיי"ל דבעי חליצה היינו משום דס"ד דמקשה דשאני הך עשה דלאחר ולא ליבם דעיקרה נאמר גבי יבום ודחה אותה הכתוב בפירוש מיבום הלכך לא בעי' חליצה. ולא דמי לשאר חייבי עשה שאיסורן משכחת לה בפ"ע אלא שנפלו עכשיו ליבום משא"כ עשה דלאחר ולא ליבם דבפירוש אמרה תורה על סוטה דלאו בת יבום היא הלכך חליצה נמי לא תיבעי וע"ז משני אלו איתא לבעל מי לא בעי' גיטא השתא נמי בעי' חליצה ולא חמירא האי עשה משאר חייבי עשה דבעי חליצה וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ליבמות (פ"ק) דספק סוטה דחולצת מפקא לן מקרא דיבמתו יבמתו שיש שא"ע ליבום ועולה לחליצה ככל חייבי עשה או עול"ת. וכיון שביארנו דלאחר ולא ליבם יש לו דין עשה הא בחייבי עשה דמדאורייתא לא רמיא ליבום אמרינן אם בעלו לא קנו כדמוכח ביבמות (ד' כ') וכ"כ היש"ש ביבמות והשא"ר בתשובה ואף לשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב (בפ"ו מה' יבום ה"י) דבחייבי עשה אם בעלו קנו הא ביאר הנו"ב ז"ל טעמו משום דכיון דכל עיקר הטעם דאין עשה דוחה עשה הוא משום דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה אבל כשעבר ובעל אמרינן להיפך מאי אולמא דהך עשה מעשה דיבום ולהכי קנו והיינו דוקא בשאר חייבי עשה שפגע ביבום דרך הזדמנות אבל עשה דלאחר ולא ליבם שעיקרה נאמר גבי יבום לא שייך לומר מאי אולמא דעשה דלאחר מעשה דיבום כיון דאיבום גופא קאמר דסוטה לא תתיבם ומודה הרמב"ם ז"ל אם בעל לא קנה וכן למ"ד הא דאינה מתיבמת משום ק"ו דבמותר לה נאסרה באסור לה לכש"כ אע"ג דלכאורה האי ק"ו יש לו כח איסור חייבי עשה דהא ילפינן לאסור איבם מק"ו דבעל ובבעל איכא איסור עשה להכי ביבם נמי איכא איסור עשה וא"כ נימא דיועיל הק"ו רק לאסור לכתחלה אבל בדיעבד קנה דאמרינן להיפך מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה אבל פשטא דהש"ס דהאי ק"ו יש בו כח לאסור גם תחילת היבום וכמש"כ רש"י ז"ל בביאור האי ק"ו דאם הועילה הסתירה לקלקל עליו הנשואין שהי' היתר אז כש"כ שהועיל הסתירה לקלקל היבום שלא להתיבם מכח אותן הנשואין. ולא שייכא כאן דחיה דהא איכא איסור הק"ו על תחלת היבום ודמי כמו שהי' קרא מיוחד לאסור היבום ולא שייך כאן דחי' וכיון שכן ודאי דאם בעל לא קנה כמו בחייבי לאוין