עונג יום טוב תקנג

ויהיו יכולין לדבר וכיון דאפשר שיהיו ראוין שוב לא נדחו לגמרי מקריאה ובעי קריאה וקריאה מעכבת בהן שפיר ולא דמי לחייבי עול"ת שבארנו לעיל דהתם לא יהיו ראוין לעולם. ובזה אפשר ליישב קצת ג"כ מה שקשה בהא דאמרינן באשת מלך לא חולץ ולא חולצין לאשתו שפירש"י ז"ל משום שאינה יכולה להנשא ופירשנו דלא מהני לה חליצה כיון דרמיא ליבום דביאתה מותר בעצם רק שאסורה מפני כבוד המלך ומילתא אחריתא הוא ועכ"פ לקריאה אינה ראוי' דאי בעי לא מיבם הילכך לא מהני חליצה ואף שמתחילת נפילתה לא היתה ראוי לקריאה דהא אלמנת מלך היא מ"מ לא דמיא להא דאמרינן גבי בכורים דאם מתחילת הבאתן אינן ראויין לקריאה שפיר דמי משום דגבי מלך אפשר שתהי' ראוי' לקריאה דהא אם יתמנה היבם למלך תהא ראוי' ליבם ולא שייך לומר שנדחה מתחילה מקריאה דקיי"ל מלך נושא אלמנותו של מלך כדאמרינן בסנהדרין (דף י"ח) (מיהו דברי הר"מ ז"ל א"א לישב כן דאיהו פסק אינו נושא אלמנותו של מלך]: הדרן למילתא קמייתא דבין לשיטת הש"ס דילן דדריש לה מאם לא יחפוץ הא אם חפץ מיבם בין לשיטת הירושלמי דדריש מקרא דמאן יבמי הא אי בעי מיבם כל היכא דרמיא ליבום ואינו יכול ליבם לא מהני חליצה כלל ולהכי לא מצי אמר בטעמא דסוטה שנסתרה משום ספק טומאה דא"כ חליצה לא מהני לה כלל דדילמא רמיא ליבום ולא מצי לייבם ואינו עולה נמי לחליצה להכי הוצרך לטעמא אחרינא דאמר התם וכמש"כ לעיל: הרי נתברר לנו שיטת התוס' דכל סוטה ספק הוי רק ספק יבמה לשוק משום דאם זינתה פטורה לגמרי מן החליצה ומן היבום וכן צרתה כמותה ואם בא עלי' א' מן השוק אינו לוקה משום דילמא זינתה ופטורה לגמרי וזהו שיטת התוס': והרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ו מה' יבום וחליצה ה' י"ט) אשה שזנתה תחת בעלה ברצון ובעדים ומת קודם שיגרשנה ונפלה לפני יבם הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה כאלו היתה ערוה על היבם מפני שטומאה כתיב בה כערוה שנאמר והיא נטמאה אבל סוטה שמת בעלה קודם שישקנה מים המרים או שאינה בת שתי' אלא בת גרושין ה"ז חולצת ולא מתיבמת ואם היתה לה צרה הרי צרתה מותרת וחולצת או מתייבמת עכ"ל ודבריו ז"ל צריכין ביאור בסוטה ודאי פסק כרב דפטורה מן החליצה ומן היבום ובסוטה ספק פסק דצרתה מתיבמת ותפול עליו קושית התוס' דהא מבעיא לן למיחש דילמא זינתה והויא צרתה צרת ערוה ממש ואיך שרינן לה ליבומי ואין לומר להכי שרי צרה ליבומי דמוקמינן לה בחזקת היתר ליבם כדאמרינן ביבמות (ד' למד) גבי ספק קדושין דז"א דהא אמרינן התם דמדרבנן אינה מתיבמת לחומרא ואחמיר רבנן דלא נוקי אותה אחזקה ע"ש ודו"ק ונראה לכאורה שהרמב"ם ז"ל קאי בשיטת הרא"ש ז"ל שכתב ליישב הא דפריך בפר"ק דסוטה ותייבם יבומי ולא משני דאסור ליבומי משום שמא זינתה דטומאה כתיב בה כעריות הוא משום דהא דאמרינן דטומאה כתיב בה כעדיות היינו דוקא סוטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב גבי עריות אבל סוטה ספק דכתיב טומאה דידה בלשון עשה אע"ג דאסרינן משום ספק טומאה לא חשיב טומאה דידה אפילו כספק ערוה הילכך פריך שפיר ותתייבם יבומי ואע"ג דפריך הש"ס מ"ש סוטה ודאי דכתיב בה טומאה סוטה ספק נמי כתיב בה טומאה ודאי מעיקרא הוי ס"ד הכי דטומאה בלשון עשה חשיבא למיעבדה כערוה אבל לפי מה דמסיק דסוטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו לרבנן דר"י בן כיפר מהשתא איתברר לן דלא חשבינן טומאה למיעבד כערוה אלא היכא דכתיבה בלשון לאו כי היכי דלא תיקשי לן אהא דפריך הש"ס גבי סוטה ספק ותתייבם יבומי עכ"ל ומתבאר מזה כל שלא ידעינן בודאי שזינתה אף אם באמת זינתה אין כאן דין טומאה כעריות לגבי יבם ואינו אלא איסור דלאחר ולא ליבם או משום דמותר לה נאסר באסור לה מכש"כ דאמרינן בפר"ק דסוטה ולא אלים איסור זה למדחי צרתה הלכך שפיר כתב הר"מ ז"ל בצרת סוטה ספק דמתיבמת אע"ג דבודאי סוטה פסק כרב וזה ממש כשיטת הרא"ש ז"ל: ולפי שיטה זו ספק סוטה שבא עלי' א' מן השוק לוקה ודאי דהא רמיא לחליצה אפי' אם באמת זנתה ויש להסתפק לפי שיטה זו אם באו עדים אחר מיתת בעלה שזנתה בחיי בעלה מי אמרינן כיון דזנתה ודאי טומאה כתיב בה כעריות או דילמא כיון דלשיטת הרא"ש בידיעה תליא מילתא כל שלא נודע זנותה לא מקרי טומאה לגבי יבם א"כ אפשר דכל שלא נודע בחיי בעלה רק לאחר מיתת בעלה לא נקבע בה דין טומאה לגבי יבם נמי ואין בה אלא משום לאחר ולא ליבם ובעי חליצה: [וראיתי להנוב"י במהדורא קמא באה"ע (סי' י"ט) שכתב שם באשה שילדה אחר מיתת בעלה ולפי ערך ימי ההריון נראה שנתעברה מבעלה בחליו ולזה חשדו אותה שזינתה אחר מיתת בעלה וע"ז כתב הוא ז"ל דאם אתם חושדים אותה שזנתה למה ניחוש שזנתה אחר מותו ואולי זנתה קודם מותו ואז היא פטורה מחליצה ומיבום דטומאה כתיב בה כעריות ואף שיש מחמירים שהצריכוה חליצה עכ"פ כדאי הרמב"ם לסמוך עליו ואף דבנסתרה חולצת היינו מספק שמא לא זנתה אף כאן למה לא תהא מותרת מס"ס שמא לא זנתה כלל ומבעלה נתעברה ואת"ל זנתה שמא זנתה בחיי בעלה וא"צ חליצה עכ"ל ולפמש"כ וביארנו בשיטת הרמב"ם דקאי בשיטת הרא"ש דדוקא סוטה ודאי פטורה מחליצה משום שנאמר טומאה דידה בלשון לאו אבל סוטה ספק אין בה דין טומאה ליבם כלל רק משום דלאחר ולא ליבם אסורה להתיבם אבל חליצה בעיא וזהו מוכרח ממש"כ הרמב"ם בספק סוטה דצרתה מתיבמת ש"מ שאין בה חשש טומאה ליבם דאי הוי בה דין טומאה משום חשש דילמא זינתה הוי אסרינן צרתה ליבומי ומדשרי הר"מ ז"ל צרה ליבומי ש"מ דבספק סוטה ליכא כלל חשש טומאה ליבם לפי שלא נאמר טומאה דידה בלשון לאו ולפ"ז אין מקום להספק ספיקא שכתב הנוב"י דהא אפי' אם זנתה תחת בעלה כיון דאנן לא ידעינן אין בה דין סוטה לפוטרה מחליצה] ויש להביא ראיה לשיטת הרא"ש מהא דבעיא ר' ירמי' סוטה (דף י"ח) מהו שיתנה על נשואי אחיו ופשיט מהא דתנן כל שתבעל ולא תהא אסורה לי' לא הי' מתנה הא אסורה ה"נ דמתנה פירש"י ובנשואי אחיו אסורה הלכך מתנה א"כ קשה טובא דלרב דסוטה שזינתה לא מיקרי בת יבום ולא בעי נמי חליצה א"כ פשיטא דאם נתיבמה הרי היא כאשת אח שלא במקום מצוה ולא תפסי בה קדושין כלל ככל חייבי כריתות דעלמא א"כ איך שייך להתנות שיבדקו אותה המים אם זנתה תחת אחיו הא אם זנתה אין היבם הזה בעלה כלל