עונג יום טוב נד

וקאי נמי אחל שביעי שלו בער"פ שהוא תשובה על שאלתן וזהו ראי' מוכרחת לשיטת הר"מ ז"ל והתימא על שיטת התוס' שעומדים ג"כ בשיטת הראב"ד שכתבו שם (דף צ') ד"ה שחל שאחר טבילה היו יכולים לשחוט עליהם דהא בעצמם כתבו בר"פ מי שהיה טמא) דמתניתין דקתני דטמא פטור מכרת ע"כ סברה שו"ז עט"ש ומיירי קודם שביעי דאי סברה אין שו"ז עט"ש ומיירי בשביעי שלו ג"כ אמאי פטור מכרת הא חייב על שלא טבל עכ"ל וא"כ קושיא זו ממש תפול לשיטתם על הפסוק דקאי בשביעי שלו למ"ד אין שו"ז עט"ש א"כ אמאי קאמר קרא דפטור מכרת דהכי כתיב כי יהיה טמא לנפש ועשה פסח לה' בחודש השני הא למ"ד אין שו"ז על ט"ש קרא מיירי בשביעי שלו דאין שו"ז וכ"כ בר"פ מי שהיה בהא דאמר ר"ע לטעמי' דסובר אין שו"ז עט"ש דלדידי' מיירי בשביעי שלו וקאמר דסיפוק בידו לעשות ואינו עושה דרחמנא דחיה א"כ תקשה אמאי פוטרו הכתוב מכרת הא יכול לטבול ולהזות ומכש"כ דקשה טובא דלפי מאי דמשמע מדבריהם (דף ס"ט) ד"ה שוחטין דלמ"ד אין שו"ז עיקר קרא דאיש כי יהי' טמא לנפש לא כתיב אלא לאורויי שאף שיכול לטבול ולהזות אפ"ה אסור א"כ ודאי דקשה אמאי פטור מכרת והא יכול להזות כיון דקרא מיירי רק בטמא שחל שביעי שלו לחוד ולא מיירי בשאר טמא אבל לשיטת הר"מ ז"ל א"ש טובא: דבאמת לא מצי להזות בטבו"י דמת כלל והני אנשים ששאלו אפשר דבאמת כבר טבלו והזו או שרצו לטבול ולהזות ואפ"ה השיב להם דידחו לפ"ש ולהכי נמי כתיב קרא בסתמא דבטמא לנפש אפילו בחל שביעי שלו ער"פ דנדחו ופטור מכרת כשיטת הר"מ ז"ל והש"ס דקאמר מי לא עסקינן שחל שביעי שלו בער"פ ואמר רחמנא דידחו לפ"ש כוונתו גם על סיפא דקרא דנדחו לפ"ש ופטור מכרת מזה מוכח דאין שו"ז עט"ש וטבו"י דמת כט"ש דמי: נקוט הא סברא בידך דמה שהביאו להר"מ ז"ל לחלק בין טבו"י דמת לטבו"י דשרץ הוא ממה דכתיב בטמא נפש שידחה לפ"ש ופטור מכרת דמזה מוכח דלא מהני לו טבילה והזאה כלל ומעתה לא קשה על הר"מ ז"ל מברייתא דהשיב ר"ע הזאת טמא מת שחל שביעי שלו בי"ד תוכיח שאינה דוחה השבת ומכולה סוגי' דשם דמוכח דאם היה מזה בי"ד היו יכולין לשחוט עליו ולהרמב"ם ז"ל אין שו"ז על טבו"י דט"מ אף לאחר הזאה וטבילה משום דהא שם בגמ' פריך לר"א אמאי באמת הזאה אינו דוחה שבת מכדי טלטול בעלמא לדחי שבת ומשני גזירה שמא יעבירנו ד"א בר"ה ופריך לר"א נעברי' דהא לר"א מכשירי מצוה דוחה שבת ואפילו היכא דגברי לא חזי אמרינן לי' זיל תקון נפשך כדתניא ערל שלא מל ענוש כרת ומשני רבה דקסבר ר"א אין שו"ז עט"ש וכל שביחיד נדחה בציבור עבדי בטומאה וכל מילתא דאיתא בציבור איתא ביחיד הלכך ערל דאי כולהו ערלים אמרינן להו קומו מולו נפשייכו ביחיד נמי אמרינן לי' קום מהול אבל טומאה דבציבור עבדי בטומאה ביחיד נמי לא אמרינן לי' קום מזה משום מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד הלכך הזאה לא דחי שבת ופריך מברייתא דקתני דערל וטמא שרץ חייבים כרת מריבוייא דוהאיש ומדקא מהדר אטמא שרץ מכלל דסובר אין שו"ז על טמא שרץ ואפ"ה חייב כרת אע"ג דלא חזי חיובא עליו ואע"ג דליתא בציבור איתא ביחיד ומסיק רבא דר"א סובר שו"ז עט"ש וה"ה לטמא בשביעי שלו הזאה למאי לאכילת פסחים לא מעכבא כיון דגברא חזי תיקוני הוא דלא מתקן נפשי' ע"ש בגמרא וא"כ לרבה דמפרש טעמא דר"א דסובר אין שו"ז עט"ש והא דאין הזאה דוחה שבת משום מילתא דאיתא בציבור איתא ביחיד והזאה דליתא בציבור לא אמרינן גם ביחיד קומו אזו אין אנו צריכין לומר דטבו"י דמת אין שו"ז עליו כשיטת הר"מ אלא דטבו"י דמת נמי מהני לי' טבילה והזאה והא דפטרו הכתוב מכרת בטמא מת בשביעי שלו ולא חייב כרת על שלא טבל והזה הוא משום דלא אמרינן לי' קומו אזו דמילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד ופטור מכרת ושפיר קאמר קרא דאם הוא טמא לנפש בשביעי שלו פטור מכרת וא"כ ברייתא דקתני שחל שביעי שלו ע"פ דמותיב רבה מיני' דמוכח מינה דאחר הזאה יהא מותר לשחוט עליו דהא מיירי בהזאה דידי' ודאי דלא קשה לשיטת הר"מ ז"ל דממ"נ לפי הו"א דסובר ר"א אין שו"ז על ט"ש ודאי דא"ש דעיקר ילפותא דאין שו"ז על טבו"י הוא מקרא דטמא לנפש בשביעי שלו דפטור מכרת כמש"כ אבל לר"א הא אפשר לומר דשפיר שוחטין עליו והא דפטור מכרת הוא משום דליתא בציבור ליתא ביחיד לא אמרינן קמו אזו וכן למסקנא דמסיק רבא דסובר ר"א שו"ז עט"ש לדידיה ודאי דא"ש הא דקתני בט"מ שחל שביעי שלו בער"פ אינו מזה דמשמע דאם הי' מזה הי' מותר דהא למ"ד שו"ז לא מיירי כלל קרא בז' שלו אלא בשאר ימים ושפיר קתני ברייתא שחל שביעי שלו בער"פ דהך ברייתא דר"ע הוא דמותיב לי' לר"א ממה שלמדו ר"א מעיקרא דהזאה אינה דוחה שבת ואז שפיר הי' סובר ר"א דשו"ז על טבו"י דט"מ אבל ר"ע שדן דינו לפני ר"א אי הזאה דוחה שבת ע"כ דמוקמי אהזאה דט"מ שחל י"ג שלו בשבת דהא איהו סבר אין שו"ז עט"ש כמבואר בר"פ מי שהי' טמא (דף צ"ד) ולדידי' קרא מיירי בט"מ שחל שביעי שלו בער"פ ומוכח נמי דאין שו"ז על טבו"י דט"מ מדפטרי' הכתוב מכרת ולא אמרינן לי' קום אזה דהא מסקינן דאם לא הזה חייב כרת דאף דליתא בציבור איתא ביחיד כדמייתי (דף ס"ט) מברייתא דוהאיש א"כ ע"כ דר"ע שדן אם הזאה דוחה שבת דמשמע דאחר הזאה יהא מותר לשחוט עליו מיירי בי"ג שחל בשבת וכן הר"מ בפי' המשנה ובה' ק"פ כתב נמי דין הזאה די"ג: ובזה מיושב נמי מש"כ הר"מ ז"ל (בפ' זה) בטעמא דהזאה אינו דוחה שבת בי"ג משום דלאו זמן פסח הוא ולא משום שמא יעבירנו ד"א ברה"ר כדמשמע בגמרא (דף ס"ט) מכדי טלטולא בעלמא תדחה שבת משום פסח אלמא דמשום הטלטול הוי לן למישרא מחמת מצות הפסח עד דמסיק שמא יעבירנו א"כ מדוע שביק הר"מ טעם שמא יעבירנו ולפי מש"כ א"ש לפי דבאמת מוכח בגמרא דטעמא דהזאה לאו משום שמא יעבירנו מדקאמר בר"ה ובמגילה והיינו טעמא דלולב וה"ט דשופר ולא קאמר נמי וה"ט דהזאה משמע דבהזאה עיקר משום