עונג יום טוב תקמז

מהך א"ע ליבום דנודרת לענין הך סברא דדבר אחר גורם לו ואע"ג דנודרת הוי רק עול"ת מ"מ אי לאו סברא דדבר אחר גרם לו הי' דומה להך דר"י בדרשא דאם לא יחפוץ א"ו דדבר אחר גרם לו שיבוא לאחר זמן בעת היבום שאני ודברי הרשב"א ז"ל נכונים מאוד: עכ"פ הרי ביררנו שיטת רש"י ז"ל דהא דר"י דרשא גמורה היא דהיכא דרמיא ליבום ויש דבר המעכב את עצם היבום מקרי א"ע ליבום וא"ע לחליצה אף היכא שמתעגנת לעולם ולא דמי לחייבי עול"ת ולהכי הוצרך רש"י ז"ל לכתוב דטעמא דספק ערוה חולצת הוא משום דמה"ת מתייבמת שפיר אבל היכא דצריכה יבום ואינה מתייבמת מן התורה מפני דבר אחר שגרם לה שלא להתייבם מיקרי אינה עולה לחליצה ואין החליצה פוטרתה ומתירתה לשוק ורק בקידש אחת משתי אחיות מהני חליצה אף שא"ע ליבום משום דאם יבא אליהו ויאמר דהא קידש שפיר בת יבום היא משום דאמרינן דממ"נ שריא דאי הא קידש הרי בת יבום היא ואי לאו הא קידש הרי אינה זקוקה ליבום כלל: ובזה יתיישב לנו סוגיא חמורה ביבמות (ד' קי"ח) בעי מיני' רבא מר"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסניא לי' זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו או דילמא זמנין דרחמא לי' חוב הוא לה ואין חבין לאדם אלא בפניו א"ל תנינא וחוששין לדברי' וחולצת ולא מתייבמת והיינו דפשיט מבבא דניתן לי בן במדה"י ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני דאינה נאמנת משום דבחזקת ליבם קיימא ואפ"ה לא מתייבמת משום דחוששין לדברי' דלמא קושטא קאמרה וכמש"כ שם רש"י בד"ה וחוששין לדברי' וז"ל ומדקתני נמי ביוצאה בחזקת ליבם ובאה והחזיקה עצמה לשוק כגון ניתן לי בן ומת בעלי ואח"כ בני וקתני חוששין ולא תתייבם ולא אמרינן ודאי משקרא ומשום דסניא לי' קאמרה אלמא זימנין דלא סניא לי' אלמא מספקא לן והקשו בתוס' שם דילמא האי דאינה מתייבמת משום דשויא אנפשה חתיכא דאיסורא ותירצו דמשמע דחולצת אפילו נתנה אמתלא לדברי' דלא שייך שויא אנפשה חד"א עכ"ל וקשה טובא מהיכן משמע דמיירי בנתנה אמתלא לדברי' אימא דהא דקתני חולצת ולא מתייבמת משום דשויא אנפשה חד"א ומנ"ל למיפשט דחיישינן דלמא לא סניא לי': ולפמ"ש א"ש טובא דע"כ מתניתין מיירי בחוזרת בה ואומרת שמת בנה ואח"כ בעלה והיא זקוקה ליבם ונותנת אמתלא לדברי' דאם עומדת בדיבורה שהיא אינה זקוקה ליבם לא מהני לה חליצה כלל דהא מדינא בעינן לאוקמי אחזקה דזקוקה ליבם וצריכה יבום ואף שהיא אומרת שניתן לה בן ומת בעלה ואח"כ בנה אינה נאמנת מדינא דאמרה כן משום דסניא לי' רק שהיא אינה יכולה להתייבם מחמת דשויא אנפשה חד"א שאמרה מת בעלה ואח"כ בנה וכל תוקף דין שויא אנפשה חד"א הוא שאין מניחין לאדם לאכול דבר האסור לו עפ"י דיבורו שאמר בב"ד אף שאנחנו אין מאמינין לו ולכל מילי מחזיקין דברי' לשקר כמו באומר לאשה קדשתיך שהוא אסור בקרובותי' וכל קרוביו מותרין בה וכן בכל דוכתא שאומר נגד החזקה ואינו נאמן לא מהמנינן לי' אף להחמיר דהא בצרה אמרה מת תנן ביבמות (דף קי"ח) דר"ע סובר דצרתה תאכל בתרומה דמוקמינן לה אחזקה ולא חיישינן אף להחמיר דכל שאומרת נגד החזקה במקום שאין לה נאמנות עפ"י דין מחזקינן לשקר אף להקל וה"נ כיון דקי"ל דסניא לי' ואינה נאמנת לאמר מת בעלה ואח"כ בנה מחזקינן להאי שמת בנה ואח"כ בעלה וזקוקה ליבם והיא אינה יכולה להתייבם מחמת דיבורא דידה דשויא אנפשה חד"א א"כ הרי היא רמיא ליבום מדינא עפ"י דין ואינה יכולה להתייבם מחמת דיבורה ולא מהני לה חליצה כלל דכל שצריכה יבום ויש דבר המונעה מיבום א"ע לחליצה ואמאי קתני חולצת ולא מתייבמת ומזה פשיט להש"ס דמיירי שנתנה אמתלא לדברי' שאין האיסור משום שויא אנפשה חד"א רק הא דלא מתייבמת הוא משום דמסתפק לן באמת שמא מת בעלה ואח"כ בנה משום דנאמנת עפ"י דין משום דרחמא לי' ויש לה נאמנות בזה ומסתפק גם לחכמי המשנה אם יש לה נאמנות עפ"י דין או לא ולהכי א"ש הא דמהני לה חליצה דאמרינן אשה בחזקת היתר ליבם קאי כדאמרינן (בד' ל' ע"ב) ועפ"י דין מותרת להתייבם והא דאינה מתייבמת הוא רק מדרבנן וכבר כתב רש"י ז"ל דהיכא דמן התורה מתייבמת לא חיישינן לעגנה משום אינה עולה ליבום ואפילו לרבא דפליג (בדף ל"א) אהך סברא דאשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת היינו דווקא התם דאתייליד ריעותא מחיים שזרק גט לצרתה אבל הכא דלא ידעינן כלל שהי' לה בן רק על פיה והיא לא מהימנא דסניא לי' ודאי דיש לה חזקת היתר ליבם ולא מהמנינן לה ומדאורייתא עולה ורק מדרבנן א"ע ליבום ולא מעגנינן לה ושפיר מוכיח הש"ס דמספקא לן אי סניא לי' אי רחמא לי' מדמהני חליצה דע"כ מיירי דמשום דיבורה שאמרה מת בעלה ואח"כ בנה חזרה בה ונתנה אמתלא לדברי' ורק אנחנו מסופקים אי נאמנת עפ"י דין או לא דאם איתא דלא חזרה בה ואנן פשיטא לן דסניא לי' ולא מהימנא הא לא מהני חליצה משום אינו עולה ליבום מחמת דיבורה דידה ואף שכתבנו בשם הרשב"א דהיכא דדבר אחר גרם לה מהני בה חליצה כמו גבי נודרת הנאה מיבמה ושויא אנפשה חד"א לא גרע מנדר בעלמא דהא באמת לא מהימנא רק דאנן לא שבקינן לה לעבור על דיבורה וכמה רבוותא סברי דעיקר כח של שויא אנפשה חד"א מדין נדר מ"מ לא דמי לנודרת הנאה דכבר בארנו דהתם עיקר טעמו של הרשב"א ז"ל דלהכי לא מקרי אינו עולה ליבום דהא בעצם היבום ליכא איסור וזקוקה לו שפיר דמצות לאו ליהנות ניתנו רק דבשעת היבום א"א להפריד הנאת הגוף מהמצוה להכי א"א להתייבם. ועתה היא זקוקה ליבום רק שאח"כ בשעת יבום יתערב בו איסור בל יחל ודמי לתנאי דע"מ שלא תנשאי לפלוני דלע"ע אינה א"א ואח"כ בשעת ביאה יבא איסור א"א להכי שפיר מיקרי עולה ליבום משא"כ באיסור שויא אנפשה חד"א דלפי דברי' מת בעלה ואח"כ בנה והיא גם עכשיו באיסור אשת אח על היבם ודאי דמיקרי אינו עולה ליבום אף אם נימא דשויא אנפשה חד"א דמי לנדר מ"מ מחמת דיבורה היא עכשיו באיסור אשת אח ויש איסור כרת בעצם היבום ולא דמי לנודרת הנאה מיבמה שבעצם היבום ליכא איסור דמצות לאו להנות ניתנו רק בשעת יבום כי מטיא לה הנאה אתי איסור בל יחל: אבל עדיין קשה טובא על רש"י ז"ל במה שכתב דבספק צרת ערוה חולצת משום דכיון דמה"ת מתייבמת לא מעגנינן לה משמע מזה דאי מדאורייתא הוי אסורה ליבם מטעם ספק צרת ערוה לא חלצה ואמאי הא אם יבוא אלי' ויאמר דלאו צרת ערוה היא בת חליצה ויבום היא ודמי ממש לספק קידש ב' אחיות דחולצת אע"ג דמיירי במקום שיכולין לברר ע"י המתנה אין אנו מחוייבים להמתין כמש"כ התוס' ורש"י ז"ל דעיקר קושיית הש"ס מב' אחיות הוא משום דמיירי אפי' באיכא לברורי: ולכאורה היה אפשר לומר דלא מהני האי טעמא דאם יבוא אלי' אלא היכא דאסורה להתייבם מדרבנן בעלמא כמו בקידש א' מב' אחיות דאסורה משום דילמא פגע באחות זקוקה אבל בספק צרת ערוה דאסורה להתייבם משום ספק איסור אשת אח בזה לא מהני הסברא דאם יבוא אלי'. ואפשר היה להביא ראי' מב"ב (ד' פ"א) הקונה ב' אילנות בתוך שדה של חבירו מביא ואינו קורא משום דמספקא לן אי קנה קרקע או לא ואינו יכול לקרות דדלמא לא קנה קרקע ואינו יכול לאמר האדמה אשר נתת לי דמיחזי כשיקרא ופריך האר"ז כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ומשני דעביד כר' ינאי בר"ח. והא התם אם הם בכורים הרי הם ראוין לקריאה שפיר אפ"ה אמרינן כיון דהמביא מסתפק שמא לאו ביכורים נינהו ועי"ז אינו יכול לקרות משום חשש דמיחזי כשיקרא להכי מקרי אינן ראוין לקריאה א"כ ה"נ כיון דבעינן שיהא עולה ליבום. והאי גברא אינו יכול ליבם משום ספיקא דאחות זקוקה א"כ הא מיקרי לגבי' א"ע ליבום ומאי מהני הא דאם יבוא אלי'