עונג יום טוב תקמה

סימן קעז שאלה אשה שאמרה טא"ל ומת בעלה אם מותרת ליבם [בארצות המערב שנוהגין ביבום] והערה גדולה בענין חליצתה: איתא ביבמות (ד' י"א) אמר רב צרת סוטה אסורה מ"ט טומאה כתיב בה כעריות והיינו שא"צ חליצה כלל ופריך ממשנה דסוטה נכנסה לבית הסתר אם מת חולצת ולא מתייבמת ומשני אמינא לך אנא סוטה ודאי ואת אמרת סוטה ספק ופריך מ"ש סוטה ודאי דכתיב בה טומאה סוטה ספק נמי כתיב בה טומאה דתניא לא יוכל לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ומשני מאי נסתרה נבעלה ופסקו הרי"ף והרמב"ם דצרת סוטה אסורה וא"צ חליצה כלל: אולם הרא"ש כתב בשם הראב"ד ז"ל סוגיא דשמעתא אע"ג דכתיב בה טומאה בעי' חליצה או היא או צרתה דאלו איתא לבעל מי לא בעי' גיטא השתא בעי' חליצה וצרתה כמוה וכתב הרא"ש ז"ל מש"כ הרב סוגיא דשמעתא דבעי' חליצה לאו אשמעתא דהכא כתב כן דודאי שמעתא דהכא משמע דאפילו חליצה לא בעי אלא אשמעתא דסוטה כתב. דקאמר התם אמתני' דנכנסה לבית הסתר אם מת חולצת ולא מתייבמת ותתייבם יבומי א"ר יוסף א"ק ויצאה והיתה לאיש אחר ולא ליבם. א"ל אביי אלא מעתה חליצה נמי לא תיבעי א"ל ר' יוסף אילו איתא לבעל מי לא בעי גיטא השתא נמי בעי' חליצה והרב לא עלה בדעתו לחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק ולסברתו פליגא סוגיא דסוטה אסוגיא דשמעתין: והתוס' בסוטה כתבו לפרש דהא דאמרינן אלו איתא לבעל מי לא בעי גיטא השתא נמי בעי' חליצה הוא רק בסוטה ספק אבל בסוטה ודאי דכתיב בה טומאה ודאי דלא בעי' חליצה כלל שכתבו שם דסוטה ודאי כיון דטומאה כתיב בה הרי היא כערוה גמורה דגזה"כ הוא ולא פליגי כלל סוגיא דסוטה אסוגיא דיבמות אלא שהוקשה להם אעיקר קושית הש"ס דפריך ותתייבם יבומי ומהדר לאשכוחי טעמא שאין מתייבמת אחר סתירה תיפוק לי' כיון דאם זנתה ודאי אסורה ליבם משום טומאה א"כ בסתירה לחוד אסורה נמי להתייבם משום ספק שמא זינתה ונשארו בקושיא שם בפר"ק דיבמות ולקמן נבאר מה שתירץ הרא"ש ע"ז: ונ"ל בישוב קושיתם ע"פ מה דאמרינן ביבמות (ד' מ"א) בטעמא דאסור לחלוץ בתוך ג' חדשים משום דכתיב אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו הא אם חפץ מייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום א"ע לחליצה ופריך מהא דתניא הספיקות חולצות ולא מתייבמות והיינו שקידש אחת מב' אחיות ואינו יודע איזו קידש ומשני הכי השתא התם אם יבוא אלי' ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום היא הכא אם יבא אלי' ויאמר דלא מעברא נמי לא משגחינן בי' דהא קטנה דלאו בת איעבורי היא ואפ"ה צריכה להמתין ג"ח עכ"ל הגמ'. וכתב רש"י ז"ל בד"ה הרי קטנה דלאו בת איעבורי היא הלכך לא חלצה וכל הנך דאמרי רבנן חולצת ולא מתייבמת כגון אחות חלוצתו ואחות זקוקתו וספק צרת ערוה התם משום דלא אפשר הוא דא"כ לעולם תאסר הלכך כיון דמדאורייתא בת יבום היא חלצה אבל הכא דאפשר לשהויי משהינן ויצא הדבר בהיתר עכ"ל רש"י ז"ל הנה מבואר בהדיא מדברי רש"י ז"ל דהיכא דאינה עולה לעולם מה"ת א"ע לחליצה אפילו בדבר שלא יבוא לידי בירור לעולם וטעמא דספק צרת ערוה היא משום דמה"ת בת יבום היא להכי לא מעגנינן לה לעולם ולפ"ז ודאי דהך דרשא דאינו עולה ליבום דרשא גמורה ומעגנינן לה לעולם כשאינו עולה ליבום מה"ת וקשה דהא מצאנו לחייבי עשה או עשה ול"ת שחולצת ואין מתייבמת ולא איכפת לן במה שאינו עולה ליבום ולא ממעטינן מאם לא יחפוץ אלא חייבי כריתות לחודא משום דלא תפסו בהו קדושין אבל מידי אחרינא בעי חליצה ואטו חמיר הך א"ע ליבום דתוך ג"ח מא"ע ליבום דחייבי עשה ול"ת: ומצאתי להריטב"א ז"ל בחדושיו שכתב באמת דהך דרשא הוי אסמכתא ומדרבנן לחוד הוא דאסרו לחלוץ היכא דא"ע ליבום כה"ג וכתב דלהכי באיסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת ולא אמרו בהו חכמים כל שא"ע ליבום א"ע לחליצה דכיון דמתעגנת לעולם לא חשו להו חז"ל להך גזירה דכל שא"ע ליבום משום דהך דרשא לא הוי מה"ת ע"ש בדבריו ז"ל אבל רש"י ז"ל ודאי דלא סבר הכי אלא סובר דהוי דרשא גמורה דהא כתב בטעמא דספק צרת ערוה חולצת משום דמדאורייתא עולה ליבום משמע דאי מה"ת אין מתייבמת אסורה לחלוץ אף שמתעגנת לעולם וא"כ ודאי דתקשה מאיסור מצוה וקדושה דחולצת ולא מתייבמת אע"ג דאית בהו נמי חייבי עשה ול"ת שאינן מתייבמות מה"ת ואפ"ה חולצת: ונ"ל דשיטת רש"י ז"ל נכון הוא דודאי הך דרשא דכל שא"ע ליבום הוי דאורייתא והא דבחייבי עשה או עשה ול"ת חולצות ולא מתייבמות טעמא אחרינא אית בהו דכיון שיש בביאתן איסור לא רמיין כלל ליבום דאיסורן מדחה אותם מיבום לגמרי ולא נשאר בהם זיקת יבום אלא לחליצה לחודא הוא דרמיין. כדיליף (ד"כ) מקרא דיבמתו יבמתו יש לך יבמה שא"ע ליבום ועולה לחליצה ולהכי לא איכפת לן במה שא"ע ליבום כיון דלית בהו דין יבום ואם בעלו אפי' בדיעבד לא קנו כדאמרינן התם אבל הנך שבעצם הביאה שלהם ליכא איסור כלל ורמיין ליבום אם יש בהם דבר אחר המדחה אותן מיבום לא מהני בהו חליצה לפוטרה מזיקת היבום דכל שראוין ליבום מהני בהו חליצה אבל כל שאין ראוין ליבום לא מהני בהו חליצה לפוטרה מן היבום ע"י החליצה דכל שיש בהן זיקת יבום אינן נפטרות מיבום ע"י חליצה אא"כ לית בהו דבר המעכב אותן מיבום: ולהכי בתוך ג"ח או בספק דקידש א' מב' אחיות כיון דיש בהו זיקת יבום ולא מצי לייבם לא חלצה ג"כ דלא מהני חליצתן לפוטרן מיבום ואל תתמה על מה שמועיל מה שראויין ליבום להפקיע מנייהו זיקת יבום אע"ג דסוף סוף לא מייבם דכה"ג כתבו התוס' בפסחים (דף צ"ד) לענין ערל וטמא דאם לא מלו חייבים כרת אף שהם חוץ לאסקופת העזרה ולר"א מקרי דרך רחוקה. מ"מ חייבים כרת דלא מפטר מכרת ע"י דרך רחוקה אא"כ ראוי לעשות הפסח אלו היה בעזרה אבל כשהוא טמא ואינו ראוי לעשות הפסח מחמת טומאתו אין דרך רחוקה פוטרתו מכרת וה"נ איכא למימר דכל היכא דרמיין ליבום אין החליצה פוטרת מיבום אא"כ ראוי ליבום וכ"ז הוא היכא דרמיין ליבום אבל בחייבי עול"ת לא רמיין כלל ליבום מחמת איסור שיש בביאה דידהו ולחליצה לחוד הוא דרמיין: ובזה הי' נראה לי ליישב הא דתנן בסנהדרין (דף י"ח) במלך לא חולץ ולא חולצין לאשתו ופירש"י ז"ל (בדף י"ט) מפני שאסורה להנשא וקשה וכי מפני שאסורה להנשא אין חולצין לאשתו הא החליצה מצוה היא אפי' במי שאין רצונה להנשא כלל כדאמר ביבמות (ד' ל"ט) שהויי מצוה לא משהינן וליכא למימר דלא בעי חליצה מפני האיסור שיש בנשואין דידה, דז"א דהא אין בנשואין דידה רק איסור עשה דשום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך וחייבי עשה רמיין לחליצה ועיין בר"מ ז"ל (ה' מלכים) שכתב וז"ל אם מת הוא כיון שא"א ליבם את אשתו כך אין חולצין לה אלא תשב בזיקתה לעולם וקשה דהא לח"ע חולצין אבל לפי מש"כ א"ש דעשה דשום תשים לא דמי לשאר ח"ע דבשאר ח"ע שיש בביאה דידהו איסור המדחה מיבום ולא רמיין אלא לחליצה שפיר חולצין אבל אשת מלך דליכא שום איסור בביאתה רק מפני כבוד המלך אין נושאין את אשתו רמיא שפיר ליבום וכיון דרמיא ליבום ויש דבר המונע אותה מיבום היינו עשה דכבוד בזה אין מועיל החליצה כלל. וזהו שכתב רש"י ז"ל מפני שאסורה להנשא היינו שאסורה להנשא ליבם ומקרי א"ע ליבום וכן מבוארים דברי הר"מ כיון שא"ע