עונג יום טוב תקמד

שהקשה הרשב"א ז"ל בהא דאמר ביבמות (דף כ') קא פסיק ותני לא שנא מן הנשואין לא שנא מן האירוסין בשלמא מן הנשואין עשה ול"ת הוא אלא מן האירוסין ל"ת גרידא יבא עשה וידחה ל"ת ואמאי לא הקשה מסיפא מממזרת דבכל ענין לא הוי אלא ל"ת גרידא ואמאי לא מתייבמת ולמה הוצרך להקשות מהא דפסיק ותני והי' אפשר ליישב דמממזרת א"א לאקשויי משום דאפשר לאמר דמיירי שיש לה צרה כשירה ולהכי לא דחי ל"ת משום דאפשר לקיומי מצות יבום בצרה ומיקרי אפשר לקיים שניהם ואע"ג דלקמן משמע דאי נימא דעשה דוחה ל"ת בדיעבד נפטרה צרה ג"כ משום דלא מיקרי אפשר לקיים שניהם מה שיכול לייבם צרתה דהא מייתי דאיסור מצוה ואיסור קדושה בא עלי' או חלץ לה נפטרה צרתה מ"מ אכתי לא הוי מצי להקשות דהוי מצי לדחויי דהיכא דאיכא צרה מקרי אפשר לקיים שניהם ומיירי דאיכא צרה וכן בגרושה מיירי דאיכא צרה שאינה גרושה ואם אינו רוצה לייבם האחרת ורוצה להפקיע הזיקה ע"י הממזרת או הגרושה קא תני דחולצת ולא מתייבמת משא"כ באלמנה לכה"ג דלא משכחת לה צרה כשירה דכולהו יבמות אלמנות נינהו ואף דאכתי משכחת לה שיש אח כהן הדיוט ויכול הוא לייבם ולהכי לא דחי יש לאמר דדוקא אי איכא לקיומי יבום ע"י צרה אחרת מיקרי שפיר אפשר לקיים שניהם כיון דעליהן לא רמי מצוה רק על האחין אבל אם יכול אחד מן האחין ליבם בלי איסור לא מיקרי יכול לקיים שניהם דכיון דמצוה רמי על כולן וגם על האח שיש בו איסור לאו דחי' גבי' ועלי' דידי' רמיא מצוה ולא מקרי אפשר לקיים שניהם מה שייבם אחר: ואף דאמרינן שבת (קל"ג) גבי בהרת במקום מילה ואי איכא אחר ליעבד אחר ולא אמרינן דכיון דעלי' דידיה מצוה רמיא דחי אף בדאיכא אחר התם שאני דאף אם האחר ימול ימול בשליחותו של אב דעל האחר ליכא חיובא כלל רק שיעשה בשליחות האב (משום דהאב אינו יכול למול משום שרוצה בתקנת קציצת הצרעת והאחר לא איכפת לי' בקציצת הצרעת) ולא מיקרי כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי. משום דהאב יכול למול בעצמו אילולי הבהרת ורק הבהרת מעכבו משום שרוצה בתקנת בנו להכי משוי שליח וכיון דגם אחר ימול בשליחות האב שפיר אמרינן דלא דחי משום דאפשר באחר אבל גבי יבום דכל אחד מן האחין כשמייבם עושה בשביל מצוה דרמי עלי' דידיה לא מיקרי אפשר לקיים שניהם גבי כה"ג ע"י מה שאפשר לקיים ע"י כהן הדיוט דהכהן הדיוט לא יעשה בשביל הכה"ג כ"א בעבור חיוב דידי' ואף דאמרינן ביבמות (יו"ד) איהו שליחותא דאחין קא עביד האי שליחותא לאו דוקא כמ"ש במק"א דבלא"ה גבי חליצה לא שייך לשון שליחות דהא ליתא בתנאי ואם כן מוכח מזה דהמצוה רמי על היבמין ולא על היבמות דביבמין רמי על כל אח ואח משא"כ ביבמות: ואין להביא ראיה מהא דאמר ביבמות (דף כ"ז) כי קאמר שמואל חליצה מעליא בעינן למיפטר צרתה אבל למיפטר נפשה פטרה, דהדבר צריך טעם דלמיפטר נפשה פטרה אף דאיכא חליצה מעליא מיבם אחר ולמיפטר צרתה לא פטרה היכא דצרה מצי למיחלץ חליצה מעליא וע"כ הטעם בזה דמצוה רמי על כל היבמות יותר ממה שרמי חיובא על כל האחין דבאחין אי איכא חליצת אח מעליא מהני חליצת אח הגרוע וביבמות אי איכא חליצה מעליא לא מהני חליצת יבמה הגרוע אין זה ראיה דאיכא למימר דאף אם נימא ביבמות ליכא מצות עשה כלל אתי נמי שפיר הא דלא פטרה חליצה הפסולה את חבירתה משום דאף דליכא מ"ע גבייהו מ"מ זיקת יבמה ואיסור דלא תהי' אשת המת החוצה איכא לגבייהו בכולהו ופועלת בהן מעשה החליצה להפקיע זיקה ולהוציאן מאיסור להיתר להכי חליצה פסולה לא פטרה חבירתה משא"כ ביבמין דלא בעי לאפקועי מינייהו שום זיקה ואיסור משו"ה מהני בהו חליצה פסולה דמיפטרי מינייהו בחליצת האח שחליצתו פסולה אף שיש אח שיכול לחלוץ חליצה מעליא כל שחלץ אחד חליצה גרוע כבר אזיל מ"ע מכל האחין ואיסורא חמירא לן מקיום מ"ע דלאפקועי איסורא דגבי יבמות אמרינן כל היכא דאיכא חליצה מעליא לא מהני חליצה גרוע ובקיום מ"ע דגבי יבמין מהני חליצה גרוע למיפטרי חבריו ממצוה זו אף דאיכא חליצה מעליא ויש לעיין אם נימא דהא דכתיב יבמה יבא עלי' קאי מצוה זו גם על היבמה א"כ לאב"ש דאמר הכונס יבמתו לשם נוי לשם אישות כאלו פוגע בערוה וקרוב הדבר להיות הולד ממזר ודריש ביבמות (דף ל"ט) יבמה יבא עלי' למצוה היינו דבעינן שיכוין לשם מצוה ולא חזרה להתירה הראשון להיות מותרת אף לשום אישות ע"ש א"כ ממילא דקאי על היבמה דבעינן שתכוין לשם מצוה א"כ מדוע לא אמר אב"ש דבריו רק על היבם ולא הזכיר בדבריו גם היבמה כדתניא גבי חליצה שם (דף ק"ב) בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתו פסולה והוי לי' לאב"ש ג"כ להטיל חובת כוונת מצוה על שניהן ומוכח מזה לכאורה דאזהרת יבמה יבא עלי' עלי' דידי' קאי וכמו דאמרינן לאב"ש לענין כונה ה"נ לרבנן בעיקר המצוה אמרינן דרק עליו קאי מיהו מלשון התוס' בכתובות (ס"ד) ד"ה דיני חליצה ויבום שהעתיקו לשון רש"י ז"ל ביבמות (דף ל"ט) שכתב לפרש דברי רב שאמר שם ואין כופין דקאי למשנה אחרונה דמ"ח קודמת ואפ"ה היכא דניחא לתרווייהו ליבומי אין כופין לחלוץ דנימא תרווייהו לאו למצוה מכווני ופגע בערוה אלא אי בעי מייבם כו' עכ"ל משמע דלאב"ש בעינן שיכוונו תרווייהו לשם מצוה ועוד נ"ל ראי' דע"כ גם בדידה איכא מ"ע דיבום מכל הני משניות דפ' חרש דמבואר שם דיש יבום בחרש וחרשת והקשה הנוב"י על ר"ת ז"ל שפסק כאב"ש דא"כ כל הני משניות דחרש וחרשת דלא כאב"ש דהא חרש וחרשת לאו בני מכווני לשם מצוה נינהו וניחא לי' דהא חו"ח לית בהו איסור אשת אח כלל וקטן אוכל נבילות הוא וקשה תינח היכא דהוא פקח ומכוין לשם מצוה והיא אינה יכולה לכוין דרשאי לייבם משום דהוא מכוין ומשום לתא דידה לא איכפת לן דהוי קטן אוכל נבילות ואף דביבום ספי לה איסור בידים מ"מ אתי עשה דיבום ודחי ל"ת דאיתא במאכיל לחו"ק בידים דכתיב לא תאכלום ודרשינן לא תאכילום וכאן לא שייך לגזור ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דאין איסור בביאה שני' יותר מביאה ראשונה אבל היכא דהוא חרש והיא פקחת היכי שרינן לייבם כדאיתא במשנה בפרק חרש הא הוא אינו יכול לכוין לשם מצוה וצ"ל דבדידה איכא עשה והיא מכוונה לשם מצוה ומשום לתא דידי' לא איכפת לן משום דהוי קטן א"נ ואף שמאכילתו בידים איסור אשת אח מ"מ זה לא הוי רק לאו ודחי עשה דאית בה ללאו דלא תאכילום וא"כ מוכח מזה דאיכא עשה דיבום גבי דידה אף היכא דליכא גבי דידי' כלל שהוא חרש מיהו לפמ"ש במקום אחר דהא דאסור להאכיל איסור לחרש וקטן בידים הוא רק בדרך שאם הי' גדול הי' דבר זה ג"כ איסור אצלו אבל בדבר שאם הי' גדול לא הי' כאן שום איסור כמו פסח שמנו עליו קטן למ"ד שה לבית אבות דאורייתא לא איכפת לן במה דהשתא הוא שלא למנוייו משום דאם הי' גדול הי' שפיר למנוייו וכתבנו שגם התוס' סבירא להו כן א"כ הכא בפקחת מותרת להתייבם לחרש אף שאינו מכוין לשם מצוה וגבי דידה ליכא עשה ולא חיישינן לקרא דלא תאכילום משום דאם הי' גדול הי' מצווה ג"כ בעשה דיבום והי' יכול לכוין להכי מותרת להתייבם דמשום לתא דידי' לא איכפת לן דקטן או"נ הוא: