עונג יום טוב תקמג

(ד' ק"ד) שלחו לי' לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ למאן אי לימא לר"ע השתא ומה במקום מצוה דאכ"ל מידי דהוי אאימורין דכי ליתנהו לא מעכב וכי איתנהו מעכבי אמר ר"ע לא מעכבא מאחין איפסלא ופירש"י ז"ל אאימורין דכי איתנהו מעכבי בשר מאכילה וכי ליתנהו לא מעכבי כגון שנטמאו או שאבדו וה"נ נימא אע"ג דלאו מעשה חשוב באיש הוא הואיל ואפשר לרוק מעכב וקאמר ר"ע לא מעכבא עכ"ל מבואר מדברי רש"י ז"ל בהדיא דאף דיכול לרוק עדיין לא מעכבא וקשה טובא דאמאי לא מחייבינן להו לקיים צווי התורה ברקיקה דכתיב בקרא. ובשלמא במתניתין דקתני חלצה וקראה ולא רקקה חליצתה כשירה לא קשיא דאפשר לומר דאין ה"נ דצריכה לקיים רקיקה רק דמ"מ חליצתה כשירה כגון אם הלך היבם למדה"י וא"א לקיומי מותרת להנשא לשוק וכן אם קיבלה קדושין מאחר בין רקיקה לחליצה דתופסין בה הקדושין ואף לר"ע ולרב דסברי אין קדושין תופסין ביבמה לשוק כדאיתא ביבמות (דף צ"ב) אבל בזה שמוכח מדברי הגמרא דאף דאפשר לקיים עדיין רקיקה אין הרקיקה מעכב בזה ודאי דקשה אמאי לא נקיים קרא כדכתיב והיכא אשכחנא כה"ג ואף דילפינן מקרא דככה יעשה שאין הרקיקה מעכב נימא דקרא מיירי היכא דא"א לקיומי וכמש"כ: ועוד קשה בהא דתניא לקמן (דף ק"ה) בין שהקדים חליצה לרקיקה בין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי דכיון דאם לא רקקה כשר ולא מעכב כלל א"כ פשיטא דמהני רקיקה שקודם החליצה אטו גרע שינוי הסדר מלא רקקה כלל: אבל לפמש"כ א"ש טובא דבאמת דכיון דלר"ע רקיקה אינו מתיר כלל והיא רק מצוה התלוי' בהכשר חליצה. וילפינן לה מככה יעשה לאיש שמעשה שבאיש מעכב הנשואין לשוק אבל הרקיקה אינה מעכבת שפיר קתני חליצתה כשירה ואפילו היכא דאפשר ברקיקה עדיין דזהו רק לקיום המצוה אבל לענין היתר לשוק לא בעינן רקיקה כלל שאינה מועלת להתיר כלל ומותרת לינשא לכתחילה קודם רקיקה רק שצריכה לרוק לקיים מצות רקיקה שהוא קיום מצוה ואינה מן המתיר כלל. ונ"מ דלרבנן דסברי שם איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה ובין קטנה וחליצת קטנה נמי כשירה וקטנה לאו בת מיעבד מצוה היא אפשר דפטורה מן הרקיקה דמצות רקיקה גבי דידה כתיב וקטנה לא בת מיעבד מצוה היא ולענין היתר לשוק לא בעינן רקיקה כלל] ושפיר קאמר הש"ס דלר"ע אף היכא דאיתנהו לא מעכבא היינו שאין מעכבין הנשואין מפני שאין ההיתר לשוק תולה כלל ברקיקה (ולא דמי לאימורין דתלי קרא היתר אכילת בשר בהקטרת אימורין משא"כ הכא) רק שהרקיקה מצוה היא ולא מעכבא נשואין אף היכא דאפשר וקים ליה להש"ס הכי מדכתיב ככה יעשה לאיש דרקיקה לא מעכבא ומ"מ לכתחילה בעי רקיקה ואם נימא שהרקיקה מתיר לשוק הא במכשיר ומתיר לא שייך לכתחילה ודיעבד א"ו דהרקיקה היא רק מצוה ולא מתיר וכיון שאינה מתרת כלל אינה מעכבת הנשואין אפילו היכא דאפשר ומ"מ אף שאינה מעכבת הנשואין אף היכא דאפשר מ"מ רמי עלה לקיים מצות רקיקה ולענין זה תניא דסדרן לא מעכבא ובין שהקדים החליצה לרקיקה ובין שהקדים הרקיקה לחליצה מה שעשה עשוי וקיים המצוה כתיקונה ולהכי בברייתא לא קתני חליצתה כשירה דהחליצה כשירה אף אם לא רקקה כלל רק דכאן מיירי לענין קיום המצוה דמה שעשה עשוי וקיים המצוה כתיקונה: עוד נ"מ לענין כוונה דחליצה בעי כוונה כדתניא שם בין שנתכוין הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכווין הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהן כאחד אבל לענין מצות יש פוסקים מצות א"צ כוונה והטעם דחליצה הוא רק מכשיר ובעי כוונה [כדסובר ר' יוחנן בחולין (דף ל"א) גבי טבילה דבעי כוונה ע"ש ואפשר דיליף חליצה מטבילה] ואפילו מאן דסובר דטבילה לא בעי כוונה מודה הוא בחליצה דהא רב סובר בחולין דנדה שנאנסה וטבלה טהורה לביתה. ועכ"ז משמע דמודה דחליצה בעי כוונה דהא פריך הש"ס ביבמות (דף קב) ארב דאמר יבמה שגדלה בין האחין אין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהם טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן והתניא בין שנתכוון כו' משמע דגם לרב בעי כוונה ובמק"א ביארנו דילפינן מענין קריאה] אבל רקיקה שהיא מצוה בעלמא דמי לשאר מצות ולא בעי כוונה ואם רקקה בלא כוונה א"צ רקיקה אחרת דאי הוי אמרינן דרקיקה בעי כוונה הי' הדין שתחזור ותרוק אע"ג דבש"ס אמרינן דלא תהדר ותרוק דילמא אתי למישרי חלוצה לאחין זה שייך אם רקקה קודם חליצת הסנדל דגזרינן דאם נימא דרקיקה קמייתא לאו כלום אתי למימר דרקיקה לא מילתא היא ויאמרו דרקיקה לא פסלה לאחין אבל ברקיקה שאחר חליצה אם הי' שלא בכוונה אם תחזור ותרוק לא אתו למימר דרקיקה לחוד לאו כלום הוא אלא דבעי כוונה: ואף שהרא"ש ז"ל כתב דהא דאמרי' יבמה שרקקה תחלוץ היינו בכוונה ומייתי ראי' מהנך אמוראי אביי ור"פ ורחב"א דדחקי לאשכוחי גוונא דתפסול מן האחין ולא צוו לה לרוק ש"מ דרקיקה בלא כוונת שניהן לא פסלה [מלבד שהרא"ש לטעמיה שפסק בפ"ג דר"ה כמ"ד מצות צריכות כוונה] אפשר לומר דדווקא רקיקה לחוד לא פסול בלא כוונה שלא גזרו על הרקיקה שתפסול אלא אם נעשית בכוונה ואף דעיקר הטעם שרקיקה פוסלת הוא משום דאתי לאחלופי ברקיקה שאחר חליצה ורקיקה שאחר חליצה לא בעי כוונה לפי דבריו מ"מ הא לכתחילה בכל המצוות בעי כוונה ודרך להיות גם הרקיקה בכוונה לכתחילה להכי לא גזרו גם על הרקיקה לחוד שתפסול אלא אם הי' בכוונה (וכה"ג כתב הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל דחליצת סנדל פוסל על האחין אף שלא בב"ד אבל רקיקה לא גזרו שתפסול אלא בב"ד ולהכי לא חיישינן ביבמה שגדלה בין האחין למה שבוודאי רקקה בפני א' מהם] אבל עיקר מצות רקיקה מתקיימת אפי' בלא כוונה כמו בכל המצוות דא"צ כוונה: מיהו אפ"ל דרקיקה בלא כוונה שתהא הרקיקה בפני היבם שיראה הרקיקה אין זה דומה למעשה בלא כוונה רק שלא קיימה המעשה כלל דוירקה בפניו כתיב וכל שהרקיקה אינה בפניו אינה רקיקה ובעינן שתרוק כנגדו לפניו אבל אם ירקה סתם לצורכה אינה רקיקה ול"ד לחליצת מנעל בלא כוונה דשם עשתה מעשה חליצת מנעל בשלימות משא"כ כאן וירקה בפניו כתיב (ועי' מש"כ הטו"א בר"ה לענין ק"ש דקבלת עול מ"ש בק"ש לא מענין הכוונה הוא אלא מעיקר המעשה ואפי' למ"ד מצות אצ"כ לא יצא בק"ש אם לא כיון בקבלת עמ"ש וה"נ דכוותה) ועי' מש"כ המהרש"ל שתזהר שלא תרוק בב"ד וכ"פ בשו"ע (סי' קס"ט סעי' ט"ו) דמשמע דגם בלא כוונה בפניו רק שרקקה לצרכה הוי מעשה רקיקה ודו"ק: ומה שנסתפקו האחרונים ז"ל אם מצות עשה דיבום חל על היבמה או לא: הנה אם נימא דאין העשה על היבמה הי' אפשר ליישב מה