עונג יום טוב נג

ויתאחרו כ"כ במצות שחיטת הפסח עד שלא יהא שהות כ"א לעשות השחיטה וההזאה בבת אחת ממש אבל אם נימא כדעת התוס' דזמן שחיטת הפסח הוא רק עד תחילת השקיעה מדאורייתא ולא להרחקה בעלמא מדרבנן א"ש דכיון דז"ש הוא רק עד תחילת השקיעה שהוא ד' מילין קודם צה"כ וזמן ההזאה וטבילה הוא מתאחר עד שלשה חלקי מילין קודם צה"כ כדאיתא בשבת (דף ל"ד) א"כ יש שהות הרבה אחר השחיטה להזות ולטבול יותר משלשה מילין ומשכחת לן שפיר שקודם השחיטה לא היה זמן להזות ולטבול ואחר השחיטה הי' עדיין שהות הרבה והם היו סבורין דשחיטה וזריקה אף קודם טבילה ומשה רבינו עליו השלום השיב להם דלא מהני מה שיזו ויטבלו אחר השחיטה ונדחו לפסח שני אבל אם נימא דזמן שחיטת הפסח מדאורייתא עד סוף שקיעה א"כ הרי זמן שחיטה וזמן טבילה והזאה שוין תקשה כמו שכתבנו לעיל כנלע"ד: סימן יג ודברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל הואיל ואתא לידן נימא בו מילתא במה שפסק (בפ"ו מהלכות קרבן פסח) דטמא מת שחל שביעי שלו בי"ד אעפ"י שטבל והזה והרי הוא ראוי לאכול לערב אין שוחטין עליו אלא הוא נדחה לפסח שני שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא מפי השמועה למדו ששביעי שלהן חל בערב פסח ושאלו אם ישחטו עליהם ויאכלו לערב ופי' להם שאין שוחטין עכ"ל והיינו דלמד הרמב"ם ז"ל דאין שו"ז על טבו"י דטמא מת ממה שנדחו אותן אנשים לפ"ש ולא טבלו והזו כדי לאכול הפסח לערב והראב"ד ז"ל חולק ע"ז וסובר דשו"ז על טבו"י דט"מ כמו שאמר רב בפסחים (דף צ"ג) ולא מחלק בין טבו"י דט"מ לטבו"י דטמא שרץ. ומה שלא אמר להם משרע"ה לטבול ולעשות הפסח הוא משום ששחטו וזרקו עליהם קודם שטבלו שהיו סבורים שיעלה להם הזריקה גם קודם טבילה ויטבלו אח"כ לאכול הפסח ומרעה"ש אמר להם שאינו עולה שחיטה וזריקה זו ועכשיו כבר לא הי' שהות לטבול ולהזות ולשחוט שז"ל הראב"ד ז"ל אין דרך ההלכה הולכת כן שהרי רב שאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכו' ומעשה כי הוי הכי הוי ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזאה סברי שיעלה ולא שאלו אלא לאח"ז שחיטה ונדחו והכתוב מעיד כן שאמרו אנחנו טמאים לנפש אדם ואם לאחר טבילה והזאה מאי טומאה הוי בהו עכ"ל והמפרשים תמהו עליו דאטו בתר דעבדין מתמלכין ומסתמא כששאלו היה להם עדיין שהות לשחוט ולזרוק והשיב להם שידחו לפ"ש ובודאי מדהשיב להם שידחו לפ"ש משמע כדעת הר"מ ז"ל דטבו"י דטמא מת אין שו"ז עליו ורב דאמר בפסחים שם דאין שו"ז על טמא שרץ אבל שו"ז עט"י הוא רק בטמא שרץ אבל ט"מ אפילו אחר טבילה נמי אין שו"ז עליו אע"ג דשימשא ממילא ערבא ומדמי רב טמא שרץ קודם טבילה לט"מ אחר טבילה דבתרווייהו אין שו"ז עליהם ובודאי פשטי' דקרא משמע כדברי הרמב"ם אלא שאנו צריכין ליישב מה שהקשו כל הראשונים עליו מסוגיא דפ' אלו דברים (דף ס"ט) בפלוגתא דר"א ור"ע אי הזאה דוחה שבת מכלל דאם יזה יהא רשאי להביא הקרבן פסח והתם מפרש רבה טעמא דר"א דסובר דאין שו"ז על טמא שרץ וכל שביחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה כו' הרי דאף למ"ד אין שו"ז על ט"ש דאיהו ודאי מוקי קרא דלא יכלו לעשות בשביעי שלהן כדאיתא בפסחים (דף צ') דמהאי קרא גופא קא יליף לה ואפ"ה קאמר דהזאה אינה דוחה שבת משמע דאי היה מזה הי' יכול להביא ק"פ דלא כהר"מ ז"ל: אולם הר"מ ז"ל כשהביא הך דינא דאין הזאה דוחה שבת בפ' הנ"ל כתב האי דינא בי"ג שחל בשבת דאסור להזות משום דאי הוה מזה הי' יכול לשחוט למחר ובאמת בירושלמי מייתי דאית מ"ד בפלוגתא דר"א בי"ג שחל בשבת ומייתי גם ברייתא דמיירי בי"ד שחל בשבת ויש להבין כיון דבגמרא דידן (דף ס"ט) מייתי מתיב רבה השיב ר"ע טמא מת שחל שביעי שלו בשבת בערב הפסח יוכיח שהוא משום שבות ואינו דוחה שבת ומוכח מזה דאחר הזאה שוחטין וזורקין א"כ מדוע שביק הר"מ הך ברייתא דמייתי בש"ס דילן דר"א קאי אטמא מת שחל שביעי שלו בי"ד דמוכח מינה דשו"ז על טבו"י ותפס אידך מ"ד בירושלמי דפלוגתא דר"א ור"ע מיירי דחל בי"ג כיון דנ"מ טובא לדינא דלהך מ"ד דמיירי בי"ג מוכח ממילא דאין שו"ז על טבו"י דטמא מת דאי שו"ז א"כ מהיכי תיתי לדחות שבת לר"ע הא יכול להזות למחר א"ו דגם אם יזה למחר יהא טבו"י דטמא מת ולא יוכל לשחוט להכי הוצרך להזות בי"ג: אבל להך ברייתא דנקט טמא מת שחל שביעי שלו בערה"פ ממילא מוכח דשו"ז על טבו"י דטמא מת ועוד דכל הפלפול של הש"ס לר"א בין לרבה דבעי למימר דטעמא דר"א דהזאה אינה דוחה שבת משום דאין שו"ז עט"ש בין לרבא דמפרש טעמא משום דשו"ז עט"ש לא שייך אלא בהזאה די"ד ולא בהזאה די"ג: ונראה לפענ"ד ליישב בעזהי"ת הכל על נכון דדברי הר"מ ז"ל מוכרחים כן בגמרא לפי מה שדקדקנו בהא דאמר (בדף צ') טעמא דרב דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש מי לא עסקינן שחל שביעי שלו ער"פ וכ"ת ממאי דהכי הוא דכתיב לא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא אינם יכולים לעשות הא למחר יכולים לעשות דקשה כיון דלא מוכח מקרא דטמא לנפש א"כ אמאי מייתי כלל הך קרא דטמא לנפש הו"ל לאתויי רק קרא דביום ההוא לחוד ואין לומר דמקרא דביום ההוא רק ר' יצחק קאמר לה להכי מייתי קרא דטמא לנפש דהא הריטב"א ז"ל כתב בסוכה (דף כ"ה) דכ"ע אית להו שחל שביעי שלהם בערה"פ כדרשא דביום ההוא וכן מוכח ממש"כ לקמן גם אליבא דר"ע דסובר אין שו"ז כמש"כ לקמן ליישב קושיית התוס' וכן הקשה בצל"ח ועוד דהא לקמן (דף צ"ד) דקאמר טמא שרץ רחמנא דחייה לא מייתי רק קרא דטמא לנפש עיי"ש: לזה נראה דבאמת מהאי קרא דביום ההוא הי' אפשר לדחות כמ"ש הראב"ד שכבר שחטו עליהם ועכשיו אין שהות להזות ולשחוט עליהן ואפילו להזות ולשחוט בב"א לא הי' שהות ולעולם שו"ז על טבו"י והכא שאני דלא הי' שהות כלל להכי מייתי מעיקרא מקרא דטמא לנפש אלא דמקרא דטמא לנפש נמי לא מוכח דאיכא למימר ממאי דהכי הוי וע"ז מביא אח"כ דכתיב ולא יכלו לעשות ביום ההוא הא למחר יכולין לעשות וכיון דאותן אנשים היה חל שביעי שלהם בער"פ: א"כ תשובת משה בטמא לנפש קאי נמי עלייהו דהא להם השיב ועל שאלתן השיב א"כ ממילא מוכח דקרא דטמא לנפש מיירי נמי בטמא שחל שביעי שלהן בער"פ דנהי דעל עובדא דידהו הי' אפשר לדחות דמה שהשיב להם שידחו לפ"ש הוא משום שלא הי' שהות או משום שהיה בשבת כמש"כ בהגה"ה] אבל תשובת איש כי יהיה טמא לנפש דמיירי נמי ע"כ בחל ז' שלו בער"פ לא מוזכר בה תנאים אם יש שהות לטבול או לא רק סתמא קאמר דנדחה לפ"ש. וא"כ הרי מוכח דאין שו"ז על ט"ש ותרווייהו קראי צריכי דמשאלתם ותשובתו אנו למידין דאין שו"ז עט"ש וממילא מוכח כשיטת הר"מ ז"ל דמקרא דטמא לנפש מוכח שאפילו היכא דאיכא שהות ביום להזות נמי אין שו"ז דהא קרא טמא לנפש סתמא קאמר **(הג"ה ולשיטת הסמ"ג שאז הי' גזירה דהזאה שלא להזות בשבת ובוודאי דהי' אפשר לדחות כיון שאז הי' חל ע"פ בשבת כדמוכח בפ' ר"ע בשבת להכי נדחו נפיש משום דא"א להזות עליהם ואף דבפסחים (דף ס"ט) אמר דלמ"ד שו"ז הזאה למאי אי לאכילה אכילה לא מעכבא היינו אי לא היתה גזירה הוי שרי לשחוט ולזרוק בלא הזאה כיון דגברא חזי להזות כדאמר שם אבל אחר הגזירה כיון דלא חזי להזות אין שו"ז עליו אע"ג דשו"ז על ט"ש והארכנו בזה בדרוש:)**