עונג יום טוב תקלז

אולם עדיין דברי הר"מ ז"ל אינם מיושבים דדוחק לאמר דהר"מ דחה כל הסוגיא מה דפשיטא להש"ס בתחילה דלר"ע לא פסיל ומה דמסיק אח"כ דפסיל מדרבנן ובדה מלבו טעם אחר מחמת קושיות הרא"ש מהנהו אמוראי דלא צוו לרוק) ועוד תימא שלא הרגישו שיש בדברי הר"מ גופא קושיא וסתירה שדבריו סותרין זה את זה דמעיקרא קאמר ברקקה ולא חלצה הרי זו כחליצה פסולה והאי לישנא וודאי משמע דלא ממש חליצה פסולה היא מדאורייתא אלא כחליצה פסולה והיינו מדרבנן ולבסוף מסיק מקרא שהרקיקה הוא שמועיל מדכתב ככה יעשה וטעם זה מהני לפסול אף מדאורייתא: ולי נראה ליישב דברי הר"מ ז"ל שמפרש הסוגיא דלא כרש"י ז"ל ודעתו ז"ל וודאי דרקיקה הוא מעצם המתיר אע"ג דילפינן מקרא דלא מעכב מ"מ דמי לאימורים דכי איתנהו מעכב וכי ליתנהו לא מעכב ומה דאמר הש"ס דאפילו איתנהו לא מעכבי קאי אהיכא דחלצה ולא רקקה ונתפזר מושב ב"ד וכמ"ש רש"י ז"ל דאע"ג דאפשר לרוק והיבם והיבמה הם כאן אפ"ה א"צ לרוק והוא מטעם כיון שנתפזר מושב ב"ד נגמר מצותו ואפילו אם תרוק אח"כ לא שייכא רקיקה זו במצות חליצה מפני שכבר נגמרה בהתפזרות מושב ב"ד ופריך הש"ס שפיר אאבוה דשמואל דאמר רקיקה פסלה מן האחין ומה במקום מצוה דאיכא למימר מידי דהוה אאימורים דכי איתנהו מעכב ואפ"ה אמרינן דלא מעכב אע"ג דאפשר לרוק והיינו ע"כ מטעם שכבר נתפזר מושב ב"ד אין הרקיקה מצוה וא"צ לרוק אע"פ שאפשר עדיין לרוק א"כ כ"ש דשלא בשעת חליצה שאין הרקיקה פוסלת שאין בה שום סרך מצות חליצה אף לפסול זה קושית הש"ס שם והיינו אחרי שנתפזרו מושב ב"ד אבל הרקיקה דבתר חליצה כסדר מצותו בשעת מושב וודאי דיש בה מעצם המתיר כמו אימורים דאע"ג דלא מעכבי כי איתנהו הם מעצם המתירין בשר באכילה ומצינו נמי גבי שחיטה שהוא הכשר כה"ג שאם שחט רובו של סימן כשר והוי הכשר שחיטה ברוב סימן ואם שחט גם מיעוט בתרא בעינן למימר בחולין (דף ל"ב) ששהייה ודרסה פוסל בו וע"כ דאם שחט כל הסימן הוי כולו מהכשר שחיטה ופוסל בו כל הדברים הפוסלים בשחיטה וה"נ ברקיקה אם לא רקקה חליצתה כשירה ואם רקקה הוי גם הרקיקה מעצם המתיר: ושפיר כתב הר"מ ז"ל שרקיקה והחליצה מתירין והיינו רקיקה דבתר חליצה שפיר דמי לאימורין דבתר זריקה דכי איתנהו מעכב וכ"ז ברקיקה דבתר חליצה אבל רקיקה לחוד בלא חליצה אין בה שום כח מתיר כמו אימורין שהקטירן בלא זריקת דם ולהכי לא פסלי מן התורה אף לרבי דסבר שני דברים המתירין מעלין זה בלא זה משום דרקיקה לחודא אין בה שום מתיר כלל כיון דלא מעכבא ולאימורין נמי לא דמי כיון שלא היתה בתר חליצה רק דמסיק הש"ס דפסיל מדרבנן ופריך מ"ש מקריאה דלא פסלה וע"ז משני רקיקה דליתא אלא לבסוף אתי לאיחלופי ברקיקה דבתר חליצה והיינו דכיון דהוא לבסוף אחר החליצה להכי היא מעצם המתיר כמו אימורין דאחר שעשתה זריקה עיקר המתיר גומרת הקרבת האימורין את המתיר וכן חליצה שעשתה ההיתר הרקיקה גומרת וכיון שהרקיקה גומרת המתיר להכי גזרו שרקיקה לחודא אף שאין בה סרך מתיר כשהיא לחודא מ"מ אתי לאיחלופי ברקיקה שהיא בסוף שהיא מתרת ואם נימא דרקיקה לחודא לא פסלה אתי לאיחלופי דכיון שרקיקה מתרת ולא פסל אאחין יאמרו דגם חליצה לא פסל. אבל קריאה דאיתא בין בתחילה בין בסוף ואין בה שום מתיר אף כשהוא בסוף דהא בתחילה וודאי דאין סרך מתיר ה"נ לבסוף אין בה שום מתיר לא אתי לאיחלופי ואם נימא דקריאה אינו פוסל מן האחין לא ילמדו ממנה חליצה וקריאה גמורה משום דידע דקריאה אין בה שום סרך מתיר בין שהיא בתחילה בין שהיא בסוף דכמו דבתחילה לית בה מתיר כך אין בה מתיר בסוף וכיון שאין בה מתיר להכי אם קראה ולא חלצה אין כאן בית מיחוש וזה שכתב הר"מ ברקקה ולא חלצה הוא כחליצה פסולה ופסול מפני שהרקיקה היא המתרת עם החליצה ולהכי גזרו כשהיא לחודה משא"כ קריאה שאינה מתרת אף עם החליצה להכי לא גזרו בה ופירוש זה מתיישב יותר מפירש"י ז"ל דרש"י ז"ל פירש דברקיקה כשיראו רקיקה יאמרו שהי' גם חליצה בתחילה דא"כ גבי קריאה נימא אם קראה קרי' דבסוף לחוד פוסל מן האחין שיסברו שהי' חליצה בתחילה ועוד דאטו קיימינן באדם שיראה רק הרקיקה או הקריאה ולא יראה מה שנעשה מקודם או אח"כ אבל לפי מה שפרשנו בדעת הר"מ ז"ל א"ש טפי דאתי לאחלופי רקיקה לחודא בחליצה לחודא: ומה שלמד הר"מ ז"ל דחליצה ורקיקה הן מתירין מככה יעשה דדבר שהוא מעשה מתיר אע"ג דלר"ע דרשינן דמעשה שהוא באיש מעכב והיינו חליצה ולא רקיקה היינו דווקא לענין ככה עיכובא בעינן מעשה באיש שזהו חליצה אבל לענין מתיר תרווייהו מיקרי מתיר החליצה והרקיקה מידי דהוי אאימורין ומגופא דקרא משמע הכי דהא כתיב ככה יעשה משמע שהמעשה הוא המתיר רק שמעשה שהוא באיש כתיב בה ככה לעכב אבל מעשה שאינו באיש אינו מעכב אבל מתיר הוא בוודאי דהא איצטריך למיכתב שאינו מעכב מכלל שהוא מן המתירין אלא שאינו מעכב ודמי לאימורין שאינו מעכב ומתיר אבל דבר שאינו מעשה כלל כמו קריאה אינו מתיר כלל דפליג קרא דבר שהוא