עונג יום טוב תקלו

ואשמעינן דמשעת רקיקה נפסלה מן האחין והויא חליצה פסולה קשה טובא דהא בעי למימר הטעם משום דסובר כר"א וכרבי דשני דברים המתירין מעלין זה בלא זה א"כ תקשה בחלצה כסדר נמי נימא דבחליצה נפסלה מן האחין. ובשעת רקיקה הוי חליצה פסולה וצריכא לחזור על כל האחין וע"כ דזה אי אפשר לומר דהא דרשינן בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים ואם נימא דמפסלא מן האחין בחליצת מנעל צריכא לחזור משניהם. ואף דזהו רק מדרבנן דמדאורייתא חליצה פסולה אין צריכה לחזור על כל האחין מ"מ דבר שהוא מפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור כמ"ש הט"ז ביו"ד (סימן קי"ז) וא"כ ברקקה ואח"כ חלצה נמי פשיטא דאינו פוסל מן האחין כיון דהם שני דברים המתירים וכמו שלא גזרו לפסול מן האחין בחלצה ברישא ה"נ לא מסתבר לגזור ברקקה ברישא דהא לר"א חליצה ורקיקה כי הדדי נינהו ותרווייהו מן המתירים נינהו: ול"ד למ"ש בב"ק (דף ע"ב) כי שחט בה פורתא אסרה אידך מחתך עפר בעלמא הוא והקשו התוס' דכל שוחט בחוץ נמי נימא הכי ותירצו דבהכי חייבי' רחמנא והיינו היכא דליכא איסור אחר משא"כ הכא דאיכא איסור אחר מבלעדי שחוטי חוץ אמרינן מחתך עפר בעלמא הוא וה"נ נימא דהיכא דעשה כסידרן לא איכפת לן במה שנפסלה במתיר הראשון והוה חליצה פסולה דז"א דהתם ניתוסף איסור אחר אמרינן בהכי לא חייב רחמנא אבל הכא לא ניתוסף איסור אחר רק שעשה שלא כסידרן וכמו שלא נוכל לגזור בעשה כסדרן כן לא גזרינן בשלא כסדרן: ועוד נראה לי דאפילו אם סובר דנפסלת מן האחין ונ"מ לענין חליצה פסולה מ"מ בזה לא קיי"ל כוותי' דאיהו קאמר רק אליבא דר' אליעזר דרקיקה מעכבא ואליבא דרבי דאמר שני דברים המתירים מעלין זה בלא זה וכיון דהרקיקה מעכב הוא מעצם המתיר ויש בו כח לפוסלו מן האחין ולמיקם עלה בלא יבנה אבל לדידן דקי"ל כר"ע דרקיקה אינה מעכב אינו פוסל מן האחין ודבר זה עולה גם במסקנא דלר"ע לא פסיל כיון דאינו מעכב [והא דלא קיי"ל בהא כאבוה דשמואל דפוסק כר"א משום ר"י א"ש פסק בנדה (ד' ז' ע"ב) כר"א רק בארבע] והש"ס דפריך מי אמר ר' עקיבא רקיקה לא פסיל והתניא רקקה ולא חלצה חליצתה פסולה והיינו מן האחין כדמסיק שם ומשום גזירה דרקיקה ליתא אלא לבסוף אמרי דרקיקה בתר חליצה הוא אינו חוזר כלל ממה שאמר בתחילה דאבוה דשמואל קאי אליבא דר"א ואליבא דרבי אבל לר"ע לא פסיל: וזה קאי גם אליבא דמסקנא ואבוה דשמואל דאמר יבמה שרקקה תחלוץ שנפסלה מן האחין היינו מדאורייתא מפני שהרקיקה היא מן המתירין משום דהוא מיירי ברקקה ואח"כ חלצה דשינתה הסדר ובזה לא שייך הך גזירה שמא יאמרו רקיקה דבתר חליצה הוא דהא באמת חלצה אח"כ ולא תנשא כלל לאחין מחמת עיקר החליצה ולא פסיל אלא לר"א ואליבא דרבי אבל לר"ע באמת לא פסיל רק שהש"ס מסיק על מה שהקשה ומי קאמר ר"ע לא פסיל והתניא רקקה ולא חלצה פסולה מן האחין אף לר"ע וע"ז מסיק דלר"ע נמי פסול ברקקה ולא חלצה משום גזירה דאם מתירין אותה להנשא לאחין אחר הרקיקה יאמרו דרקיקה דבתר חליצה הואי ואתי למישרי חלוצה לאחין וכ"ז דווקא ברקיקה בלא חליצה דשייך הך גזירה אבל ברקיקה קודם חליצה רק ששינה הסדר לא שייכי הך גזירה דהא לא תנשא לאחין כלל משום שהיתה כבר חליצה שלימה ולא פסלה אבוה דשמואל אלא משום דסבר כר"א דאמר רקיקה מעכבי וכרבי וכו' אבל אנן דקיי"ל כר"ע אם רקקה מקמי דתחלוץ לא נפסלה מן האחין משום דרקיקה אינה מעצם המתיר וגם לא שייכי הכא הגזירה דרקיקה דבתר חליצה וכדאמר הש"ס מעיקרא: ונראה לי דאף לפמ"ש הר"מ ז"ל (בה' יבום וחליצה פ"ד שהחליצה והרקיקה הם המתירים ולדבריו ז"ל לכאורה רקיקה פוסל מן האחין מה"ת כיון שהוא מעצם המתיר מ"מ הא כבר תמה עליו הה"מ ז"ל שהוא נגד הש"ס דבש"ס קאמר בהדיא דלר"ע לא מדמינן לה לאימורים ואף כי איתנהו לא מעכבא והוצרך לומר בטעמא דרקיקה דפוסלת משום דליתא אלא לבסוף ואמר רקיקה דבתר חליצה הוא ואתי למישרי חלוצה לאחין ואם נימא דרקיקה הוי מעצם המתיר לא הוי צריך לטעמא דגזירה וז"ל הרמב"ם רקקה בלבד שלא חלצה ולא קראה או שרקקה וקראה ולא חלצה הרי זו כחליצה פסולה קראה היא והוא ולא חלצה ולא רקקה לא עשה כלום שנאמר ככה יעשה לאיש שהמעשה שהוא החליצה והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת. והה"מ כתב עליו וקשה דמשמע דמסקנת הגמרא בהדיא דרקיקה אינה פוסלת אלא מדרבנן והטעם אמרו שם משום דאין דרך רקיקה אלא לאחר חליצה הלכך אי לא הוי פסול אתי לאיחלופי בחלוצה דעלמא להתירה לאחין ועוד קשה דהא ר"ע לא דריש דבר שיש בו מעשה לבד אלא דבר שיש בו מעשה באיש דהיינו חליצה בדווקא ור"א דדריש דבר שיש בו מעשה ס"ל דחליצה בלבד חליצתו פסולה וכיון דקיי"ל כר"ע איך כתב רבינו דרשתו של ר"א וצ"ע עכ"ל הה"מ ז"ל ובאמת ששתי הקושיות חמורות הן למאוד: וראיתי להגאון מהר"מ אלשיך ז"ל בתשובה (סימן צ"ב) שכתב ליישב קושיית הה"מ ז"ל דהר"מ דחה סוגיא זו מהלכה מהנהו עובדי דאמוראי שהדחיקו להטעות את היבם שאין הגון לה וא"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה וכו' כדי לפוסלה והקשה הרא"ש אמאי הוצרכו להטעם כיון שהיבם והיבמה עמדו לפניהם יאמרו להיבמה שתרוק לפניהם ונפסלה מלייבם ואח"כ יכפוהו לחלוץ ואי לית להו להנהו אמוראי להא דאבוה דשמואל א"כ לאו הילכתא הוא והרי"ף הביאה לפסק הלכה ותירץ הרא"ש דהא דלא אמר לרוק משום דמסיק לעיל דכי חזינא שחלצה סנדל לאחד מהם חיישינן שמא כוונה אבל בלא כוונה לא מהני חליצת סנדל לפסול וכ"ש רקיקה דוודאי לא פסיל בלא כוונה והני עובדא דלקמן דידעי בהו שלא הי' רוצה לחלוץ רקיקה לא פסלי שידוע שלא כיון עכ"ל הרא"ש ז"ל וסובר הר"מ ז"ל דכיון דמוכח מהנהו אמוראי דרקיקה בלא כוונה לא פסלה א"כ ע"כ דאין הטעם פסול הרקיקה משום דאתי לאיחלופי ברקיקה דבתר חליצה דאם הי' הטעם משום דאתי לאיחלופי הי' פוסל אף בלא כוונה דמאן דחזי לא ידע אי מכווני או לא וכמו דטעי מאן דחזי וסובר דרקיקה דבתר חליצה היא, ה"נ טעי וסבר דמיכווני ומזה הוכיח הר"מ ז"ל דרחב"א ואביי ור"פ לא סבירא להו הך שינויא דאתי לאחלופי אלא סברי טעמא דאבוה דשמואל דרקיקה פוסל מן האחין הוא מלישנא דקרא דככה יעשה דבר שהוא מעשה מועיל דאף דדרשינן דבר שהוא מעשה באיש מעכב ורקיקה לאו מעשה באיש מ"מ כיון דכתיב ככה יעשה דרשינן תרווייהו דבר שהוא מעשה באיש מעכב ודבר שהוא מעשה ולאו באיש אינו מעכב אבל גורם המתיר וקריאה שאינו מעשה כלל אינו לא מעכב ולא מתיר ושני התיבות דרשינן תיבת ככה ותיבת יעשה ולהכי רקיקה פוסל הואיל והוא מתיר ואינו פוסל אלא אם כוונו אבל אם היה הטעם משום איחלופי אין שייך לחלק בין כוונו ללא כוונו דמאן דחזי לא ידע אם כוונו ע"כ דברי הגאון מהר"מ אלשיך ז"ל: והנה במה שפירש לישנא דקרא דככה יעשה דדרשינן ככה ודרשינן יעשה, בעה"י כוונתי לדעתו הגדולה בזה.