עונג יום טוב תקלח

מעשה מדבר שאינו מעשה ובכל זה מודה גם ר' עקיבא: ומה שיליף הרמב"ם הך סברא דקריאה אינו מתיר ורקיקה מתיר מקרא דככה יעשה דמשמע דהעשי' היא המתיר. ובגמרא לא אמרו הך טעמא רק אמרו דרקיקה שהיא לבסוף שייך למימר בה שהיא מתרת כמו אימורין וקריאה שהיא גם בתחילה אינה מן המתירין כלל ולא יליף ג"כ מפשטא דקרא דככה יעשה כמו שלמד הרמב"ם ז"ל: נראה לי לבאר ג"כ על נכון דהנה התוס' הקשו שם ביבמות (דף ק"ה) בד"ה ככה דיליף ר"א מככה יעשה דבר שהוא מעשה מעכב לאפוקי קריאה וא"ת למ"ד עקימת פיו הוי מעשה היכי ממעטינן קריאה ודחקו עצמן בזה ול"נ דלק"מ דהא אמרינן בסנהדרין (דף ס"ה) דפריך לר"י מ"ש דכפיפת קומתו לרבנן הוי מעשה ועקימת שפתיו לא הוי מעשה גבי מגדף ופטר לי' מחטאת ואמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב ופירש"י ז"ל דעיקר חיוב הבא עליו תלוי בלב שהוא מתכוין לברך ה' ואפילו מברך ד' כל היום ואין בלבו כלפי מעלה אלא שהעלה את השם לדבר אחר ומכנהו בשם המיוחד ומקללו אינו מתחייב ולפ"ז בדבר שעיקר מחשבת הלב אין הדיבור מתחשב מעשה ולפמ"ש בתשובה דעיקר הקריאה הוא מה שאינו רוצה ליבמה ומינה ילפינן עיקר הדבר שהצריכו בחליצה כוונה כדאמרינן בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד והיינו דגלי קרא שיכוון בלבו שרוצה להוציאה בחליצה זו ויאמר כן בפיו ואפי' לר"ל דסבר דברייתא דחליצה מוטעת כשרה מיירי בחלוץ לה ובכך אתה כונסה וכשרה החליצה בלא כוונה הוא נמי משום דסובר דכמו דאם לא קרא הוא ולא היא כשרה ה"נ אם לא כיון בלב נמי החליצה כשרה בדיעבד אבל לכתחילה מודה דבעי כונה כמו דבעינן קריאה לכתחילה (ור"י סבר אע"ג דקריי' והוצאות הדברים בפה לא מעכב מ"מ כוונה בלב מעכב] וכיון דעיקר הקריאה היא בכוונת הלב לפוטרה דמי ממש למגדף הואיל וישנו בלב לא הוי עקימת שפתיו מעשה לרבנן דפטרי מגדף מחטאת ושפיר יליף ר"א דקריאה לא מעכב מככה יעשה משום דקריאה לא מיקרי מעשה: ובזה מיושב גם דברי הר"מ ז"ל דהש"ס דקאי לשנויי הברייתא דקתני בה אליבא דר"ע דרקיקה פסלה וקרייה לא פסלה לא הוי מצי לשנויי הטעם שכתב הרמב"ם ז"ל מפשטא דקרא דכתיב ככה יעשה משמע שהמעשה היא המתיר דהיינו הרקיקה והחליצה רק דלענין עיכובא בעינן מעשה שהוא באיש אבל לא קריאה שהיא אינו מעשה דהא אנן לר"ע קיימינן ולר"ע מחייב חטאת גבי מגדף (בפ"ק דכריתות) אע"ג דישנו בלב הרי דאף דבר שחשב בלב מקרי מעשה ולהכי הוצרך הש"ס לתרץ דמסברא ידעינן שהרקיקה יכולה להיות מן המתירין שהיא רק לבסוף ודמי לאימורין אבל קרייה ישנו בין בתחילה ובין בסוף וכמו דקריאה דבתחילה אינה מן המתיר שלא דמיא לאימורין ה"נ קרייה דלבסוף אבל לדידן דפסקינן כרבנן ופטרינן מגדף מחטאת משום דדבר שישנו בלב לא הוי עקימת שפתיו מעשה שפיר כתב הר"מ ז"ל כיון דכתיב ככה יעשה דמשמע שהמעשה הוא המתיר ממעטינן קריאה שאינה מעשה כלל ואינה מן המתירין ולא הוצרכנו להך סברא שישנו בתחילה אלא מגופו דקרא מוכח הכי ולהכי רקיקה פסלי וקריאה לא פסלי ונתבארו דברי הר"מ ז"ל על מכונן מכל מה שהשיגו עליו: ומעתה הרי נתבארו דברי הרמב"ם ז"ל במ"ש דרקיקה מתרת היינו דווקא רקיקה דבתר חליצה אבל רקיקה גרידא או רקיקה דמקמי חליצה אינה מתרת וכיון דאינה מתרת אין בה כח לפסול מן האחין ומטעם גזירה דלמא יאמרו רקיקה דבתר חליצה הוא נמי לא שייך למפסל כאן כיון דבשעת מעשה החליצה גופא הואי ובלאו הכי לא תנשא לאחין משום החליצה. ואף אם נימא לדעת הר"מ ז"ל דדווקא רקיקה בלא חליצה כלל אינו מתיר אבל רקיקה דמקמיה חליצה נמי מתיר ול"ד לאימורין שהקטירן קודם זריקה דהתם קודם הזריקה לאו קרבן הוא כלל וכיון דפוסל מן האחין משעת רקיקה מן התורה יש לומר דהוה חליצה פסולה וצריכא לחזור על כל האחין מ"מ כבר כתבנו דאם הרקיקה דקמי חליצה הוי מתיר וודאי דאין שייך לחלקה מעיקר החליצה ולאמר שתפסול מן האחין דהכל מעשה חליצה חדא הוא: והכי משמע בסנהדרין (דף מ"ט) דאין שום חילוק בין הקדים חליצה לרקיקה או רקיקה לחליצה ולדברי המרדכי הא איכא טובא בינייהו דבהקדים רקיקה לחליצה הוי חליצה פסולה וצריכא לחזור על כל האחין: ועוד נראה דאף לפי דברי המרדכי דאם קדמה רקיקה הוי חליצה פסולה וצריכה לחזור על כל האחין. היינו דוקא אם רקקה לפני הב"ד קודם הקריאה ולא התחילו עדיין מעשה החליצה ופוסלת מן האחין אבל בנ"ד שרקקה אחר שקראה מאן יבמי ולאחר שקרא הוא לא חפצתי שכבר התחיל מעשה החליצה ודאי דחשבינן מעשה הרקיקה והחליצה מעשה אחת ומקרי רק שנוי הדבר ומה שעשה עשוי: ועוד לפמ"ש כת"ר שהב"ד לא ראו הרקיקה א"כ יש לנו סניף להקל ע"פ דעת הב"ח שהביא הב"ש (בס"ק ל"ט) דאם לא ראו הדיינין הרקיקה פסול לדעת התוס' אף בדיעבד וצריך לחזור ולרוק שהתוס' הקשו שם אברייתא דחולצת מן הסומא כשרה פשיטא ותירצו דה"א דלעיני קאי נמי איבם ע"ש משמע מדבריהם דאי הוי קאי לעיני איבם הוי מיפסל בדיעבד אם לא ראה היבם א"כ אם לא ראו הדיינין נמי פסול בדיעבד ומה שחלק עליו הב"ש וכתב דכונת התוס' דהוי פסול בדיעבד הוא משום שלא ראה חליצת המנעל אבל ראית הרקיקה ודאי דלא מפסיל בדיעבד דהך דרשא לעיני הזקנים וירקה הוי רק אסמכתא בעלמא תמיהני מאוד דהא קאמר בר"פ מצות חליצה) ואידך האי לעיני מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדרבא דאמר צריכי דייני למחזי רוקא כי נפקא מפומא דיבמה ואידך נמי מיבעי ליה לכדרבא אין הכי נמי אלא הדיוטות מנ"ל וכו' ע"ש בגמרא הרי משמע בהדיא דדרשה דרבא דרשה גמורה היא א"כ ממילא מוכח ממ"ש התוס' דאי הוה אמינא דלעיני קאי גם איבם נפסל חליצת סומא אף בדיעבד ה"ה היכא שהב"ד לא ראו הרקיקה נמי מיפסל בדיעבד: ומעתה כיון דעיקר דין דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין הוא רק מדרבנן כמ"ש החכם צבי והב"ש ז"ל הרי יש לנו עמודים למסמך עלייהו במידי דרבנן הלא המה דעת היש"ש דזה אינו פוסל מן האחין כלל ודעת הב"ח לשיטת התוס' דאם לא ראו ב"ד הרקיקה לא הוי רקיקה כלל וממילא דאינה פוסל על האחין ודעת התוס' דלא מיקרי חליצה פסולה אלא באחות זקוקה או בעלת הגט אבל משום שאינה יכולה להתייבם לא מקרי חליצה פסולה וגם אחרי שחלקנו שדעת המרדכי גופא הוא אם היה הרקיקה קודם הקריאה אבל לא אחר הקריאה שכבר התחילה מעשה החליצה לכן נראה לי דיש לנו הרבה יסודות להקל בזה בחשש איסור דרבנן בפרט שכתב כת"ר דהוה מקום עיגון ולדעתי יכול כבודו להתירה להנשא לשוק וכדעת כת"ר במכתבו הנחמד והש"י יאר עינינו במאור תורתו ויצילנו משגיאות כנפש ידידו הדורש שלומו באהבה ומבקש סליחתו על איחור מכתבי: