עונג יום טוב תקלה

התוס' והרבה מהראשונים ז"ל דחליצת חרשת פסול ופוסל ושייך למימר מה שעשו עשו לענין איפסולי על האחין: והמחוור ליישב קושית התוס' במה שהקשו דמעיקרא מותיב רבא מהך ברייתא דואם בעלו קנו ואח"כ אמר בעצמו דמדאו' לא דחי משום דאפשר לקיים שניהם בחליצה ולא חש להא דקתני אם בעלו קנו דרבא לא מקשה אלא לרב דסובר דקרא דיבמתו יבמתו אתא לחייבי לאוין שאינן עולין ליבום דכיון דגלי קרא מיוחד שאינן עולים ליבום א"כ בעינן למימר דאף בדיעבד לא קנה אבל משום הא דאפשר בחליצה סובר רבא דאם עבר ובעל קנה ועיין בנוב"י מה"ת בשם ר' יעקבקא שהסביר כן לשון הש"ס דקאמר ואי ס"ד ח"ל מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא עיי"ש (בסימן קל"ה): ונ"ל דזה מוכח דהש"ס הוי סובר הכי מעיקרא דכיון דליכא קרא מיוחד דיבמתו יבמתו בעינן למימר אם בעלו קנו מהא דפריך בתחילת הסוגיא מברייתא דאיסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה או בא עליה נפטרה צרתה וקשה [עבתוס' יבמות פ"ד א' ד"ה והא ודו"ק ר"א] דהא עיקר קושית הש"ס אמתניתין דאיסור קדושה פריך מדקתני אלמנה לכה"ג קא פסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנשואין בשלמא מן הנשואין עשה ול"ת הוא אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה ל"ת וא"כ תקשה נמי להיפך אברייתא דאיסור מצוה ואיסור קדושה דמיירי נמי מסתמא באלמנה לכה"ג ובין מן האירוסין ובין מן הנשואין ותקשה להיפך בשלמא מן האירוסין א"ש הא דאי בעל נפטרה צרתה משום דמה"ת עשה דוחה ל"ת אבל מן הנשואין הא הוי עשה ול"ת וקאי עלייהו קרא דיבמתו יבמתו ומדאורייתא ליבום לא רמיא ואמאי אם בא עליה נפטרה צרתה וכמ"ש התוס' והרשב"א דלרבא דסובר דעשה דוחה ל"ת ביבום סובר דקרא דיבמתו אתא לחייבי עשה ול"ת ולפמ"ש א"ש דדוקא אי קרא דיבמתו יבמתו אתא לח"ל בזה אמרינן דאם בעלו לא קנה דהא בח"ל מסברא בעינן למימר דעשה דוחה ל"ת ועולה ליבום ואתא קרא דיבמתו יבמתו לאורויי דאינו עולה ליבום להכי אף אם בעלו לא קנה אבל אם קרא אתא לחייבי עשה ול"ת דבלא קרא ידעינן דליתא ביבום דכלל גדול בכה"ת דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וקרא אתא לאורויי דבעי חליצה שלא נימא כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה אבל הא דאינו עולה ליבום לא מאזהרת קרא דיבמתו גמרינן דבלא"ה אין עשה דוחה עשה ול"ת ולא בא לן קרא מיוחד שאינו עולה ליבום רק מכללא דכל התורה כולה בזה בעינן למימר דאם בעלו קנה כמו שסובר רבא דאם מה דאין חייבי לאווין רמיין ליבום הוא משום דאפשר בחליצה בעינן למימר אם בעלו קנה כיון דליכא קרא מיוחד לדחותו מיבום רק מכללא דכה"ת כולה ורק הש"ס במסקנא הוא דמותיב אף להך סברא דאפשר בחליצה מברייתא דאם בעלו קנה דסובר דאף דליכא קרא מיוחד למידחי מיבום רק מכללא דכל התורה נמי בעינן למימר אם בעלו לא קנה כיון דמן התורה לא בעי ליבומי ודו"ק: סימן קעד שאלה בדבר יבמה אחת שחלצה לפני כבודו וב"ד ובשעה שצוה עליה כבודו לשוח ולחלוץ המנעל טעתה וסברה שכבודו מצוה לה לרוק ורקקה וכבודו מסופק אם ראה הרקיקה והדיינים בוודאי לא ראו ואחרי העיון בעזהי"ת דברי כת"ר בזה נאמנים כאשר נבאר בעזהי"ת: הנה בשו"ע אה"ע (סימן קס"ט ס' מ"ח) אם רקקה לפני היבם בפני ב"ד נפסלה מלהתייבם וכן שם (בס' מ"ו) ויש מי שאומר שיש להזהר שלא תרוק היבמה לפני היבם קודם חליצה שלא תהא חליצה פסולה ותהא צריכה לחזור על כל האחין ובסדר חליצה (סט"ו) יזהירו ב"ד את היבמה שלא תרוק בפני היבם עד שתחלוץ אולם המהרש"ל ז"ל ביש"ש כתב שאין להחמיר בזה אם רקקה קודם החליצה וכתב ע"ז שהיא חומרא יתירה דדווקא אם רקקה שלא בשעת חליצה אמרינן דמיפסלא מן האחין אבל בשעת חליצה כשהקדימה הרקיקה לחליצה כיון שעוסקת בחליצה ל"ל בה וע"ז אמרו בין שהקדים רקיקה לחליצה בין שהקדים חליצה לרקיקה מה שעשה עשוי: והנה נחזי אנן בש"ס דיבמות (דף ק"ד) שלחו לי' לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ ופריך מני אלימא ר"ע ומה במקום מצוה וכו' אלא כר' אליעזר וכרבי דאמר שני דברים המתירים כו' ואח"כ פריך ומי אמר ר"ע רקיקה לא פסלה והתניא וכו' ומסיק דפסל מן האחין ופריך מ"ש קרי' ומ"ש רקיקה ומשני משום דקרי' איתא בין בתחילה ובין בסוף ורקיקה ליתא אלא בסוף ויאמרו דרקיקה דבתר חליצה הואי ואתי למישרי חלוצה לאחין ע"ש בגמרא: והנה דברי אבוה דשמואל יש לפרש בשני פנים או שרקקה ולא חלצה כלל אחר הרקיקה או שחלצה אח"כ רק ששינתה הסדר וקמ"ל אבוה דשמואל דמיד שרקקה נפסלה ונ"מ במה שנפסלה משעת רקיקה דהחליצה הוי חליצה פסולה וצריכא לחזור על כל האחין וכדברי המרדכי שלא כדברי המהרש"ל ז"ל. ונראה לי דוודאי פשטא דלישנא דברייתא בין שהקדים וכו' מה שעשה עשוי משמע כדברי המהרש"ל ז"ל דהא חליצה במושב ב"ד תליא מילתא דהא חלצה ולא רקקה חליצה כשירה ואין צריכה לרוק אחרי שנתפזרו הב"ד כמ"ש רש"י ז"ל ד"ה אאימורים וז"ל שם ה"נ נימא אע"ג דלאו מעשה חשוב באיש הוא הואיל ואפשר לרוק ליעכב וקאמר ר"ע לא מעכב עכ"ל ולא אמרינן שאכתי מוטל עליהם לקיים מצות רקיקה משום דכיון שנתפזרו מושב ב"ד נגמר מעשה החליצה ואף אם תרוק לא יקויים בזה מצות רקיקה וכמ"ש הב"ש (בס"ק פ"ד) בשם ר' ירוחם ז"ל דהא דאמרינן דרקקה וקלטתו הרוח אינה כלום זהו דווקא לכתחילה אבל אם נתפזרו הב"ד והלכו להם כשירה עי"ש וכיון דחזינן דגמר מצות חליצה בקביעות ישיבת ב"ד תליא מילתא וודאי דאיכא למימר דרקיקה שלא נעשה אח"כ מעשה החליצה שפיר פוסלת מן האחין למהוי חליצה פסולה אבל רקיקה שנעשה מעשה חליצה אחריו באותו מושב ב"ד אינה פוסלת מן האחין דמעשה חליצה כדין עשתה רק ששינתה הסדר וע"ז אמרו בין שקדמה וכו' מה שעשה עשוי: והכי משמע לי מלשון רש"י ז"ל בהא דפריך שם (בדף ק"ד) מני אילימא ר"ע השתא במקום מצוה דאיכא למימר מידי דהוה אאימורים דכי איתנהו מעכבי וכי ליתנהו לא מעכבי אמר ר"ע לא מעכבי מאחין איפסלא ופירש"י ז"ל ע"ז ומה במקום מצוה בשעת חליצה שהרקיקה מצוה והאי לישנא וודאי משמע דמילתא דאבוה דשמואל וודאי מיירי שהרקיקה הי' שלא בשעת חליצה ופריך עליו מק"ו מרקיקה בשעת חליצה דמה בשעת חליצה לא מעכבא כש"כ שלא בשעת חליצה שאינה פוסלת מן האחין וכיון דאבוה דשמואל מיירי רק שלא במקום מצוה שרקקה שלא בשעת חליצה ולא חלצה כלל אחר הרקיקה וודאי דאין ללמוד ממנה פסול מן האחין בהקדמת רקיקה לחליצה וכדברי מהרש"ל ז"ל: ועוד אי נימא דאבוה דשמואל מיירי שרקקה ואח"כ חלצה