עונג יום טוב תקלד

בפירושא דחרש מ"מ בדין עכוב הקריאה באינו ראוי לקריאה לא פלגינן עליה וילפינן מיניה דאלם חליצתו פסולה ואין ה"נ דבחרש גמור פסול משום דעת כדבעי למימר בל"ק דרבא: ושפיר פסק הר"ם ז"ל דבחרש גמור פסול משום שאינו בן דעת וא"ש נמי מה שפסק הר"מ ז"ל דבחרש לא הוי חליצה כלל דכיון דאנן אית לן כללא דרבי דחרש דמתני' היינו שאינו שומע ואינו מדבר וקיי"ל נמי כר' ינאי דקריאה מעכבא ואלם חליצתו פסולה א"כ היא גופא תקשה מ"ט קתני במתני' חרש שאינו שומע ואינו מדבר חליצתו פסולה אפילו אינו מדבר לחוד נמי פסול משום עיכוב הקריאה א"ו דחרש שאינו שומע ואינו מדבר לא הוי חליצה כלל וגרע מאלם דהיא חליצה פסולה ונראה דעיקר הוכחת ר"י לפרושי מתני' בשומע ואינו מדבר דלא כרבי ולא מפרש מתני' בחרש גמור ופסול משום דעת הוא משום דר' ינאי סובר דחרש גמור לא הויא חליצה פסולה אלא לא הויא חליצה כלל ומתני' דקתני חליצה פסולה ע"כ דמיירי באלם ושפיר כתב הר"מ דבחרש לא הויא חליצה כלל והא דקאמר לקמן (דף ק"י) כאן בפקחת ואח"כ נתחרשה דמעכבא בה קריאה ולא אמר משום שאינו בן דיעה, הוא נמי משום חרש שאינו מדבר לחוד הוא דנקט האי טעמא ואפשר דרבה דאמר שם להך אוקימתא נמי סובר כר' ינאי דחרש היינו אינו מדבר לחוד ומ"מ אין דברי הרמב"ם ז"ל סותרים לדברי הרמב"ן ז"ל דאף שנפרש דעת הר"מ דסובר דחליצת חו"ח פסול משום דעת מ"מ אפשר דסובר כדעת הרמב"ן דחליצה בעי רק כונה קלה והיה מועיל גדול עע"ג מיהו הא דמהני געע"ג הא כתבו התוס' בחולין (דף י"ב) ויבמות (דף ק"ג) כשהב"ד מלמדין אותו ומזהירין אותו לעשות לשמה וא"כ הא הויא כוונה מעליא כשמלמדין אותו לעשות הכל לשמה: ולפי מ"ש בכאן ולעיל (חלק או"ח) דעיקר הטעם בפסול חרש וחרשת הוא משום דעת הקריאה אבל משום דעת לחוד לא איכפת לן משום דסגי בחליצה בכונה קלה או לפמ"ש לעיל דהוי מהני גדול עומד על גביו וב"ד מלמדין עיי"ש] לפ"ז אפשר לומר דגם חליצת שוטה דפסלינן הוא משום דעת דקריאה אבל משום דעת עיקר החליצה הוי מהני מטעם דסגי בכונה קלה וב"ד מלמדין אותו [כמו שמכשירין בכתיבת גט בגדול עע"ג] וכן הר"מ ז"ל כלל חרשת ושוטה ביחד (בפ"ו מה' חליצה ויבום) עיי"ש שכתב ואלו שמתייבמות ולא חולצות החרשת והשוטה והקטנה לפי שאין להם דעת לקרות ולהבין כו' עיי"ש (בהלכה וא"ו) וגבי חרש שוטה וקטן כתב (בהלכה ג') שאינו חולץ מפני שאין בו דעת לחלוץ ולא הזכיר קריאה משום דגבי יבם בעינן דעת ממש שירצה לפוטרה ולהוציאה והני תלתא אין להם דעת אבל בחרשת ושוטה וקטנה דלאו בדידהו תליא מילתא מיפסל רק משום כוונת ודעת הקריאה לחוד ובזה יתיישב לנו כמין חומר דברי הש"ס ביבמות (דף כ') דקאמר התם בטעמא דחייבי לאוין לא מתייבמין משום דכתיב יבמתו יבמתו יש לך יבמה שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ומקשה רבא מברייתא דקתני אם בעלו קנו ומסיק אלא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי דאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה ל"ת וה"נ אפשר בחליצה מיתיבי ואם בעלו קנו תיובתא דרבא. ומקשו התוס' דהא רבא גופא מותיב מעיקרא מהך ברייתא והשתא איתותב מינה עיי"ש שנשארו בתימא ולפמ"ש א"ש דבאמת ליכא קושיא לכאורה מהך ברייתא דהא אפשר לשנויי כגון שהיא חרשת דלאו בת חליצה היא ומתייבמת משום דאתי עשה ודחי ל"ת דהא לא אפשר בחליצה כלל והנה הא מילתא גופא דחרשת לאו בת חליצה היא יש בה ב' טעמים דלמאי דבעי תלמודא מעיקרא למימר (בדף ק"ד) אליבא דרבא הוי טעמא דחרשת וחרש משום דלאו בני דיעה נינהו ולפ"ז אפי' בחרשת דחייבי לאוין נמי לאו בת חליצה היא כיון דהטעם משום דלאו בני דיעה נינהו ולבסוף מסיק הש"ס משום דלאו בני קריאה נינהו ומשום דעת לא איכפת לן דהוי ב"ד כגדול עע"ג ולפ"ז בחייבי לאוין לא איכפת לן מן התורה בקריאה היכא דלא רמיא ליבום וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשובותיו שהביא הב"י (בסימן קס"ט): ולפ"ז א"ש דרבא דהדר ואמר דלא דחי ל"ת משום דאפשר בחליצה לא הוי קשה ליה מברייתא דקתני ואם בעלו קנו משום דאזיל הכא תלמודא אליבא דרבא בלישנא קמייתא דידיה דטעמא דחו"ח הוא משום דלאו בני דיעה נינהו וא"כ אפשר לאוקמי ברייתא דאם בעלו קנו בחרשת דלא אפשר בחליצה משום דלאו בני דיעה נינהו ולהכי מתייבמת שפיר מה"ת ומדרבנן בעלמא לא מתייבמא לכתחילה גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ובדיעבד אם בעלו קנו אבל בש"ס פריך מברייתא לפי המסקנא דאי איתמר הכי איתמר דטעמא דחרשת לאו בת חליצה היא משום קריאה וא"כ בחרשת חייבי לאוין לא בעי מה"ת קריאה כלל וא"א לאוקמי ברייתא דאם בעלו קנו בחרשת דהא בחייבי לאוין חרשת נמי בת חליצה היא ואכתי אפשר בחליצה ואפ"ה אמרינן אם בעלו קנו ושפיר אותיבו ומסיק בתיובתא וכן הא דפריך התם נמי אריש לקיש דאמר אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב מברייתא דואם בעלו קנו ולא משני לר"ל דברייתא דאם בעלו קנו מיירי בחרשת דא"א בחליצה הוא נמי משום דלר"ל ע"כ הטעם דחרשת לאו בת חליצה היא משום שאינן בואמר ואמרה דליכא למימר משום כונה דהא ר"ל סובר דחליצה לא בעי כונה כלל דהא מפרש (בדף ק"ו) ברייתא דחליצה מוטעת כגון שא"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה ור"י הוא דפריך ליה התם הא בעינן כונה ע"ש וכיון דע"כ הטעם משום קריאה א"כ בח"ל שפיר אפשר בחליצה מן התורה ולא דחי ל"ת: והא דלא מוקי לה בקטנה וכר"מ דמקשינן אשה לאיש (בדף ק"ה) דלא אפשר בחליצה ואף דכשתגדיל תוכל לקיים מצות חליצה משום זה לא מיקרי אפשר לקיים שניהם כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו למס' שבת (בדף כ"ה) גבי שריפת קדשים דלא מקרי יכול לקיים שניהם במה שיכול לשרוף אחר יו"ט. נראה דהיינו טעמא דלא מוקי לה בקטנה דאף דתנן בנדה (דף מ"ד) בת ג' שנים ויום אחד מתקדשת בביאה ואם בא עליה יבם קנאה עיי"ש וקנאה קנין גמור מדאורייתא כמ"ש התוס' יבמות (נ"ז ד"ה וחייבין) ומ"מ מצות יבום לא מתקיימא עד שתגדיל ותהי ראוי' להקמת שם וכן כתב רש"י ז"ל בהדיא יבמות (ס"א ע"ב) ד"ה ואינה חולצת וז"ל אבל מתייבמת ותגדיל אצלו ותתקיים מצות יבום וכיון דלא מתקיים עדיין מצות יבום לא שייך לומר בה ואם בא עליה באיסור חייבי לאוין קנאה משום דחיית עשה לל"ת כיון דאכתי לא נתקיים העשה דמצות יבום כ"ז שהיא קטנה להכי לא מוקי לה בקטנה ומסיק בתיובתא: והא דלא מוקי לה לברייתא דאם בעלה קנאה בנחתך רגלו מארכובה ולמעלה דאי אפשר בחליצה משום דכיון דקתני ברישא דברייתא נתנו גט וחלצו מה שעשו עשו ובנחתך רגלו מארכובה ולמעלה חליצתו לאו כלום הוא ואפילו מאחין לא פסלה כדאמרינן בגיטין (דף כ"ה) לענין אנפילא שאינו פוסל ומכ"ש נחתך רגלו מארכובה ולמעלה דאינו פוסל מן האחין ולא שייך למיתני מה שעשו עשו ואף דאיכא לאוקמי בנחתך רגלו מארכובה ולמעלה וחלצה בשמאל דמיקרי שפיר אי אפשר בחליצה דחליצת שמאל פסול ואי חלצה פוסל מן האחין ושייך למיתני מה שעשו עשו לענין איפסולא על האחין מ"מ לא בעי לאוקמי הכי כיון דאיכא תנא דסבר חלצה בשמאל כשירה כדאיתא ביבמות (דף ק"ד) חלצה בשמאל פסולה ור"א מכשיר ובגמרא בעי למימר שם דמוחלפת השיטה ועיין בצל"ח בברכות (דף כ') שביאר שגם דעת הרמב"ם ז"ל כן דחליצת שמאל כשירה. וא"כ כל היכא דאיתא לרגל שמאל לא מיקרי לא אפשר בחליצה אבל לפמ"ש לעיל דרבא בעי לאוקמי הא דקתני אם בעלו קנו בחרשת שפיר שייך למיתני מה שעשו עשו גם בחליצה כפי שיטת