עונג יום טוב תקלג

מצינו שכתב הר"ן ז"ל בהא דכפאו ואכל מצה יצא למ"ד מצות א"צ כוונה דבעינן שידע שהיום יו"ט ושזה מצה ובזה דוקא יצא אף שלא כיון לשם מצוה הואיל דא"צ כוונה אבל בלא ידע כלל שזה מצה או היום יו"ט לא מהני כלל עיי"ש שכתב כן בשם הרא"ה ז"ל דדמי למתעסק וה"נ אף דא"צ כוונה בשעת מעשה ממש כמו במצות למ"ד צריכות כוונה מ"מ בעינן שידע שבחליצה נפטרת ויכוין לחליצת מנעל ואז נפטרת ממנו והחליצה עושית פעולתה דהיינו כוונה דברייתא לידע שבחליצה נפטרת אבל לחשוב למה באה חליצה זו א"צ ומקרי כוונה במה שיודע שבחליצה זו נפטרת כמו דמקרי כוונה מה שיודע שהיום יו"ט ושזה שופר אף שאינו מחשב לתקוע לשם מצוה אף דגם שם קתני במתני' דבעינן שיתכוין השומע ומשמיע ואפ"ה מהני למ"ד א"צ כוונה הואיל ויודע שהיום יו"ט ומכוין לתקוע. וה"נ בחליצה מהני אם יודע שבחליצה זו נפטרת ועושה בכוונת חליצת מנעל מקרי כוונה שפיר דלא קפדינן אלא שידע שהחליצה פוטרת ושירצה לפוטרה והיינו כוונה דברייתא ומעתה סיומא דפסקא דאם נוכל להסביר לה שתדע שבחליצה זו נפטרת ממנו נוכל לסמוך אדברי מהרי"ט בזה אחר שכבר הורה זקן: ולענין מה שיש לחוש שאינו יכול לדבר תיבות הקריאה כהלכתן ומגמגם בלשונו באיזה אותיות בזה כתב המהרי"ט שאין לחוש והביא ראיה מהא דאמרינן במגילה (דף כ"ד) חיפני ובישני לא ישא כפיו שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין וכשאומר יאר הוי כמו יער ואיך אפשר שבחיפה ובישנה לא ישאו כפיהם א"ו דבאתרא דידהו שמבטא שלהם הכי הוא וניכר לכל לא איכפת לן בשינוי האותיות אע"ג דברכת הכהנים בלה"ק נאמר ולא אמרו חיפני ובישני לא ישאו כפיהם אלא במקום אחר שאין לשונם ידוע שם הנה על ראיה זו יש לפקפק דאפשר לחלק בין אלפין עיינין דהוי מבטא א' לשינוי אותיות אחרים דאז הוי שינוי גמור דדומה לתיבה אחרת והרי ק"ש דקי"ל דבכל לשון נאמרה ואפ"ה אמרינן שיתן ריוח בין הדבקים והר"מ כתב (בפ"ב מה' ק"ש) כשהוא קורא בלשון אחר צריך לדקדק ג"כ שלא יבליע אותיות באותו הלשון וכ"כ התוס' (בר"פ היה קורא) דהא דאמר בקורא להגיה מיירי שאינו אומר התיבות כהלכתן וכנקודתן אלא ככתיבתן ומש"ה לא יצא אא"כ כיון לבו לקרות כהלכתן ועיי"ש: גם מש"כ המהרי"ט ראיה מנדרים דקונם קונח חייב למ"ד לשון משובש של נכרים הם לא הבנתי דהא נדרים ושבועות בכל לשון נאמרים להכי מהני לשון משובש ג"כ אבל חליצה דבלה"ק נאמר אימא לך דבעינן שיאמר האותיות כהלכתן וקצת יש ליישב בזה קושית התוס' בסוטה (דף ל"ג) שהקשו דר"י דריש מככה דלה"ק מעכב בחליצה ואיך פליג על ר"א ור"ע דתרווייהו סברי דאמירה אינה מעכב ודרשי דבר שהוא מעשה מעכב. אבל לדברינו א"ש דנהי דקריאה לא מעכב מ"מ הא דבעינן שיהא ראוי לקריאה שפיר מעכב ואשמעינן קרא דככה דבעינן שתהא ראוי לקריאה בלה"ק אבל אם יכול לדבר בשאר לשונות ובלה"ק אינו יכול לדבר כגון שיש איזה אותיות שאינו יכול להוציאם בשפתיו והם מפסוקי הקריאה פסול דבעי שיהיו ראוין לקריאה בלה"ק דוקא ודבר שהוא מעשה ג"כ מעכב שתהא נעשה כהלכתו מ"מ זה שסיים המהרי"ט שם בתשובה דודאי אחר הטירחה והלימוד יוכל ללמוד לדבר האותיות ומקרי ראוי לקריאה דאין לך אדם שיש לו כלי מבטא שלא נוכל ללמדו לדבר כל האותיות והשתא נמי שאינו יכול מקרי ראוי לקריאה זה ודאי נכון הוא וכבר הורה המהרי"ט ז"ל ואין לערער בזה סוף דבר אם נוכל להסבירה שבחליצה זו נפטרת יש לסמוך בטח על המהרי"ט ז"ל ובפרט במקום עיגון ונכון להסביר לה סמוך להחליצה ממש ג"כ, כנלענ"ד: ובפשיטות נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל עפ"י דברי הירושלמי (פ"ק דתרומות) דקאמר שם אמתני' חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר תמן תנינן הכל חייבין בראיה חוץ מחש"ו חברייא בשם ר"א למען ישמעון ולמען ילמדון ע"כ מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר ר' חילא בשם ר' אלעזר למען ילמדון וכו' א"ר יונה דלית כללין דרבי כללין ותנינן החרש שחלץ וחרשת שחלצה וחולצת לקטן חליצתה פסולה ואר"י לפי שאינן יכולין לומר ואמר ואמרה הדא מסייע לר"י דאמר לית כללין דרבי כללין עכ"ל הירושלמי ומבואר שם דר"י דאמר משום שאינן בואמר ואמרה ל"ל כללין דרבי שחרש שדברו בכ"מ היינו אינו שומע ואינו מדבר אלא דסובר דשומע ואינו מדבר נמי מקרי חרש בלשון חז"ל ולפ"ז א"ש כל הסוגיא דבתחלה אמר רבא דקריאה לא מעכב וטעם חו"ח משום דלאו בני דיעה נינהו אבל אלם ואלמת בני דיעה נינהו ופריך מדרבי ינאי דהוא סובר דמתניתין מיירי בחרש השומע ואינו מדבר והוא כפקח לכל דבר ופסולו רק משום שאינו בואמר ואמרה הרי דקריאה מעכב באינו ראוי לקריאה ומסיק אלא דרבא אסיפא איתמר דחליצת חרש פסול ואמר השתא דקאמרת קריאה מעכבא דהא ר' ינאי סובר הכי דמפרש לחרש דמתני' בשומע ואינו מדבר ופסול משום שאינו ראוי לקריאה לפיכך אלם שחלץ חליצתו פסולה דאינו ראוי לקריאה ומיושב לשון השתא דאמרת דיליף אלם מחו"ח אע"ג דחד טעמא בתרווייהו מ"מ הא רבא בעצמו סובר ככללא דרבי דחרש שדברו בו חכמים בכ"מ היינו שאינו שומע ואינו מדבר ופסול משום דעת כדבעי למימר בל"ק כדאמרינן בחגיגה (דף ב') דמוקי מתני' דחרש דומיא דשוטה וקטן בשמחה דוקא וחרש שדברו בכ"מ באינו שומע ואינו מדבר מ"מ מדר' ינאי ילפינן כיון דמוקי מתני' בשומע ואינו מדבר דהוי בן דעת ופסול רק משום קריאה. הלכך אף לדידן דמפרשינן לחרש דמתניתין בחרש גמור ופסול משום דעת מ"מ אלם נמי פסול משום קריאה דבזה דפוסל ר' ינאי אינו ראוי לקריאה לא פלגינן ונהי דפלגינן אר' ינאי