עונג יום טוב תקלב

דמחשבתו מועלת במה שיודע מקרי ראוי לקריאה: ואף שהרי"ף פי' בהא דאמרינן (בס"פ מ"ח) מודה רבא בלא אבה יבמי שלא תפסוק בין לא לאבה משום דאשה אינה רגילה לקרות בלה"ק ומקרי משום זה אינו ראוי לקריאה א"כ אפשר לומר דגם מה שקשה להסביר להפתי ענין הכוונה מקרי אינו ראוי לקריאה מ"מ הא כל המפרשים חלקו שם על הרי"ף וכתבו דזה אינו מקרי אינו ראוי לקריאה ופירשו שם פירוש אחר בסוגיא כמבואר ברשב"א שם א"כ ה"ה הכא מה שקשה להסבירו שיכוין לא מקרי אינו ראוי לקריאה כיון שמצד עצמו שפיר מהני כוונתו וזה ברור: ומה שהקשה החכ"צ כיון דמצינו כוונה מוזכרת שצריכה להיות בשעת מעשה כמו במצות ומצינו כוונה שלא בשעת מעשה כמו בשחיטה ה"נ בחליצה בעינן למיזל לחומרא שכוונת חז"ל היתה ג"כ שצריכה כוונה בשעת מעשה. נלענ"ד דגם בזה דברי מהרי"ט נכונים דהא לכאורה קשה מאי פריך ר"י לר"ל דאמר דחלוץ לה ובכך אתה כונסה מהני מברייתא דקתני עד שיכוונו שניהם אימא דבאמת בכך אתה כונסה מהני ולא בעי שיכווין לשם פטור והא דקתני עד שיכוונו שניהם היינו לשם מצוה וצ"ל דזה פשיטא ליה לר' יוחנן מסברא דא"צ כאן כונת מצוה רק כוונת פטור וא"כ כיון דפשיטא ליה לר"י דכוונת מצוה לא שייך בכאן אלא כוונת פטור א"כ ממילא בעינן למימר דהאי כוונה איננה בשעת מעשה כמו בכל הקנינים דכוונת פטור הוא כמו כוונת הקנאה וכמו שכוונת הקנאה בכל דוכתי איננה כוונה בשעת מעשה ממש אלא שידע שבזה שמקנה חל הקנין ה"נ כוונת הפטור איננה בשעת מעשה דפשיטא דלא שייך להקפיד על כוונת פטור שתהא דוקא בשעת מעשה דפטור הרי הוא כקנין אלא שאם לא היה נמצא בש"ס מילת כוונה אלא על כוונה שבשעת מעשה ע"כ היינו צריכים לומר דכוונה המוזכרת בחליצה הוא ג"כ בשעת מעשה אבל כיון שהשתמשו חז"ל במלת כוונה גם על כוונה שלא בשעת מעשה שוב אנו אומרים דכוונה זו דחליצה כיון שהיא רק כוונת פטור ולא כוונה לשם מצוה הרי הוא ככל כוונת הקנאות שאין בשעת מעשה דוקא וזה פשוט: ולכאורה יש לעיין בדברי המהרי"ט במש"כ דא"צ שיהא בבינת לבו באותה שעה אלא אף שמהרהר בשעת חליצה בדברים אחרים נמי מהני כיון שיודע שבחליצה זו נפטרת ממנו מקרי כיון שפיר דמ"מ מאי מהני מה שיודע שבחליצה נפטרת ממנו כיון שבשעת חליצה לא שם לבו לחשוב על מה ולמה באה חליצתו הלא עשה מעשה החליצה כמתעסק בעלמא לשם חליצת מנעל ולא לשם פטור ואנן בעינן לכל הפחות כוונת פטור ואף דמסברינן ליה שבחליצה זו נפטרת ממנו מ"מ הפתי שאינו שלם בדעתו אינו מחשב לחבר עשיית החליצה עם הידיעה שהקדמנו שהחליצה היא פטור והחליצה מילתא אחריתי היא ודמי ללא מכוין כלל ואף לשם פטור ואף שהחכ"צ כתב דאם כוונת חליצה הוא כמו כוונת הקנאה בעלמא אמרינן בזה דברים שבלב אינם דברים עיי"ש. מ"מ נראה דלא מהני האי מבוא דברים שבלב אלא לענין חליצת מומר דאיירי בה החכ"צ ז"ל דלא איכפת לן במה שמחשב בשעת מעשה ולא חיישינן שמא אינו מכוין לשם פטור כיון דדמיא הך כוונה לכוונת הקנאה ובהקנאה לא אזלינן בתר דברים שבלב אבל גבי פתי יש לחוש דלא מקרי דברים שבלב דכל היודעים את האיש ואת שיחו יודעים שאינו יכול לכוין בשעת חליצה שעושה לשם פטור: וכה"ג לא מקרי דברים שבלב כיון שנודע דברים שבלבו לכל אדם וכמש"כ הרשב"א בחידושיו לקדושין (דף נ') בגט מעושה שלא כדין דפסול אף דהוי דברים שבלב מ"מ כיון שהכל יודעין דבלבו ודאי לא ניחא ליה לא מקרי דברים שבלב וה"נ כל המכירין את האיש הזה יודעין שאינו עושה הדברים לשם פעולתן ולא הוי דברים שבלב ולא הוי חליצה כלל ומאי מהני לן במה שיודע שבחליצה נפטרת ממנו כיון שאינו יכול לחשוב שחליצה זו הוא כדי לפוטרה ממנו: מ"מ נ"ל שדברי מהרי"ט נכונים דכיון דביארנו דכוונה זו א"צ בשעת מעשה אי מטעם שכתבנו דעיקר הא דידעינן דבעינן כוונה בחליצה הוא דידעינן מקריאה דקרא דמיירי דידעו שנפטרות בחליצה זו להכי לא בעינן אלא שידעו שבחליצה זו נפטרת וזה מהני אף שאינו מחשב שהחליצה שעושה הוא לשם זה ואף בפתי שאין לו לב לחשוב זה ובשעת מעשה מהרהר בדברים אחרים ולא בידיעה שבחליצה נפטרת ואח"כ חולץ סתם נמי מהני ואל תתמה דמאי מהני כוונה זו שיודע שבחליצה זו נפטרת כיון שאינו מחשב שהחליצה הוא לשם זה דכה"ג