עונג יום טוב תקלא

אינו מעכב בראוי לזה כדין קריאה דלא מעכבא אם ראוי לקריאה להכי לא כתב אלא לכתחילה צריך לעשות לשמן ולקמן כי קאי לפרש כוונת החליצה שמעכב בדיעבד שהוא בעצם לא כתב אלא אם חלץ ע"מ לכונסה פסול אבל אם ידע שבחליצה זו נפטרת כשר דכוונה המעכבת בעצם החליצה אינה אלא כוונה קלה: ואין להקשות לפ"ז תקשה קושית התוס' אמאי צריך קרא דאיש למעוטי חליצת קטן ת"ל דקריאה מעכבת וקטן אין לו דעת לקרות ולהבין ז"א דהא בהגיע לעונת נדרים שפיר יש לו דעת להכי איצטריך קרא דאיש שתפסול חליצתו עד שיהא גדול ממש ובזה מיושב מה שקשה טובא על הר"מ ז"ל שכתב (בפ"ו) הטעם בקטן שאינו חולץ מפני שאין לו דעת וכללו עם חרש ושוטה ובגמרא ממעטינן ליה משום דאיש כתוב בפרשה וכ"כ הר"מ בעצמו (בפ"א ה' י"ח) ותימא שלא עמדו מפרשיו ע"ז שבעצמו כתב (בה' חליצה פ"א) שקטן אינו חולץ עד שיגדל משום דכתיב איש וכ"כ שם בקטנה שאינה חולצת עד שתגדל ותבדק משום דמקשינן אשה לאיש ופסול איש ופסול דעת תרי מילי נינהו כדאמרינן (בפ"ג דתרומות) בירושלמי דילפינן קטן שאינו תורם מדכתיב כל איש וקטן לא מקרי איש אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה שאין להם דעת. ועיין (בפהמ"ש להר"ש) וכשהגיע לעונת נדרים שפיר הוא בן דעת ואימעוט מכל איש וכן גבי יבום חרש שיבם את יבמתו קנאה קנין גמור משום דלא בעינן דעת ביבום כדתנן הבא על יבמתו בשוגג ואונס קנאה וקטן שבא על יבמתו לא קנאה קנין גמור משום דגבי קנין בעינן איש וקטן לא מקרי איש: כמש"כ כ"ז הר"מ ז"ל (בפ"י מה' יבום) הרי דפסול איש ופסול דעת תרי מילי נינהו א"כ ודאי דקשה על הר"מ ז"ל למה כתב גבי קטן פסול דעת כיון דבש"ס אמרו משום איש אבל לפמש"כ א"ש דבודאי גם בקטן יש פסול דעת להכי בפ"ו שכלל כל הני דמתיבמות ולא חולצות וכלל קטן בהדי חרש ושוטה כתב הטעם שאינו בני דעת שהוא טעם על כולם: ומיירי בלא הגיע לעונת נדרים ופסול לפי שאינו בן דעת. אבל בפ"א שכתב גבי קטן וקטנה שאינן חולצין עד שיגדלו ויבדקו אם הביאו ב' שערות דלא מהני עונות נדרים אלא גדול ממש כתב שם הטעם שאינן איש ואשה אבל היכא דכללם עם חו"ח כתב טעם של דעת ומיירי בלא הגיעו לעונת נדרים וכל היכא שמוזכר דעת אין הכוונה משום כוונת עצם החליצה אלא כוונת הקריאה וגבי קטן אמר שאין לו דעת לחלוץ וגבי חרשת וקטנה הוסיף לומר שאין בהם דעת לקרות ולהבין משום דגבי קטן שיבין ענין הקריאה שיאמר שאינו חפץ לקחתה ויכוין שאינו חפץ בה והקטן אין לו דעת לכוונה זו אבל בקטנה דלאו בדידה תליא מילתא להפטר ואינו תלוי בדעתה מידי רק שהיא צריכה לומר ולכוין שהוא אינו רוצה לקחתה בזה כתב בביאור יותר שאין לה דעת לקרות ולהבין הדברים שהיא אומרת ולא מהני דעתה וכוונתה בזה אף דלא בעינן רצונה: ובזה מיושב נמי מה שהקשיתי מנ"ל לר"י דהאי כוונת חליצה היינו כוונת פטור אימא לאפוקי מתעסק בעלמא אבל כל שיכוין לשם חליצה סגי וכה"ג אמרינן (בר"ה כ"ח) בהא דתנן היה עובר אחורי בהכ"נ ושמע קול שופר אם כיון לבו יצא דלמ"ד מצות א"צ כוונה האי אם כיון לבו דקתני לאפוקי מנבח נבוחי דהיינו מתעסק אבל כוונה למצוה לא בעינן וה"נ נימא גבי חליצה בהא דקתני עד שיכוונו שניהם לאפוקי מתעסק אבל לפמש"כ א"ש דבאמת מילתא דבעינן כוונה בחליצה ובלא כוונה פסול אין לנו שום לימוד ע"ז דנראה דילפינן לה מקריאה כיון דהצריכה התורה לקרות ענין הפטור שיאמרו היבם והיבמה בפיהם מה שממאן ליבמה הרי חזינן דקרא איירי במתכוין להוציאה בחליצה זו ואף דקריאה לא מעכבא דדרשינן מככה יעשה דבר שהוא מעשה מעכב מכל מקום מסתבר לחכמים כיון דקרא איירי במתכוין להוציאה ענין זה מעכב שתבוא החליצה בשביל פטור רק שהקריאה והמחשבה ענין הפטור לא מעכב שזה אינו מעשה בגוף האיש אבל סיבת ענין החליצה ועל מה ולמה תבוא סיבת חליצתם שפיר מעכב כיון דקרא מיירי בהכי והשתא א"ש דשפיר הוכיח ר"י דכוונה המוזכר בברייתא קאי על כוונת פטור דאין לומר דקאי על כוונת מעשה למעוטי מתעסק דהא ע"ז אין לנו שום לימוד שתפסל החליצה במתעסק א"ו דכוונת הברייתא שתהא החליצה בכוונת פטור וזה שפיר ילפינן מקראי דקריאה ושפיר הקשה ר"י לר"ל מהך ברייתא והוכיח דבכך אתה כונסה לא מהני: ומעתה אחרי שביארנו דעת הר"מ ז"ל דפסול חרשת וקטנה שפסול משום שאין להם דעת היינו דעת דקריאה אפשר לומר ודאי כדברי המהרי"ט שכוונת עיקר החליצה בכוונה כל דהו סגי ואין לומר דסוף סוף נהי שהוכחנו מדברי הרמב"ם ז"ל דלא בעי כוונה גמורה בעיקר חליצה מ"מ בקריאה בעינן כוונה בשעת מעשה א"כ הפתי שדן בו מהרי"ט ז"ל דנהי דלא בעינן כוונה מעליא בעיקר החליצה מ"מ הא בקריאה בעינן כוונה מעליא בשעת מעשה והפתי אינו יכול לכוין כוונה גמורה בשעת מעשה כמש"כ מהרי"ט והדר הוי דיניה כחרש, ז"א דכיון דהקריאה קי"ל דאינו מעכב ולא בעינן אלא שיהא ראוי לקריאה וכל הראוי לקריאה אין קריאה מעכבת בו א"כ ה"ה בכוונת הקריאה א"כ דווקא חו"ח וקטנה שאין להם דעת גמורה דאפילו בדבר שאנו רואין דמסברי ליה וסבר נמי לא מהני דעתיה כדאיתא בכל הש"ס דחשו"ק אינן בני דיעה דלא מפלגינן בין אם אנו יודעים שמבין הדבר על בוריו או לא דבכל גווני לא מהני דעתו כמש"כ במק"א דלא מסרה תורה לדעתא כי האי דיני מקח וממכר או גיטין וקדושין ושארי מצות להכי כיון דכוונה כי האי בשעת מעשה אין לו מקרי אינו ראוי לקריאה אבל הפתי שביאר מהרי"ט שדינו כפקח לכל דבר דבמידי דמסברא ליה וסבר מהני כוונתו ומחשבתו במה שמחשב מקרי ראוי לקריאה דהא מהני קריאתו וכוונתו ואף שאין אנו יכולים להבינו שיכוין הדברים בשעת מעשה אין זה מקרי אינו ראוי לקריאה דהוא ראוי לקרות ולחשב דהוא יודע עניני העולם כגון לקנות ולמכור ואלו היינו יכולים להסביר לו את זה שאנו מבקשים ממנו לכוין בשעת מעשה היה יכול לחשוב ומחשבתו היה מועלת רק שקשה להבינו ולהסבירו משום זה לא מקרי אינו ראוי לקריאה דאולי אדם אחר יסביר לו יותר ויבין היטב וכבר דקריאה לא מעכבא דלא בעינן אלא שיהא ראוי לקריאה והפתי ראוי לקריאה בכוונה דמהני כוונתו במה שיודע, ול"ד לחו"ח שמקרי אינו ראוי לקריאה דחו"ח אין מחשבתו מועלת אף במה שיודע על בוריו משא"כ הפתי