עונג יום טוב תקל

ולכאורה היה בדעתי ליישב דהר"מ מיירי בפקחת ואח"כ נתחרשה להכי פסל משום דלאו בני דעת נינהו אבל בגמרא דאמר דלאו בני קריאה נינהו כדי לפסול אפי' בחרש וחרשת מעיקרו דמשום דעת הוי אמרינן כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה להכי הוצרך לפסול משום קריאה ושוב מצאתי גם להגאון הנ"ל בהגהותיו לטור אה"ע בסוף הספר שכתב ג"כ כנ"ל שהר"מ ז"ל דהוא מיירי בפקח ואח"כ נתחרש ובחרש מעיקרו אמרינן כשם שכונס ברמיזה כו' והוצרך לפסול משום קריאה מיהו באמת א"א לומר כן דאכתי אינו מיושב קושיית הראשונים ז"ל במה דנימא דהר"מ מיירי בפקח ואח"כ נתחרש: דהא אמרינן בפ' ב"ש (דף ק"י) כאן בחרש מעיקרו כאן בפקח ואח"כ נתחרש פקח ואח"כ נתחרש לא דמעכבא ביה קריאה חרש מעיקרא כי היכא דעל הכי נפיק הרי דבפקח ואח"כ נתחרש נמי לא פסלינן משום דעת אלא משום קריאה וא"כ קשה על מה שהר"מ נתן הטעם משום דעת: ונראה לענ"ד ליישב הכל על נכון בע"ה ויתברר גם דינו של הרמב"ן ומהרי"ט לדינא בענין כוונת חליצה. דבאמת כבר הקשו הראשונים ז"ל על הר"מ שכתב דחליצת חו"ח אינן כלום ובגמרא (דף ק"ה) אמרינן אר"י אמר רב זו דר"מ אבל חכ"א אין חליצת קטן כלום ומדלא הזכירו אלא חליצת קטן ולא חו"ח מכלל דחו"ח הויא רק חליצה פסולה כמו באלם אבל באמת נ"ל דהר"מ סובר דא"צ לכלול חו"ח בהדי קטן דגם תנא דמתני' דסובר דחליצת קטן חליצתו פסולה מודה הוא בחו"ח דאינן כלום והכי דייק לשון המשנה דגבי חרש קתני שנחלץ וגבי חרשת קתני שחלצה וגבי קטן קתני חולצת מן הקטן והוא משום דעל חליצת קטן יש שם חליצת מצוה לפסול לכל הפחות משא"כ חליצת חו"ח אין ע"ז שום חליצת מצוה כלל אלא חליצת מנעל בעלמא [ועיין בפהמ"ש ונ"י] ולהכי לא הזכיר רב חו"ח דגם תנא דמתניתין מודה בהו דאין חליצתן כלום ועיין בביאור רבינו הגר"א ז"ל (סימן קע"ב). שהביא ג"כ ראיה מתוספתא דיבמות דחליצת חו"ח אין כלום דאיתא שם דאם נשאת בחליצה זו תצא וג' דרכים בה עיי"ש: ועוד נ"ל מגוף הסוגיא דיבמות יש להוכיח כשיטת הר"מ דחו"ח חליצתן אינן כלום וגרע מאלם ואלמת מדקאמר רבא השתא דאמרת קריאה מעכבא לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה מאי ילפותא דאלם מחרש תרווייהו חד דינא אית להו והיינו הך דתרווייהו פסולין משום שאינן יכולין לדבר וכה"ג פריך בר"ה (דף כ"ח) דקאמר התם כפאו לאכול מצה יצא זאת אומרת התוקע לשיר יצא ופריך היינו הך וה"נ קשה היינו חרש היינו אלם ופשיטא דאם קריאה מעכב חליצת אלם פסול ומזה יצא להר"מ לפרש הסוגיא דאף דאמרינן דטעם חרש הוא משום קריאה מ"מ לאו משום שאינו יכול לדבר לחוד פסולה חליצתו אלא לפי שאין לו דעת ולא משום דעת דעיקר החליצה דמשום זה לא הוי פסלינן חו"ח כמש"כ הרמב"ן דכוונת חליצה הויא כוונה קלה להוציאה בחליצה זו ולא בשעת מעשה ממש וחרש יש לו כוונה כזו אלא משום דבעינן קריאה בחליצה שיקראו היבם והיבמה שיקראו היבם שאינו חפץ לקחתה וכן היבמה ובעינן שיכוונו ענין קריאתם ויבינו ענין הקריאה מה הם אומרים. כדאיתא בסדר חליצה (סימן קס"ט סעיף נ') וכוונה זו היא כוונה שבשעת מעשה ממש ובמידי דבעי כוונה בשעת מעשה ממש אין לחו"ח דעת ולא מהני כוונתם ולהכי חליצת חו"ח אינן כלום לפי שאין להם דעת לקרות ואין כוונתם מועיל במידי דבעי כוונה בשעת מעשה וקריאה בעי כוונה בשעת קריאה ממש ול"ד לכוונת חליצה עצמה שא"צ לכוין בשעת מעשה אלא לידע שבחליצה זו נפטרת ממנו אבל קריאה בעי כוונה בשעת מעשה והא מילתא פשיטא לר' ינאי ולרבא דמתניתין דסברה אין חליצת חו"ח כלום אין הטעם משום כוונת החליצה דבחליצה סגי בכוונה קלה אלא משום כוונת הקריאה ושפיר יליף רבא השתא דאמרת קריאה מעכבא אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה משום שאינן ראויין לקריאה וקיל ליה לרבא פסול אלם ואלמת מפסול חו"ח דחו"ח אין להם דעת להבין ענין הקריאה ואלם ואלמת יכולים להבין ענין הקריאה שמבין שאינו רוצה לקחתה וכן היא מבינה כמו כן אלא שאינן יכולין לדבר בפה להכי אף דקאמרינן במתני' דבחו"ח לא הוי חליצה כלל משום עיכוב הקריאה אבל באלם ואלמת שראויין קצת להבין הקריאה הויא חליצה פסול' וא"ש ילפותא דאלם ואלמת מחו"ח משום עיכוב הקריאה: והבט נא וראה (שבפ"י מה' חליצה) כתב הר"מ ז"ל כן בהדיא בקטנה וחרשת שמתיבמות ולא חולצות שאין להם דעת לקרות ולהבין. הרי מבואר הטעם שאין בהם דעת שכתב היינו דעת לקרות ולהבין והוא הדבר שביארנו שגם (בפ"ד) שכתב בחו"ח שאין בהם דעת היינו נמי לקרות ולהבין וא"ש כל הסוגיא על מכונה וגם דברי הר"מ ז"ל מיושבים דמה שפסל הרמב"ם ז"ל חו"ח משום דעת היינו נמי שאין להם דעת לקרות וגם בש"ס דקאמר שאינן ראוין לקריאה היינו שאין להם דעת לקריאה וחד מילתא הוא וכוונה בשעת מעשה אינה מעכבת דמדין קריאה קא אתיא וקריאה אינה מעכבת היכא דראוי לקריאה אבל כוונה קצת דהיינו לידע שבחליצה זו נפטרת מעכב שזה פסול בגוף החליצה אם לא כיון האי כוונה קצת ובזה א"ש מש"כ הרמב"ן דלהכי לא אמר רבא בפסול חו"ח משום כוונה דבחליצה סגי בכוונה קלה אף דרבא עצמו סובר גבי קטנה שאינה חולצת עד שתגיע לעונת נדרים דהא דבעי רבא שתגיע לעונת נדרים הוא לאו משום כוונה דעיקר החליצה הוא אלא משום כוונה דקריאה הוא דאם לא הגיעה לעונת נדרים אין להם דעת לקרות ולהבין וקריאה מעכבא באינן ראוין אבל משום עיקר החליצה מודה רבא דסגי בכוונה קלה בהגיע לעונת הפעוטות וכמש"כ הרמב"ן ז"ל: ולפ"ז י"ל גם מש"כ הר"מ ז"ל (בפ"ד) דצריך שיכוין היבם שיחלוץ לה ושתתכוין היבמה שתחלוץ לו ויעשו מעשים אלו לשמן שמזה הוכיח הח"צ דבעינן כוונה בשעת מעשה לשמה ולפי מש"כ אפשר לומר דלא מדין כוונת החליצה כתב כן הר"מ ז"ל. אלא מדין הקריאה הוא שדין הקריאה להבין ענין קריאתם שזהו כוונת הפטור דבעי כוונה לשמן בשעת מעשה. ובאמת שזה